הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  22/05/2018 
 
הופיע גיליון 213
 בנושא מסכות



אֲפִילוּ לֹא וַשְתִי
כָּתַב: אֵיתָן דְרוֹר־פְרָיֵאר
אִייְרָה: אוֹרִית בֶּרְגְמָן
סִיפּוּר

הַמוֹרָה רָחֵל רשמה בְּאותִיוֹת של זהב על בְּריסְטוֹל שחור אֶת המשפט "ואהבתָ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ" ותלתה אותו מֵעל לוחַ הכיתה. היא שינְנה בְּאוזנֵינו דינים וּמִצווֹת, אבָל ידעה שאלוהים הכי אוהב אֶת אוֹשְרַת לֶרְמָן, שיֵש לה שֵׂיער עַרמוֹני ארוך וחלק, ואף פעם לא היו לה כינים.

הצָגת פורים, כיתה ג. גם השנה בחרה המורָה רָחֵל אֶת אוֹשְרַת לֶרְמָן לְמַלְכַּת אֶסְתֵר. היא תלמידה מצוּיֶנת, והיא הכי מתאימה. על זה הִסכַּמנו כולנו. גם אוֹשְרַת חשבה כך. תפרו לה שִׂמלה מְפואֶרת, על רֹאשהּ הונח כתר של זהב, והיא נראתה נפלא.

אֶת לְבָנָה הֶעמידה המורָה רָחֵל בִּקצה הבמה, בְּתפקיד השומר על שוּשָן הבּירה. שלא תזוז ולא תֹאמר מילה. אֶת פָּניהָ של לְבָנָה כיסתה מסכה, ורק העינַיים הִתרוצְצו שָם, מְציצות מתוך החורים. שנֵי עיגולים שחורים־לבנים.

וּמה היה התפקיד שלי? אני הייתי אחד מֵעשֶׂרת בּנֵי הָמָן (בְּעצם היינו רק שלושה: פַּרְשַנְדָתָא, אֲרִידָתָא וּוַויְזָתָא). זה אחַר זה עלִינו שְלושתֵנו על הבמה וצעדנו קדימה. חוֹמת הָעיר רעדה מֵאחורֵינו עִם כל צעד. אחד מִגַגות הקַרטון חרק ונָשר לְעֶברנוּ. זזנו, ניסינו לעמוד בְּשוּרה ישרה. פִּתאום נִתקעה הרגל שלי בְּחריץ שבין שני לוחות עץ שחוברו בְּרישוּל. מָעַדתי, עפתי קדימה, שלחתי יד ואחזתי בְּוַויְזָתָא שעמד לְצידי. וַיְזָתָא נפל, וכַעבוֹר רגע קצר קם. לְבָנָה, ששמרה על שוּשָן הבירה, לא הִצליחה לְהַבליג — היא הֵסירה לְרגע אֶת המסכה מֵעל פּניהָ והִתפַּקעה מצחוק. המורָה רָחֵל הִשתַעלה: "לא קרה כלום," אמרה, "תמשיכו בַּהצגה". הצחוק של לְבָנָה פסק, היא חזרה ושׂמה על פניה אֶת המסכה.

"נוּ, תגידו כבר," הֵרימה רָחֵל אֶת קולהּ, ואנחנו, שלושֶת המְיַיצגים אֶת עשֶׂרת בְּנֵי הָמָן, זקפנו רָאשים ודִקלַמנו לאט וּבָרור: "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם, וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ".







ראיתי אֶת אימא בַּקהל. היא ישבה בִּקצה השוּרה הרביעית, לְצד אימא של לְבָנָה. מִטפַּחת הייתה קשורה מִתחת לְסַנטֵרהּ, ויָדהּ מוֹלְלה אֶת צַמַת החִינה המבריקה שלה. פָּניהָ של אימא הוּארוּ כְּשֶראתה אותי, לְרגע קצר, וּמייָד אורם נעלם. שְׂפָתיהָ, שנֵי פסים דקים, כמעט בִּלתי נראים, נשארו סגורות, קפוּצוֹת.

בְּתום ההצגה עלו כל התלמידים לָקוֹד קידה לְקול מחיאות הכַּפַּיים. לְאחַר שיָרדנו עלתה שוב אֶסְתֵר המלכה לְהִשתַחווֹת, וגם לְהודות בְּשם כל התלמידים לַמורות, לַהורים, לַסבתות וְלַסבים. אחריהָ, מִקצה האוּלם, על מַקל של מַטאטֵא שבְּקצֵהוּ רֹאש של סוס, דהר מָרְדְכַי לַבּמה. זה היה יוּבַל, לָבוּש בְּבגדי תכֵלֶת ואַרְגָמָן, ותַלתלֵי הזהב מְקַפּצים על רֹאשו.

נשארנו לאכול אוזנֵי הָמָן ולשתות מיץ פטל תפוזים. אחר כך צעדנו הבַּיְתה — לְבָנָה ואימא שלה, אני ואימא שלי — בִּשתיקה. כְּשהיינו כבר קרובים לְביתֵנו, בְּמרחק כמה רחובות, עצרה אימא פתאום. "אז איך הייתה ההצגה?" היא שָאלה אֶת אימא של לְבָנָה. חלפו כמה שנִיוֹת עַד שאימא של לְבָנָה ענתה בְּחיוּך: "יפָה מאוד," וחזרה שוב בְּנימה עליזה "הצגה יפָה מאוד". "לא," אמרה אימא ונעצה עינַיִים בְּאימא של לְבָנָה, "אני שואלת אותך באמת איך הייתה ההצגה".

מתוך בִּניְינֵי הדירות שסְביבֵנו נשמעו רַחשֵי הרַדיוֹ, וּבָרקע מֵרחוק — יִלְלוֹת התַנִים. עמדנו שותקים. אימא של לְבָנָה כופפה אֶת רֹאשהּ, וּדמעות זלגו על פָּניהָ. היא לחשה לְאימא: "זה תמיד ככה, תמיד אותן בנות. לְבָנָה שלי אף פעם לא תהיה מַלכּת אֶסְתֵר, היא אפילו לא תהיה המַלְכּה וַשְתי".

אימא אחזה בַּיָד של אימא של לְבָנָה. הן הִמשיכו ללכת לאט, חבוּקות, בִּצעדים קטנים, וכל הדרך הבַּיתה שתיהן בכו.

חלפו מֵאז יותר מארבעים שנה. אני לא יכול לִשכּוחַ אֶת אותה הצגה, ולא יכול לשכוח אֶת הדרך הביתה. יש שתי תמונות שנִצרְבוּ בי ואינן עוזבות אותי מֵאז: העינַיִים הצוחקות של לְבָנָה מאחורֵי המסכה, והבכי של אימא שלי.