הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  16/10/2018 
 
הופיע גיליון 218
 בנושא דיאלוג



מַעֲשִׂים אוֹ מִילִים?
כָּתְבָה: שֹהַם סְמִיט
אִייֵר: גַיְא מוֹרָד
סיפור

בְּשבּת הִתארחנו בַּמושב אצל סבא בֵּן וסבתא דוֹרִיס. פתאום, בְּאֶמצע הארוחה, אמרה סבתא: "אוי בֵּן, שכחתָ לספר מה שֶקרה לךָ בַּסופּר."
"מה שֶקָרה לי?!" הִתפּלֵא סבא, "חשבתי שֶשנינו היינו שָם". "אתה יודע לְמה אני מִתכַּוֶונת", ענתה סבתא וּבוֹ בַּזמן שאל אבא: "איזה סוּפּר?" ואימא הֵעירה: "מה זה חשוב איזה סוּפּר, אתה לא תִקנה שָם, זה בִּטְבֶרְיָה."
"נו, תספר להם", אמרה סבתא.
"לא, אַת תְסַפּרי", אמר סבא בְּנחת והִמשיך לאכול הר של סלט ירוק. וסבתא סיפרה: "עמדנו עִם העגָלה שלנו בַּתור בַּסוּפּר. כְּשֶכּבר היינו ממש קרובים לַקוּפּה הופיע פתאום גבר צעיר, בִּריוֹן כזה מֵחֲדַר כושר עִם עגָלה עמוסה, וניסָה לִדחוף אותה לִפנֵי העגָלה שלנו."




"איזו חוצפה!" אמר אבא.
"ואיך הֵגבתם?" שאלה אימא.
"אמרנו לו בְּנימוס שהוא מִתפרץ לַתור", אמרה סבתא. "חשבנו שהוא יתנצל וְיָזוז, אבָל האיש הִתחיל לקלל אותנו, ודחף אֶת העגלה שלו קצת יותר חזק, אל עֵבר סבא. סבא עמד לִפני העגלה שלנו והודיע לָאיש שלא ייתן לו לעבור".
"והאיש הִמשיך?" שָאלתי.
"כן, וגם הודיע לסבא שתֵכף הוא ייתן לו אגרוף."
"הוא אמר 'מֵביא אגרוף'", תיקֵן סבא.
"אוי", "מה עשׂיתם?" "אף אחד לא הִתערב?" קראנו, וכולנו, חוץ מסבא ונוֹמְנוֹם, הִפסקנו לֶאכול.
"לא", אמרה סבתא, "אֵיכשֶהו, בַּבָּלָגן וּבָרעש של התורים האנשים לא שָׂמו לב. ניסיתי להסביר לָאיש שסבא חולֵה לב וְשֶאֶגרוף, ואפילו פחות מִזֶה, מְסַכּנים אֶת חַיָיו. אמרתי גם שאֶתקשר לַמִשטרה, אבָל האיש לא הִתרַשֵם והִמשיך לקלל אותנו וְלִדחוף אֶת העגלה בְּכוח אֶל עֵבר סבא. בָּרֶגע הזה הֵבנתי שהאיש מסוכּן וּמוּטָב שֶלא להִתעַסֵק איתו וּלאַפשֵר לו לַעבור".
"בֶּאמת אולי כך עדיף", אמרה אימא, "מסוכן להִתעסק עִם אנשים אַלִימים".
"בַּכּביש עדיף להיות חכם ולא צודק", אמרה עֲמַלְיָה.
"מה כביש?" לא הֵבנתי, "הם היו בַּסוּפּר..."
"אחַר כך אני אסביר לךָ", עשׂתה עֲמַלְיָה אֶת הפרצוף הזה של 'מתַי כבר תבין, סָתום'. אני הִתעצבנתי וּכבר תִכננתי להגיד לה, כמו האיש, שתֵכף היא תקבל אגרוף, אבָל הסיפור היה מותח מִדַי ואני שתקתי והִקשבתי. וסבתא אמרה: "פחדתי מִמנוּ. הוא היה איש אלים, חסַר גבולות, אבָל סבא שלכם לא היה מוכן להיכָּנע והִכניס אֶת הרֶגל שלו מִתַחת לַגלגל של העגלה של האיש ולא אִפשר לו להתקדם."





"וּמה הוא עשׂה?" כמעט צעקנו. שָכחנו לגמרי אֶת האוכל שמַמתין בַּצַלָחות.
"הוא הִמשיך לקלל וְלִדחוף, בְּכוח."
"אבָל כף הרֶגל הזקֵנה שלי", חִייֵך סבא, "הייתה מעצור חזק."
"אתה רוצֶה לספר אֶת ההֶמשך?" שָאלה סבתא.
"לא", אמר סבא וּפִתאום נִראָה מְבוּיָש.
"הוא הרביץ לךָ, סבא?" קראתי. דִמיינתי אֶת סבא עומד שָם, רזה כזה, לובש חולצה מְכוּפְתֶרת, מול איש גדול עִם שרירים של חֲדר כושר וּפרצוף כועס וּמקלל אותו.
"לא", חייך סבא.
"מישהו הִתעָרֵב?" שאל אבא, "אולי בא שוטר?"
"לא, לא. אתם לא תאמינו מה קרה", אמרה סבתא. "פתאום האיש הִפסיק לקלל ושאל אֶת סבא איפֹה הוא גר וּמה הוא עושֶׂה. אני עשׂיתי לסבא סימנים שלא יַענה. רק זה חסֵר לנו, שהבִּריון הזה יבוא אלינו לַמושב, אולי עִם החברים הפושעים שלו. אבָל סבא הִתעַלֵם מֵהסימנים שלי וסיפר לו בְּדִיוק היכן אנחנו גרים, מִמתי אנחנו גרים שָם, מתי יצא לְפֶּנְסיה. הוא סיפר גם על הדיאטה שלו וכמה חשוּב לִשמור על מִשקל גוף תקין. האיש", הוסיפה, "היה קצת על הצד השָמן..."
"אוי, אבא", אמרה אימא.
"בקיצור", סיכְּמה סבתא, "כשיָצאנו מהסוּפּר הם היו החברים הכי טובים".
"באמת, סבא? אתה חבר שלו?" שָאלה עֲמַלְיָה.
"לא, עֲמַלְיָה, זה רק בִּיטוי", אמרה סבתא, "הם לא יהיו באמת חברים".
"מי יודע", אמר סבא, "בַּסוף מצאנו שָׂפה משותֶפת".
"שְׂפת הכוח", אמרה אימא, "חכֵּה, אולי הוא יציע לךָ להיות חבר בְּאִרגון פְּשיעה".
"לא מַגיע לו שתִהיה חבר שלו", אמרתי.
"גם אני חושבת ככה", אמרה סבתא. "ועד עכשיו אני חושבת שסבא שלכם לא פעל בְּצורה נכונה. היה לו מזל. בְּמִקרה אחֵר אולי הוא היה חוטף אגרוף וּמוּבהָל לַחֲדר מיון".
"מִצד שני", אמרה אימא, "אסור להיכָּנע לאלימוּת. וּפֹה כל הדיבורים בַּהתחלה לא הוֹעילוּ. אני לא יודעת מה אני הייתי עושָׂה". היא שָקְעה במחשבות.
"גם אני לא", אמר אבא.
"גם אני לא ידעתי שזה מה שאֶעשׂה", אמר סבא.
"אני לא רוצָה לחשוב מה היה קורֶה אִילו דבר כזה היה קורֶה כשהיינו צעירים", אמרה סבתא וסבא צחק. "אולי שנינו היינו הולכים איתו מכות. איזה מזל שאנחנו זקנים!"