זה קורה לנו לפעמים, וכמה טוב שזה קורה. אתה רואה סרט או הצגה, קורא ספר, משתתף בשיחה או שומע שיעור, ומתוך כל מה שראית או שמעת נשמר לך בקופסת הזיכרון קטע קטן, שאותו תזכור תמיד. שאר הפרטים מיטשטשים עם חלוף הזמן, אבל הקטע ההוא ממשיך להדהד לך בתודעה ולהאיר לפניך את הדרך. בכל פעם שתיזכר בו תדע שבזכותו למדת משהו על החיים. יש שקוראים לזה 'תובנה'.

קטע אחד כזה זכור לי מתוך סרט. שמו העברי היה 'סיפורים שסיפרתי לאמא', אבל שמו המקורי, כך למדתי מאוחר יותר, הוא 'חיַי ככלב'. זהו סרט שוודי שביים הבימאי השוודי לאסה הלסטרום ושיצא לאקרנים ב-1987.

גיבור הסרט הוא אינגמר, ילד בן 12 (גילם אותו השחקן אנטון גלנזיוס). אביו של אינגמר נעלם לפני שנים רבות, עוד כשהיה תינוק, והשמועה האחרונה הייתה שהוא קוטף בננות באפריקה. האֵם, שגידלה אותו לבדה, חלתה ועמדה  לעבור ניתוח מסוכן, ולכן נשלח אינגמר לבלות את הקיץ בכפר, בבית דודו גוּנָר ודודתו אוּלָה. במשך אותו קיץ הוא חוָוה חוויות שונות, טובות וטובות פחות, שסייעו לו להתבגר ולעבור מילדוּת לנערוּת.

בין השאר התיידד אינגמר עם בת השכנים, שוחח איתה ויצא עִמה למשחקים ולהרפתקאות. באחת השיחות היא הפתיעה אותו בשאלה: "בעצם, איפה אבא שלך?"

"קוטף בננות באפריקה," ענה אינגמר.

הילדה חשבה וחשבה ובסוף אמרה: "אתה יודע, זה לא בסדר."

"מה לא בסדר?" שאל הילד.

ענתה הילדה: "אבא צריך להיות תמיד עם הילד שלו, לגדל אותו, לאהוב אותו, ללמד אותו, לשמור עליו."

אינגמר שקע בהרהור ממושך ובסוף ענה: "אבל מישהו צריך גם לקטוף בננות באפריקה!"

אתה לא אבא שלי יותר!

וקטע אחר שנשאר חקוק בזיכרוני לקוח מהספר "רישומים של התגלות" שכתב איש הספרות אריאל הירשפלד (הוצאת חרגול ועם עובד 2006). אריאל גדל במושבה פרדס חנה, ולאבא שלו הייתה נגרייה. "אבא היה חזק באמת," הוא כתב, "ויכול היה להרים בולי עץ ולשאתם על כתפו יותר משאר כל הפועלים, וכשבא מן הנגרייה כיסתה נסורת את כתפיו ושבבים נתלו על שערות חזהו המתולתלות." אבל לא רק חזק היה אבא שלו ולא רק נגר טוב, אלא גם חכם. אבא חכם.

יום אחד, סיפר הבן אריאל, הוא השתעמם בגן הילדים וברח ממנו דרך פִרצה בגדר. הוא יצא אל המושבה,  שוטט בגן הציבורי, התבונן ארוכות בבית-המלאכה של הפחח ואחר נכנס אל חנות הדגים. הוא אהב מאוד להסתכל בדגים השטים בבריכה.

אבל אז הוא ראה איך בעל החנות שולה דג מהמים, חובט בראשו פעמיים  בפטיש גדול ואחר כך משסף את בטנו בסכין ומוציא את קרביו. אחוז פלצות יצא הילד מהחנות והלך בדרך קיצור לביתו. פתאום עצר לידו הטנדר המשפחתי השחור.  מהטנדר יצא אביו, ונזף בו קשות על שברח מן הגן: "איך אתה עושה דבר כזה?!" אמר האב, "אני מתפלא עליך!" דמעות עלו בעיני הילד. "אני כועס עליך!" הוסיף האב.

כשעצרו ליד הבית, לפני שיצאו מהטנדר, אמר הילד בלחש: "אתה לא אבא שלי יותר."

"מה?" שאל האב בהפתעה.

הילד חזר על דבריו: "אתה לא אבא שלי יותר."

האב חייך ואמר שזה בלתי אפשרי. הוא תמיד אבא שלו. אבל הילד התעקש. "אתה תמיד תהיה אבא," אמר לו, "אבל לא שלי. את זה שאתה שלי – את זה אני קובע. ואני קובע שאתה לא אבא שלי. ואני אודיע שאתה לא אבא שלי."

"איך תעשה את זה?" שאל האב.

"אני אלך למועצה," אמר אריאל בלחש, "ואודיע לראש המועצה שאני מבטל את זה שאתה אבא שלי. אני מחליט על זה!"

הביט בו האב ברצינות ובחיוך גם יחד, ואז השתנו פניו והוא אמר בכל הרצינות: "זה נכון. אתה הוא שמחליט על זה." ואחרי שראה שבנו קלט את מה שאמר, הוסיף: "אולי אתה מוכן עדיין לא להודיע את זה במועצה, ואולי תיתן לי עוד קצת להיות אבא שלך?"

באותו רגע בא הפיוס בין השניים.

אילו כל האבות היו כמוהו.

------------------------------------------------------------------------

בִּרשימה זוֹ אני נִפרָד מִקוֹראֵי 'אַטְלָס פָּתוח'. הִתאָרַחתי באתר 'עֵינַיִים' חודשים רבּים וְניסִיתי לשתף אתכם בחֲוָויות יַלדוּת שלי, באהבותַיי וּבִתְחוּמֵי ההִתעַניינוּת שלי, בספרים בִּכלל וּבְספרוּת ילדים. אמנם לא היו תגובות לַמדור, מה שאתם קוראים 'טוֹקְבֵּקִים', אך אני מְקַוֶוה שבּכל זאת היו כמה קוראים שמָצאו בו עִניָין. לא מִן הנִמנָע שעוד נִתרָאֶה מִפַּעם לפעם מעל דפֵּי 'עֵינַיִים' המוּדפָּס.

שלכם,

יהודה אטלס