הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  25/04/2017 
 
הופיע גיליון 201
 בנושא חתולים



וְתָבִיאִי אִיתָךְ קוּפְסָה
שֹהַם סְמִיט
אִייְרָה: דוֹרוֹן זֹהָרִי
סִיפּוּר


הסיפור הופיע בּעָבר בגיליון בנושֵא 'קוּפְסָה' וּמִתפרסם כָּעֵת שוב לכבוד
דוֹרוֹן זֹהָרִי, זִכרה לִברכה.

הַחתוּלה שֶלנו הייתה חולָה מאוד. היא חָדלה לֶאכול ולִשתות, רק שָכבה בְּפינת הסלון על כָּרית הפַּסים. מֵרחוק היא נִראֲתה כמו כֶּתם שָחור. בְּמֶשך מַרבּית הזמן היו עֵינֶיהָ עצומות, אך בכל פעם שמישהו הִתקרֵב, פָּקחה אותן. עד שחָלתָה זָרח בָּהן אור חזק, ירַקרק, כמו חַשמלי, אבל עכשיו הן נֶעֶכרו, וּבְשוּלֵיהֶן הלַחים ניגְרו הַפְרָשות. לא יָכולתי לָשֵׂאת את המַבּט שֶתָלו בי.
שבוע קודם לכן הִסבּירה לי הוֵוטֵרינָרית בְּתום הבְּדיקה כי לְפנַיי שתֵי אֶפשָרויות: האַחת — לשַלֵם כסף רב תְמוּרַת בדיקות נוספות וטיפולים נוספים שֶאוּלַי יַאריכו את חיֵי החתולה ואולַי רק יַאריכו את סִבלָה, והשנִייָה — פָּשוט להַמתין.
"עד מתַי?" שאלתי.
"תִתקַשרי שוב בְּעוד שלושה יָמים", אמרה, "נִראֶה מה המַצָב. אם המַצב לא ישתַנֶה ותִרצי, אֶקבַּע לָך תור להֲמָתָה".
תור להֲמָתָה. יומַיִים הָלַם בי הצֵירוּף המשוּנֶה. "אבל לָמָה?" שָאלו יְלָדַיי, "אי אפשר להַציל אותה? את בְּטוחה שֶאי אפשר?" "ולוּ היינו עשירים?"
בַּיום השלישי, לִפנֵי שהָלכו יְלדַיי לְבית הסֵפר בִּיקשתי מֵהם להִיפָּרד מן החתוּלה.
"היום היא תָמות?" שאל בְּני.
"אולַי", הֵשַבתי. "אם כך תַחליט הוֵוטֵרינָרית".
"יִכאַב לה?" שאלה בִּתִי.
"לא".
"ועכשיו כּואֵב לה?" שאל בְּני.
"אולַי. אנחנו לא יודעים".
"אַת חושבת שגם היא עצובה?"
"אני לא יודעת".
"אִם אולַי לא כּואֵב לה ואולַי היא לא עצובה, למה שיַהרגו אותה?" שאל בְּני בְּתוֹכֵחָה, ואני לא ידעתי מה להָשיב. עניתי רק לְעצמי: אינני יכולה לשֵׂאת עוד את מַראֵה החתולה הגוססת.

אִייְרָה: מָרִינָה גְרֵצָ’אנִיק


אחרי שהיְלדים הָלכו צִלצַלתי לַוֵוטֵרינָרית. "אַת עושָׂה את הדבר הנכון. בואי בְּעשֶׂר וָחֵצי ותביאי איתָך קופסה", אמרה לאחַר שֶדָחיתי בְּנימוס שֵירות יָקר נוסף — את סילוק הגופה.
מִתַחַת לְמיטתה של בִּתי מצאתי קופסת נעלֵי סְפּורְט כְּתוּמה. הִכנסתי אותה לְתַרמיל גב. רציתי שיָדַיי יהיו פְּנויות לָשֵׂאת את החתולה. היה לי חשוב לָשֵׂאת אותה בִּזרועותַיי ולא בַּכְּלוּב השָׂנוא המיוֹעד לכך.
החתולה הייתה קלה מאוד, כמעט כמו המַגבת שֶבּה עטפתי אותה כדי להגֵן עליה מן האור העַז שבָּרחוב. כְּשֶהֵרמתי אותה היא יִילְלה מעט. כַּנִראֶה כָּאב לה. אחַר כך הִשתַתקה. כְּשֶהייתה בְּריאה והיינו לוקחים אותה בַּכְּלוב היא נָהגה ליַלֵל כל הדרך יְלָלות קולָניות.
המִרפָּאה הייתה רֵיקה. "אנחנו מַקפידים על כך", אמרה הוֵוטֵרינָרית בִּזְמן שהֵכינה את עמוד העֵירוּי, "גם לְבעלֵי חיים מַגיע למות בְּכבוד וּבְשקט".
החתולה שָכבה רְגועה על המַגבת שהֵבאתי. שָׂמחתי שהֵבאתי מַגבת. כך לא נֶאלַצתי להניח את החתולה על מִשטַח הנִירוֹסְטָה הקַר. ליטפתי את גבּה. גם לי היה קר בַּחדר הממוּזָג. הוֵוטֵרינָרית הִגבִּיהָה מַזרֵק, וּבְעוד היא אוחֶזת בְּרֹאש החתולה בַּעֲדינות, נָעצה את המַחט בְּצַוָוארָה. כְּשֶסייְמה להַזריק הניחה את המַזרק בַּצד והִמשיכה ללַטֵף את החתולה על רֹאשה. יָשבנו כך כְּעשֶׂר דקות, יחד, אצבְּעותֵינו בַּפַּרוָוה השחורה, עד שהוֵוטֵרינָרית אמרה: "זֶהו".
היא הֵביאה סְטָטוֹסְקוֹפּ והִצמידה אותו אל הפַּרוָוה לוַודֵא שֶאין דופֶק. היא נִראֲתה רְצינית מאוד, על סף בְּכִי.
"אני לא מִתרגֶלת לזה", אמרה פִּתאום, "לא עשׂיתי את זה הרבּה פעמים, אבל אני חושבת שלְעולם לא אֶתרַגֵל. אַת יכולה להישָאֵר אִיתה עוד רֶגע", אמרה ויָצאה לַחדר השֵני.
נָגעתי שוב בַּפַּרוָוה. היא עדַיִין הייתה חמימה. הוצֵאתי את קופסת הנַעלַיִים מן התַרמיל, ואז, מַהֵר כְּכל שיָכוֹלתי, הֶעבַרתי את הגוף הַחַמים אך חסַר החַיים מִמִשטַח הנִירוֹסְטָה אל הקופסה. הגוף הֶחליק, נִמזַג, כמו מַים.




כְּשֶהוֵוטֵרינָרית חָזְרה כבר היה המִכסֶה סגור.
כְּשֶבִּיקַשתי לשַלֵם אמרה: "לא עַכשָיו. בואי בְּעוד כמה ימים".
יצָאתי אל הרְחוב, אל החוֹם, אל המוּלַת הָעיר. כל מינֵי אנשים נָשְׂאו בִּידֵיהם כל מינֵי דברים. אני נָשָׂאתי קופסת נַעלֵי ספּורט כְּתומה. הלַכתי מהֵר. כמעט רַצתי. רָציתי להַגיע כבר הבַּיְתה.