הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  25/04/2017 
 
הופיע גיליון 201
 בנושא חתולים



הרגשתי שאני מוכרח לכתוב ספר
סיפור
כתב: עמית ויסברגר

אייר: גיא מורד

מאז וּמֵעולם רציתי לִהיות סוֹפר. כבר בגיל שש, מֵרֶגע שֶיָדעתי לִכתוב אֶת כל עֶשׂרים וּשתיים האותיות, ניסִיתי לִכתוב סְפרים. אני לא זוכר מה היה הסֵפר הרִאשון שֶכּתבתי. אולי זה היה 'בְּאֶרֶץ הָאִינְדְיָאנִים'? או שֶהָיה זה סיפור מַדע בִּדְיוֹני קצר בשֵם 'הַכּוֹכָב מָלָגָצוּ'? אני לא בָּטוח. צריך לפַשפֵּש בכל הארגזים בַּמחסן של אימא, שֶבּהם היא שומֶרת לי זיכרונות, תעוּדות, ציורים ועבודות מֵהשָנים שֶהָייתי קטן. ודאי אֶמצא שָם אֶת 'בְּאֶרֶץ הָאִינְדְיָאנִים' ואֶת 'הַכּוֹכָב מָלָגָצוּ', אולי גם אֶת 'אַגָדוֹת שְחוֹרֵי הָעוֹר', 'הַפַּנְדָה הַכְּחוּלָה', ועוד הרבֵּה סְפרים אחרים. בכולם יש פֹּה ושָם סימנים של סֶרט דביק (סֵלוֹטֵייפּ) על הדַפּים שֶנִקרעו וּכבר הִצְהִיבו מֵרוב יוֹשֶן, וכולם מְאוּיָרים בִּצְבעים עַזים שֶדָהוּ בֵּינְתיים. אימא רשמה אֶת התאריך על כל אחד מֵהסְפרים האֵלֶה, וככה אוּכַל לבָרֵר איזה מֵהם היה הרִאשון.


מְעַניין כמה סְפרים כאֵלֶה כתבתי. מְעַניין כמה סְפרים כאֵלֶה תִכנַנתי לִכתוב ולא כתבתי. אני חושב, שֶלוּ באמת היו יוצאים לָאור כל הסְפרים שֶכּתבתי וְשֶתִכנַנתי לִכתוב, הייתי נֶחשב היום לַסוֹפר הפּוֹרֶה בָּעולם. אבָל אֶת הסְפרים שלי קראתי רק אני עצמי, ואימא (כמובן), וְלִפעמים גם חבר טוב שֶשִכנַעתי אותו שזה "סֵפר מַמש מַדהים, שאתה חַייב לִקרוא", ואולי גם חברה של אימא, שאימא רצתה להַשְוִויץ לה בַּבֵּן המוּכשר שלה, שהוא כבר "מַמש סוֹפר צעיר".

אני זוכר איך הרעיון לִכתיבת סיפור היה נולד אצלי. בעֶצם, לא היה לי כמעט אף פַּעם 'רעיון לְסיפור', אֶלָא רק 'רעיון לְסֵפר'. זאת אומרת, הִרגשתי שאני מוּכרח לִכתוב סֵפר, אבָל עוד לא ידעתי על מה. וכך, דבָר רִאשון, פשוּט הִתחלתי לִכְרוֹך דַפּים. לקחתי לי ערֵמה דֵי עבָה של דַפּים חלקים, דפֵּי מַדפֶּסת של מַחשב, וקיפלתי אותה לִשניים, מַקפּיד שהקיפול יהיה בְּדיוק באמצע. הִידַקתי אֶת הדַפּים במְהַדֵק סיכּות וְכָרַכְתי אותם בְּנייר עבֶה יותר, נייר בְּרִיסְטוֹל. "ככה זה כבר כמעט נִראֶה כמו סֵפר" חשבתי לעצמי. דִפדַפתי הלוֹך וָשוֹב בַּדפּים החדשים הלבָנים וחַשְתי איך הם רצים בִּמהירוּת בֵּין אֶצבּעוֹתיי וּמְנַשבים על פנַיי רוח קלה, רוח נעימה וּמְדַגדֶגת, רוח של הַרפַּתקה חדשה. כי בתוך הדַפּים החלָקים והאִילְמים, כן, כן, בתוך הדפּים כבר הִסתַתרו להם סיפורים מְרַגְשים וּמוּפלָאים.

השָלב הבא בִּכתיבת הסֵפר היה מִסְפּוּר העמודים: בַּפּינה הַתַחתונה של כל עמוּד רשמתי אֶת מִספָּרו הסִידוּרִי. עבודה זוֹ בִּלבד גָזלה דֵי הרבֵּה זמן והייתה קצת מְשַעמֶמת, אבָל היה בה סִיפּוּק גדול. "הִנֵה" הייתי אומר לעצמי לאחַר שעה של עבודה קַפְדָנית וּמְרוכֶּזת, "הִגעתי כבר לעמוּד מאה. זה יהיה סֵפר של מַמש, סֵפר ארוך", וּבְתַחתית העמוּד האחרון לא שכחתי לצַיֵין באותיות חגיגיות: "וזה הסוף".

איור: גיא מורד


אחרֵי שהסֵפר היה כָּרוך וּמְמוּספּר, אחרֵי שגם היה לו כבר סוף, רשמתי על הכּריכה שלו: "מֵאת עָמִית וַיְסְבֶּרְגֵר", כי בַּשֵם של הסוֹפר הֲרֵי הייתי בָּטוּח. שָׂמחתי שֶיש לי שֵם מִשפחה ארוך וּמְסוּבּך כזה, זה נִראָה לי יותר מִקצועי, כמו שֵם של סוֹפר אמִתי. במֶשך דקות ארוּכּות אָחַזתי בידי אֶת הסֵפר והִבַּטְתי בגאווה על שְמִי המִתנוֹסֵס על כְּריכַת הבְּרִיסְטוֹל.
אבָל עכשיו חִיכּתה לי מְשׂימה לא פשוטה כלל: הייתי צריך לַחשוב על שֵם לַסֵפר. לא רציתי שֵם סְתָמי. חיפּשׂתי שֵם מְעַניין, שֵם מְקוֹרי, שֵם שֶיְפַתֶה אֶת הקורא לִקרוא אֶת הסֵפר, ובעיקָר: שֵם שֶיִישָמע כמו שֵם של סֵפר אמִתי, סֵפר כזה שמְבוּגָרים כותבים. "אימא, תגידי רֶגע" הייתי רץ לאימא שלי ודַפֵּי הסֵפר החלָקים מְרַשְרְשים בידי, "מה אַת חושֶבת על השֵם לַסֵפר החדש שאני כותב, כדאי 'חֲבוּרַת הַמְרַגְלִים מִכִּיתָה ג3' או אולי עדיף 'הַדוֹלְפִין הַמְאוּלָף מְגַלֵה הָאוֹצָרוֹת'?"
לבסוף, אחרֵי הִתלַבּטוּיות והִתיַיעצוּיות רבּות, היה לי שֵם לַסֵפר והייתי מוֹסיף אותו לַכּריכה, באותיות גדולות וּמְהוּדָרוֹת, מֵעַל לְשֵם המחַבּר. עַתה נוֹתְרוּ רק כמה שְלַבּים קטנים ואחרונים להַשְלִימָם: לִרשום "תוֹכֶן עִניינים" עִם מִספּר העמוּד שֶבּוֹ מַתחיל כל פרק, להוסיף פֹּה ושָם אִיוּרים צִבעוניים, ו... אה, כן, לִכתוב אֶת הסֵפר.

היום, כשאני כבר גדול, אני יודע שסְפרים כותבים בְּדִיוק בַּסֵדר ההפוּך: קודם כול חושבים על נושֵׂא וכותבים סיפור (זה השָלב הרִאשון, הארוך והחשוּב מִכּולם), אחַר כך (אִם צריך) מְחַלְקים אֶת הסיפור לִפְרָקים, מְאַיְירים אותו, מוֹצאים לו שֵם, ורק בַּסוף מְצַיְינים אֶת שֵם המְחַבּר, מְמַסְפּרים אֶת העמודים וְכוֹרְכים.

בָּארגזים שֶבַּמחסן של אימא שלי יש הרבֵּה סְפרים בנֵי מאה עמודים ויותר שהִתחלתי לִכתוב. כולם נוֹשׂאים שֵמות מְסַקְרְנים, כולם מְחוּלָקים לִפְרָקים שֶשְמוֹתיהם אף הם מַבטיחים עלִילוֹת מַפתיעות, בְּכולם אִיוּרים סַסגוניים, מוּשקעים, אבָל ברוּבָּם, למַעשֶׂה, לא כתוּב כמעט כלום. נו, לִפְעמים כמה שורות פְּתיחה. בָּעמוּד הרִאשון ב'כוכב מָלָגָצוּ', למשל, מְסוּפּר על כוכב בחָלָל החיצון, שֶמַגיעים אליו לאחַר טיסה של 99 שָנים בחללית. יש שָם אנשים שהעֵיניים שלהם על כפּוֹת הידיים בִּמקום בַּפָּנים. ילד אחד מִכּדור האָרץ מַגיע לשָם יום אחד בטעוּת וּמְגַלֶה שתוֹשבֵי מָלָגָצוּ חיו פעם על כדור האָרץ, עד שיום אחד... עד כאן הסיפור, אחַר כך באים תִשעים ותִשעה עמודים רֵיקים, חלָקים, וּבְעמוד מאה כתוּב בגדול: "וזה הסוף".