הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  18/01/2018 
 
הופיע גיליון 209
 בנושא משקל



הָאַדְמוֹ”ר
מֹשֶה קְרוֹן
אִייְרָה: הִילָה פֶּלֶד
סִיפּוּר





נוּרִית (אִימָא שֶל עוֹמְרִי, לִיאוֹן וְיָאִיר)

נולדתי בקיבוץ. קצָת אחרֵי שהִשתחררתי מהצבא הִתחלתי לחפשׂ אֶת עצמי. אני יודעת שזה משפט מצחיק 'לחפּשׂ אֶת עצמך'. הוא נשמע לא טוב, אבָל הוא מתָאֵר בַּדֶרך הטובה ביותר איך הייתי באותה תקופה. באותם ימים הִצטרפתי לכל מִינֵי קבוצות וסַדְנָאות של אנשים רוּחָנִיִים המחפּשׂים אֶת ה'אֱמֶת' ואֶת 'המַשְמָעוּת לַחיים'. אחַר כך, כמו רבּים אחרים, נסעתי לַמִזרח והסתובבתי בכל מינֵי מקומות. עברתי חֲוָויות רבּות וּמפגשים מרתקים, אבָל אֶת עצמי לא מצאתי.

בַּטיסה חזָרה ארצָה ישבתי ליד עָמוֹס, שהיום הוא בן־זוגי ואבי יְלָדַיי. הִכּרנו זה אֶת זה בָּאוויר. כששואלים אותי איפה פגשתי אֶת עָמוֹס אני עונָה 'מֵעל עננים לבנים'. עָמוֹס טִייֵל כמה חודשים בְּטִיבֵּט וּבְנֶפָּאל, ורוב הזמן הִתנדב בְּשִיקוּם כפרים שנֶהֶרסו בִּרעידות אדמה. סיפרתי לו בַּמטוס על עצמי ועל החיפושׂים שלי, והוא הִציע לי לפגוש אֶת סוֹפְיָה.



עָמוֹס (אַבָּא שֶל עוֹמְרִי, לִיאוֹן וְיָאִיר)

בַּזמן שהִתנדבתי בְּטִיבֵּט הִפסקתי להאמין באלוהים. כשחזרתי לָארץ הודעתי לְהורַיי וּלאחִי שעזבתי אֶת הדת. זה היה מַשבֵּר לא פשוט. רבּים ניסו לדבֵּר על ליבי וּלשכנע אותי לִדְחות אֶת ההחלטה, אבָל הַחלָטתי הייתה סופית. מוזר שדַווקא באותה תקופה הִפנֵיתי אֶת נוּרִית לסוֹפְיָה. סוֹפְיָה היא אישה דתית מאוד וּמורָה רוּחָנית. שָנים קודֶם לכן, כְּשֶעָלו אצלי סְפֵקוֹת בְּקֶשר לֶאֱמוּנָתי, הִזמין אותי חבר קרוב לְמִפגש עִם סוֹפְיָה. הִתרשמתי מאוד מֵאִישִיוּתהּ, וחשבתי שסוֹפְיָה תוכל לעזור לנוּרִית. כעבוֹר שנתיים הִתחתַנו. אני הִתנַתַקתי לַחֲלוּטין מהדת וּמֵהאֱמונה באלוהים. נוּרִית, בְּעֶזרתה של סוֹפְיָה, הלכה וְנֶעֶשׂתה 'דוסית', אבָל ממש. שומרת וּמְקַיֶימת מִצְווֹת. זה לא פשוט, אבָל זה היה הבָּסיס לַקֶשר שלנו. היא דתייה ואני חילוני.







לִיאוֹן (בֶּן 17)

אַחַיי ואני גדלנו עִם הורים שאִפְשְרו לְכל אחד לבחור לעצמוֹ אֶת דַרכּו. אימא תמיד אומרת שגוֹרָלו של כל אחד נִקבּע מִלְמעלה על ידי הקדוש ברוך הוא, ואילו אבא אומר שהאדם הוא אדון לְגוֹרָלו. אבא טוען שֶשני דברים בִּלבד הם קדושים: חַיֵי אדם והאהבה. עוֹמְרִי, אחי הגדול, דתי והוא לומד בישיבה תִיכוֹנית. לִפעמים אבא קורא לו בצחוק 'הרִאשון לְצִיוֹן'. אבָל בְּכל צחוק יש משהו. אני הלכתי בעקבוֹת עוֹמְרִי, ואני מגדיר אֶת עצמי דתי. למדתי בְּבֵית ספר דֵמוֹקְרָטי חילוני, וּבְשָלב מסוים ביקשתי לעבור לְבֵית ספר דתי. יָאִיר אחִינו הקטן הִפתיע אֶת כולם.



עָמוֹס (אַבָּא שֶל עוֹמְרִי, לִיאוֹן וְיָאִיר)

נוּרִית ואני הֶחלטנו לאַפשֵר לִילָדֵינו חופש בִּבְחִירת דַרכָּם. אבָל החופש הוא אַשְלָיה. ילדים מוּשפּעים מֵהורֵיהם. לנוּרִית, עִם הלַהט האֱמוּני שלה והדְבֵקוּת, יש משקל רב יותר בְּעִיצוּבָם מִמני. היא מְגַדֶלת ומחנכת אֶת הילדים, ואִילו אני עסוק עד מֵעל לָראש בָּעבודה המֶחקרית שלי בַּמעבדה, בְּהוראה וּבִנְסיעות לִכְנסים מִקצועִיִים. עִם זאת, אני מעוֹרב בחינוך וּבגידול הילדים ואוהב מאוד אֶת המשפחה שלנו. אני לא רואֶה כְּכִישָלון אֶת העוּבדה שֶשנֵי הגדולים דתיים. לא ניסיתי מֵעולם לִמשוך אותם ללכת בְּדַרכִּי. לִפעמים אני מרגיש צער מסוּים על שֶהם כּוֹלְאים אֶת עצמם בְּעולם מיוּשָן של מִצווֹת חַסְרות היגיון וּמַחמיצים עולם וּמְלוֹאוֹ. אבָל זוֹהי המשפחה שלנו. עם זאת, האַדְמוֹ"ר הקטן מדאיג אותי. אני לא ישֵן בַּלילות.


נוּרִית (אִימָא שֶל עוֹמְרִי, לִיאוֹן וְיָאִיר)

כְּשֶיָאִיר נולד ראיתי אור. פָּניו של התינוק זהרו. כל מי שרָאה אותו חִייֵך וראה בו אֶת כל הטוב שבעולם. לכן קראנו לו יָאִיר. עָמוֹס קרא לו 'האַדְמוֹ"ר'. כן, גם עָמוֹס ראה שֶיש בו אור מיוחד שיוצא החוּצה. כולנו הִרגשנו שהוא נועד לִגדוֹלות, שהוא יהיה מנהיג. ואכן, יָאִיר תלמיד מחוֹנָן וּמוּזִיקַאי מוכשר, אבָל הוא גדַל אחרת מִשֶצִיפּינו. הִתבַּלֵט כעצמָאי וּכמוֹרֵד. אפילו 'תקופת הלָמָה' שלו כְּשֶהָיה פָּעוֹט הייתה שונָה מִשֶל אחֵרים. הוא שאל אֶת ה'למה' שלו בְּהַתרָסה, בְּאִי־שְׂביעוּת רצון וּבְמֵעֵין בִּיקוֹרְתיוּת. לִפנֵי כמה חודשים יָאִיר הֶחליט להחליף אֶת שְמוֹ וּביקש שנִקרָא לו זֹהר. יָאִיר מעמיד אותנו בְּמִבחן שֶשום ילד מִיְלָדֵינו לא הִציב לְפָנֵינו. תמיד קיבלנו אֶת בְּחירוֹתֵיהם של הילדים, וזוֹ הפַּעם הראשונה שֶכּל המשפחה נִמצֵאת בִּמצוּקה. עָמוֹס אומר שאנחנו חַיָיבים להמשיך בְּדַרכֵּנו וּלקבל גם אֶת הַחלָטותיו ובחירותיו של יָאִיר. שהוא יעמוד מאחורֵי יָאִיר. זוֹ הפּעם הראשונה מאז חזרָתי בִּתשובה שנִשבּרתי והִרגשתי אבוּדה.







זֹהר (בַּת 12)

מִיום שאני זוכרת אֶת עצמי אני מרגישה שֶיש בי משהו מוזר ושונֶה מֵהאחרים. בִּתחילה לא כל כך הֵבנתי והייתי כְּעוּסה וּמוֹרֶדת. כעסתי כי אף אחד לא יָדע שקורֶה לי משהו בִּפנים, משהו שאני לא מְבינה. היו שָנים שכּולם דיברו על האור שכּאילו הֵפַצתי. אבא המצחיק קרא לי 'האַדְמוֹ"ר'. מִצד אחד, הכִּינוי הֶחמיא לי, הִרגשתי שֶיש לי יִיעוּד, אבָל מִצד שני, זה לא פתר אֶת הכְּאֵב הפּנימי והבִּלבּול שהִרגשתי. עִם השָנים גיליתי שאני פחות ופחות מְשַׂחֶקת בְּמִשׂחֲקֵי בנים, ויותר ויותר מִתעַניֶינת בְּעולם הבּנות. 'מִתעַניֶינת' זוֹ לא מילה מתאימה — הִרגשתי שאני חיה אֶת עולם הבנות, שאני בת ולא באמת בן. בַּיום שאמרתי לעצמי 'אני בת' הִרגשתי הקָלה עצוּמה. המוּעקה ירדה.

זֶהו, אני בת. בַּשנה הבּאה אני מַגיעה לְגיל הבַּר מִצווה. אני לא רוצָה בר מצווה. בר מצווה זה לבנים. הקושי עכשיו הוא של המשפחה שלי, שלא יודעת איך 'לֶאכול' אותי. אבא אמר לי היום: "זֹהר, אַת הבת האהובה שלי". אימא והאחים שלי עדיין בְּהֶלם.