הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  18/08/2017 
 
הופיע גיליון 204
 בנושא הפתעה



הַיַעַר הַקָסוּם
עָמִית וַיְסְבֶּרְגֵר
אִייְרָה: נוֹעָה קֶלְנֵר
סִיפּוּר

"בַּקיִץ הזה לא תֵלך לְקַיְיטנה רגילה", אמרה אימא.

הִסתכַּלתי בה בְּסקרנות. לפי צורת דיבּוּרהּ החגיגית ידעתי שמדוּבָּר בְּעוד אֶחד מֵהרעיונות החדשים שלה שהיא מִתגאָה בהם ונִרגשת מֵהם.

"בְּעצם זאת בִּכלל לא קַיְיטנה..." היא ניסתה לִמתוח אותי. רצתה שאֶשאל אותה שאֵלות. אבל אני, בְּכַוָונה, לא אמרתי כלום. חיכיתי שהיא תסַפֵּר לי. נסענו בַּמכונית בַּחזרה מחוג ג'וּדוֹֹ. זה היה השִיעור האחרון בַּשנה. כבר קיִץ. בעוד שבוע אֶחד הלימודים מִסתַיְימים. נִזכרתי בַּקיץ האחרון. אז הִתעקַשתי שיִרשמו אותי לאותה הקיְיטנה שאֶלי ואַמנוֹן הלכו אלֶיה, קיְיטנת 'נָוֶוה חָבִיב'. אֶלי ואַמנוֹן היו אִיתי, אבל לא היִינו בְּאותה הקבוצה. בֶּאמת לא היה שום דבר מיוחד וכֵּיפי בַּקיְיטנה הזאת. טוב, בְּעצם ארוחת העֶשׂר הייתה טעימה: לַחמניות עִם שוקולד לִמריחה וּ'טרוֹפִּית'. המדריכים היו מעַצבְּנים והִכריחו אותנו לשיר בְּקולֵי קולות את הִמנון הקיְיטנה. היִינו בּקיְיטנה שְבועַיִים אבל לקחו אותנו לַבּרֵיכה רק שלוש פְּעמים. כשסיפַּרתי את כל זה בַּבַּית, ההורים שלי הִתרגזו ואמרו: "איזה בִּזבּוּז כסף." עכשיו הִגניבה בי אימא מבָּטים, קריצוֹת וחִיוּכים. היא הִמשיכה לחַכּות שֶאני אֶחקוֹר אותה בְּעניַין הקיְיטנה ה'לא־רגילה'. אבל אני לא אמרתי כלום וּבַסוף היא לא הִתאפְּקה וּפצחה בְּהֶסבר:

"זה בַּגָליל! בְּתוך יער! ואתה יודע מה, כל המִשפּחה שלנו תיסע לְשָם. אבא ואני נעשֶׂה סַדנאוֹת מֵדִיטַצְיָה, ולַיְלדים יש פְּעילוּיות מיוחדות מאוד. קוראים לָזה 'היַער הקָסום', יְשֵנים בְּלב היַער בּאוֹהלים, וזו לא סְתם חוּפשה, אנשים מכּל האָרץ באים לשָם להִיפָּגש, לִלמוד, לָשיר..."

"לָשיר?!" קטעתי את שֶצף דברֶיהָ, "אני לא מִתכַּוֵון לָשיר בְּשום יער!"

"אל תִהיֶה טיפּשון. לא מַכריחים שָם לשיר. יש הרבּה הצעות לִפעילוּיות, אבל עושׂים רק מה שֶרוצים. זה חופש אמיתי, בְּמוּבן של לִהיות חופשי. אה, וגם האוכל מֵאה אָחוז צִמחוני ואוֹרְגָני!"

עכשָיו כבר הִתחלתי להָבין. בַּזמן האחרון ההורים שלי נִדבְּקו שנֵיהם בָּאופנה האוֹרגָנית והצִמחונית והם מנסים לַעשׂות לנו שְטיפת מוח. לא היה אִכפת לי שָבוע שלֵם בלי שְניצֵלים. דַוְוקא שָׂמחתי. גם הרעיון שֶכּל המִשפּחה תבַלֶה יחד בַּיַער ושֶנישַן באוֹהלים קָסַם לי. אבל לא רציתי שאימא תִתרגֵש מדַי, גם ככה היא הייתה נִרגשת. עשׂיתי פּרצוּף חמוּץ להַראות לה שהתכנית שלה לא מַלהיבה כל כך.


אִייְרָה: נוֹעָה קֶלְנֵר



כמה שָבועות אחַר כך, בְּשׂיא הקיִץ וּבְשׂיא החוֹם, הֶעמסנו על המכונית טוֹנה של צִיוּד ויָצאנו לַדרך צפוֹנה. לַהורים שלי היה מצב רוח טוב וכל הזמן הם דיבְּרו על הבִּילוי של שְבוּע הבְּריאות לַגוף ולַנֶפש. בָּערב שלִפנֵי הנסיעה בִּיקַשתי מֵאימא שתָכין שנִיצֵלים והִכרחתי את עצמי לִאכול כַּמות כְּפולה מֵהרגיל, שיִהיֶה לי מַאגָר של בָּשׂר לִתְקופת הצִמחונות. ברור שהבֶּטן שלי כָּאבה. אחי הקטן נִרדם וישָן כל הנסיעה, כמו תמיד בִּנסיעות ארוכּות. אני הִסתכּלתי מֵהחלון על היָם וּכבר הִתגַעגַעתי לאַמנוֹן וּלאֶלי. הם נִרשְמו השנה שוב לקיְיטנת 'נָוֶוה חָבִיב'.

הִגענו לַיַער הקָסום בְּאיחור גדול כי טָעינו בַּדרך. מצב הרוח של אבא כבר לא היה כל כך טוב. הוא קילֵל את המאַרגְנים מפּנֵי שלא נתנו הוראות בְּרוּרות. בַּסוף, ממש בְּמִקרֶה, כשכְּבר עברנו בַּפַּעם המֵאה בְּאותו הצוֹמֶת, ראינו אוטו טָרַנטֶה מצחיק, צִבעוני (צָבוע בִּתכֵלת עם עננים לבָנים, כמו שמַיִים) פונֶה יָמינה בְּאיזה שְביל ונֶעלם בין העֵצים. "מהר!" קראה אימא, "סע אחרֵי האוטו הזה, יש לי הרגשה שהוא נוסע לשָם."

וּבֶַאמת, אחרֵי שעקַבנו עשֶׂר דקות בִּשְביל משוּבָּש וּמִתפַּתל אחרֵי המכונית בְּצבע תכֵלת עם העננים הִגענו לשָם. כל האוהלים כבר היו מוּקמים. היו גם שֶבָּנו טִיפִּי, אוהֶל אִינדְיָאני ממָש. והיה גם יוּרְט מוֹנְגוֹלִי. כֵּיוָון שהִגענו בְּאיחור היה קשֶה לִמצוא מָקום טוב בַּצֵל לָאוהל שלנו. אבא היה עצבָּני וחיפֵּשׂ את המאַרגְנים לִנזוף בהם מפּנֵי שאֵין שילוט ואי אֶפשר לִמצוא את החוֹר הזה. אימא אמרה לו: "תֵירגע, באנו הֵנָה כדֵי להֵירגע... בְּכַוָונה לא שָׂמו שילוט, כדי לִשמור את המָקום הקָסום הזה בְּסוד מֵאנשים אחֵרים."

מה אני יכול לספֵּר לכם על השָבוע בַּיַער הקָסום? היו דברים טובים והיו דברים לא כל כך טובים. לא יָשַנתי טוב בָּאוהל וּבַלֵילות אכלו אותי היַתושים. האוכל דַוְוקא היה טעים. הכּול בּוּשל על מְדוּרות. הֵכינו אפילו הַמְבּוּרְגֵר צִמחוני עם צִ'יפְּס. לא רחוק מִשָם היה נחל. אומנם אי אפשר ממש להִתרחץ בּו, אבל להִשתַכשֵך בַּמים עד הבִּרכַּיִים אפשר. גם לָצוד בו רֹאשָנים של טְרִיטוֹנים וקַרפּדות אפשר. והיה כַּמוּבן היַער עצמו, יער אלונֵי תָבוֹר. העֵצים האלֶה בֶּאמת יפים. ממש אֵירוֹפָּה, כמו שאָמרה אימא. במֶשך היום עשׂו אבא ואימא מֵדיטַציה בְּצֵל העֵצים ושָמעו כל מינֵי הרצָאות על גוף ונֶפש ועוד כל מינֵי דברים רוּחְנִיקִיִים. אני ואָחִי וּשְאר היְלדים היִינו בַּיוּרְט. היוּרְט נִקרא 'מדינת היְלדים'. חילְקו אותנו שָם לִשתֵי קבוצות: קבוצה של היְלדים הגדולים וּקבוצה של היְלדים הקטנים. לַקבוצה של הקטנים קראו 'החִיפּוּשִיוֹת' ולַקבוצה של הגדולים קראו 'הפְּרָחים'. אחי היה ב'חיפּוּשיות' ואני הייתי ב'פְּרחים'. היה לי לא כל כך נעים לִהיות בִּקבוצה שיֵש לה שֵם כזה של בָּנות. המדריכות הצְעירות של 'הפרחים' היו כמובן רוּחְנִיקִיוֹת מאוד. אפילו השֵמות שלהן היו מאוד מאוד רוּחְנִיקִיִים: קֶרֶן אוֹר ושַנְטִי. אני חושב שהשֵם האמיתי של קֶרֶן אוֹר היה סתם קֶרֶן, ושהיא הוסיפה את 'אוֹר' לִכבוד היַער הקָסום. וּלשַנְטִי קראו באמת שַנְטִי, כי ההורים שלה היו מהמאַרגְנים של כל הדבר הזה, והם היו רוּחְנִיקִיִים אמיתיִים. בְּעצם ההורים של שַנְטִי היו המדריכים של המבוּגָרים. אבא שלה, מְנַשֶה, הוא איש גדול מאוד בעל זקָן אפוֹר. הוא ישב ישיבה מִזרחית על כּרית מִתחת לְעֵץ אלון והִסבּיר את משמָעות החיים. אימא שלה, אֲמִירָה, היא אישה קטנה, בעלת שֵׂיעָר אפוֹר ארוך מאוד. היא ענדה המון שַרשְרָאות וטַבָּעות וגם היא הִרצְתה הרצָאות. לשַנְטִי יש רַסְטוֹת והיא ניגנה בְּאַקוֹרדִיוֹן ושרה שירים בְּשָׂפות משוּנות. קֶרֶן אוֹר הלכה תמיד יְחֵפה ועל הרֹאש שלה היה זֵר פרחים. בכל פעם שהיא ראתה פֶּרח או חֶרֶק היא הִתכּופְפה לדַבֵּר אֲליהם וּלנשֵק אותם. ולַמרות המוּזָרויות המְביכות האלֶה שתֵיהן היו בֶּאמת נֶחמדות ועשׂו כל מה שיָכלו כדי להִשתלֵט על הקבוצה שלנו שהייתה דֵי מוּפרעת. בְּעצם, ככל שההורים של היְלדים בַּיַער הקסום היו זֵן וּרגועים, היו הילדים בָּלָגָנִיסְטים וקוֹלָנִיִים ולא יכלו לָשֶבת בַּיוּרְט עשֶׂר דקות בלי להַתחיל להִשתולֵל. בִּ'מדינת הילדים' ניסו לַעשׂות איתנו פְּעילויות רוּחְנִיקִיוֹת כמו עִם המבוּגרים: לעשות יוֹגָה או לצַיֵיר על בְּרִיסְטוֹל ענקי את כל הדברים היָפים והטובים בָּעולם, אבל היה מעט מאוד ריכּוּז, וּבסופו של דבר את רוב הזמן בילינו בְּמִשׂחקים פְּרועים בַּחוץ ועל גְדוֹת הנחל. קֶרֶן אוֹר ושַנְטִי רק הִשגיחו שלא יִקרֶה לנו משהו.

אִייְרָה: נוֹעָה קֶלְנֵר


בַּיום האחרון נִכנסה קֶרֶן אוֹר לַיוּרְט ועל רֹאשהּ זֵר פרחים חדש ורענן, כולהּ זוהרת וקורנת בֶּאמת כמו קֶרֶן אוֹר. היא אמרה שלִכבוד סוף השָבוע המדהים והקסום שבִּילינו יחד יש הפתעה. אבל לא גילו לנו מה ההפתעה עד שהִסכַּמנו לָשֶבת יפֶה בְּמעגל, להחזיק ידַיִים ולשיר את השיר הצועני שלימדה אותנו שַנטִי וליוְותה את השירה בָּאַקוֹרדִיוֹן: "נַיְי נַיְי נַיְי רוּם שוּקָר, צָ'ה קָלָה צָ'ה קָלָה!" או משהו כָּזה. (לדעתי, השיר יפֶה). ואז הודיעו לנו שההפתעה היא מִשׂחק 'חַפֵּשׂ את המַטמון' שבְּסופו מחכֶּה לנו מטמון אמיתי, יקר מאוד מאוד.

לַמרות העיֵיפוּת אחרי שָבוע של שֵינה רְצוצה, נִדרכתי והִתחלתי, כמו הילדים האחֵרים, לִנהום בְּהִתלהבות כמו אִינדְיָאני. יצאנו לַדרך והִתקדמנו מִתַחנה לְתַחנה. בכל תַחנה מצאנו פֶּתק וּבו רמזים כיצד להגיע לַתחנה הבָּאה. הכול היה כתוב בּחרוזים וּמקוּשט בְּאיוּרים של פרחים וחיפּוּשיות. הן מוּכשרות מאוד, המדריכות שלנו. כַּמובן, היו גם משׂימות רוּחְנִיקִיוֹת, למשל, לחבֵּק את העֵץ שבּחלַל הגֶזע שלו הוּחבּא פֶּתק, או לַעצום את העינַיִים וּלהַקשיב לְקולות היער. ילדה אחת נִשבּעה ששָמעה לא רק צִיוּץ ציפּורים אלא גם פֵיוֹת שָרות. בַּסוף, אחרֵי אֶלף וּשמונֶה עֶשׂרֶה תחנות בְּערך, הִגענו לַמַעיָין של הנחל. ושָם, בְּתוך הנְקיק היה המטמון. הִתרגשות גדולה אחזה בְּכולנו. מה זה יכול לִהיות? אולַי משהו טעים לֶאכול? גלידות? המדריכות הִזכּירו לנו כל הזמן שהמטמון יקר מאוד, אוצָר אמיתי. סוף־סוף הִצליחו הילדים הכי פְּרועים וּזריזים לִשלוף תֵיבה קטנה מִתוך נְקיק המַעיָין. איש לא הוציא הֶגֶה בִּזמן ששַנטִי נטלה אותה ליָדֶיה וּפתחה אותה. היא הניחה את התֵיבה הפְּתוחה על האדמה וראינו שהיא מְלֵאה בְּמַעטפות. על כל מעטפה היה כתוב שמו של אַחד הילדים. חטפנו מיָד את המַעטפות. את המעטפה שלי קרעתי בְּקוצֶר רוח ולא ריחמתי על הצִיוּר היפֶה של פרחים וחיפּוּשיות שעיטֵר את הניָיר. בְּתוך המעטפה היה מִכתב:

לעָמִית היָקר, כל הכבוד!!!

מצָאתָ את האוצר. האוצר הוא... אתה! בֶּאמת, אין דבר יקר וחשוב בעולם ממךָ. אתה יחיד וּמיוחד בְּדיוק כמו שאתה, וּבכל העולם אין יפֶה ונֶהדר ממךָ. שְמור על האוצר הזה מִכּל מִשמָר, הוא ילַוֶוה אותך לאורֶך כל חייךָ.

אין לתאֵר את האַכזבה שהִתפַּשטה בְּגופי. בַּחוץ היה חם, חַמסִין ממש, אבל הִרגשתי מין צְמַרמוֹרֶת קרה. מה?! זה כל האוצָר?! מין מכתב כזה?! אפילו קובּייַת שוקולד אורגָני לא צוֹרפה לַמילים היָפות? נִזכרתי בְּגַעגוּעים בַּלַחמנִייָה עם השוקולד לִמריחה והטְרוֹפִּית שהיינו מקַבּלים בכל יום בְּקיְיטנת 'נָוֶוה חָבִיב'. מה שהִרגיז אותי יותר מִכּול היה שהמכתב היה הֶעתֵק מצוּלם בִּמכונַת שִכפּול. רק שְמי נִכתב בו בִּכתב יד. זאת אומרת שלְכולם כתבו כמה שֶהם יחידים וּמיוחדים. היה בָּרור שגם הילדים האחֵרים מאוּכזבים. הם הִתחילו להִתלונן לִפנֵי קֶרֶן אוֹר ושַנטִי, שאִילוּ ידעו שזה כל המטמון, 'מטמון רוּחְנִיקִי', לא היו טורחים לחפֵּשׂ אותו בַּחום הזה, ושהאוצָר הוא 'בָּאסָה' ו'עַל הפָּנים'. המדריכות שלנו הִתפַּלאו שאנחנו לא מְבינים עד כמה האוצָר שקיבַּלנו יקר וניסו להַסבּיר. אבל ילדה אחת, זאת ששָמעה את הפֵיוֹת ביער, אפילו הִתחילה לִבכּות. לָזה גם המדריכות הטובות שלנו לא ציפּו, וּפִתאום הן נִראו נְבוֹכות ועצוּבות. כדי לשַכֵּך את האַכזבה הִתחילו כמה מֵהיְלדים בְּמִלחֶמת 'הַשְפְּרָצות' בַּנחל. כמה מֵהילדים אפילו לא טרחו לִשמור את האוצָר שלהם, והמדריכות נֶאלצו לֶאסוף את המעטפות ואת המכתבים שהוּשלְכו.


אִייְרָה: נוֹעָה קֶלְנֵר



בַּדרך הבַּיְתה הִתוַוכְּחו אימא ואבא אִם מְנַשֶה ואֲמִירָה, ההורים של שַנטִי, הם מורים רוּחֲנִיִים אמיתיים או לא. אבא טען שמְנַשֶה הוא סתם 'גוּרוּ מִתחַזֶה', אבל אימא אמרה שאֲמירה היא אישה חכָמה בעלַת לב גדול ושמִכּל חוָויָה בַּחיים אפשר לִלמוד משהו, וגם שבְּסופו של דבר זאת הייתה חוָויָה מעַניֶינת מאוד ושֶכּל האנשים שהיו שָם הם אנשים 'בַּעלֵי עומֶק' וכוָונות טובות. לא שמעתי את כל הוִויכּוּח. נִרדמתי כמו אָחִי. הייתי עיֵיף מאוד מֵהשָבוע בַּיער. השֵינה הייתה עמוּקה וטובה והִשכּיחה ממני את טעם האַכזבה המָרה של 'חפֵּשׂ את המטמון'. כשהִגענו הבּיְתה הִתעוררתי והִרגשתי שָקֵט ושָלֵו, אבל גם עֵירָני וּבָהיר, כמו אחרֵי שֵינה של מֵאה שנים. אולַי ככה מרגישים אחרי שעושׂים מֵדיטַציה.

לפנֵי שעָליתי בַּמדרגות לַדירה הֵצצתי מִתוך הֶרגֵֵל בְּתֵיבת הדואַר. בין כל מינֵי מכתבים רִשמִיִים משַעמְמים לַהורים שלי היה מכתב בִּשבילי! בּתוך מעטפה צִבעונית היְיתה הזְמָנה לִמְסיבּת יום ההוּלדת של עֲנָת. עֲנָת לא כָּתבה את אותו המִכתב לְכולם. היא כָּתבה מִכתב אישי, מֵאָלֶ"ף ועד תָי"ו, בִּכתב ידהּ הֶעָגול והמָתוק. איזו הפתעה נֶהדרת! בין השְאָר היה כתוב שֶזאת תִהיֶה מסיבַּת מַנְגָל. לא ידעתי מה מרַגֵש אותי יותר, שעֲנָת (אני מאוהָב בה בַּסֵתר כבר חודֶש) הִזמינה אותי או המַנגָל. אחרֵי שבוע של צִמחונות רק המַחשָבה על בָּשׂר הֶעלתה ריר בַּפֶּה שלי.

כמה ימים אחַר כך הייתי בַּדרך לַמסיבּה של עֲנָת, מתַכנֵן בְּרֹאשי איזו בְּרכה אַגיד לה, ואז נִזכַּרתי פִּתאום בְּמשפּט ששָמעתי בְּמִקרֶה מִפִּיו של מְנַשֶה, כשיָשב לו מִתחת לְעֵץ האַלון ודיבֵּר מִתוך זקָנו האפוֹר אֶל ההורים שלי ואֶל שְאר המבוגרים: "אַל תְתַכְנְנו ואַל תְצַפּו. כל תִכנוּן וציפִּייָה סופָם אַכזבה. הַשליכו אֶת התכניות ואֶת הציפִּיוֹת ואַפשרו לַחיים להַפתיע אֶתכֶם!"