הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  24/11/2017 
 
הופיע גיליון 208
 בנושא גבורה



פְּסַנְתֵרִים
אָלֵכְּס פָּז־גוֹלְדְמָן
אִייְרָה: נוֹעָה קֶלְנֵר
סִיפּוּר

אֶת המַבּט של עִנְבָּל לא תִשכַּח נוּרִית לְעולם. זה היה מבּט מִתחַנֵן שבּיקש מֵהחבֵרה הכי טובה שלה לַעמוד לְצידהּ, לקום ולומר: "כן, אני ראיתי מה עשׂו לה! זה היה ממש לא הוגן!" אבל נוּרִית הִשפִּילה את מבָּטהּ ושתקה. היא לא הייתה היְחידה. כָּמוהָ הִשפּילו את מבּטם ואָטמו את פִּיהֶם כל אַרבָּעים תלמידֵי כיתה ו. אל בית הסֵפר היִיחודי שבּו למדו הִתקַבּלו אך ורק ילדים מוּכשָרים בִּמיוּחד אחרֵי שהִצליחו בִּבחינות קבָָּלה קשות. הִתקַבּלו אליו גם ילדים שהורֵיהם תרמו כסף לְשיפּוץ המוסד או לִרכישת צִיוּד משוּכְלָל, ושֶלט נְחושֶת קטן צִייֵן את תְרומתם.

מדֵי פעם הֵעיפה נוּרִית מבּט זהיר, מִתגַנֵב, לִימינהּ ולִשְׂמאלהּ כְּאילו רצתה לוַודֵא שהיא לא בת היַעֲנָה היְחידה שטומֶנת את רֹאשהּ בַּחול. אבל בכל פעם שהֵרימה ולוּ מעט את מבּטהּ, נִתקְלה בְּעינֶיהָ הדומעות של עִנְבָּל שלא סרו ממנה. "הרֵי רק בְּמִקרֶה עברתי שָם, הרֵי יכולתי להיות בְּמָקום אחֵר ולא לראות ולא לשמוע כלום". נוּרִית ניסתה לשַכנֵעַ את עצמה שבְּעֶצם לא הייתה שָם; שלא עמדה והִסתַכְּלה במה שעושׂים לעִנְבָּל. נכון, היא לא צחקה כמו כולם. היא רק עמדה מֵאָחור והִבִּיטה בַּמִתרחֵש. היא אולַי אפילו שָׂמחה שלא היא עומדת שָם בְּמֶרכַּז המַעגָל מוּקֶפת בִּילדים שאינם מאַפשרים לה לָזוז. איזה מַזל שזו הייתה עִנְבָּל! היא עמדה שָם רועדת כמו אַיָילה מוּקֶפת בַּעֲדַת זְאֵבים טורפים, עינֶיהָ מִתרוצְצות בְּחורֵיהן, מנַסָה בכל כוחהּ שלא לִבכּות. הרֵי בְּקַלוּת יכלה היא להיות הקורבן של שַחַר, הגְבַרבר של הכיתה.






נוּרִית ועִנְבָּל היו תמיד שתֵי החריגות בַּכיתה. הן לא למדו כמו כולם מִכיתה א אלא הִצטָרפו רק בְּכיתה ג, ואז כבר הייתה הכיתה מגוּבֶּשת. הן גם לא באו מִמִשפּחות 'מבוּסָסות וּמכוּבָּדות'. הרי לאבא של עִנְבָּל היה דוכן פָלָאפֶל בַּשוּק ואימא שלה הייתה עקֶרֶת בית. נוּרִית הִרגישה שגם ההורים שלה אינם 'מְציאה' גדולה בִּמיוחד, לאחַר שפעם אחת או פַּעמַיִים ביקרה בְּבֵיתהּ של אחת מֵהבָּנות בַּכיתה ונפגשה עם הורֶיהָ המפוּרסָמים. אימהּ של נוּרִית הייתה גנֶנֶת ואביהָ היה שְרַבְרָב (אִינְסְטֵלָטוֹר), ואיש לא יִטרַח לַעשׂות עליהם כַּתָבה בַּטֵלֵוִויזְיָה. אולַי, אִם יהיֶה לה מזל, אביהָ 'יֵצֵא צַדִיק' בַּתוכנית שמנַסָה לִתפּוס בעלֵי מִקצוע רַמָאים. ואיזוֹ חגיגה עשׂו ההורים שלה כשהִתקַבְּלה לבית הספר היִיחוּדי, אוֹמנם לאחַר הניסָיון השלישי, וכמה היו גֵאים לספֵּר לכולם על הִשתַלבוּתהּ הטובה והמוּצלַחת. גם המנַהֶלת והעירִייָה הִתגָאו בכל רֵיאָיון עיתונָאִי אפשרי שאֶצלָם אין אַפלָיָה ורק הכּישוּרים קובעים, "והִינֵה יש לנו תלמידות מ ק ס י מ ו ת מִשְכוּנַת מְצוּקָה והן מִשתַלבות נִפלא".

אבל האמת הייתה אחֶרת. נוּרִית הייתה אוּמלָלָה בְּבית הסֵפר. היא לא הֵעֵזה לספֵּר זאת בַּבית. היא לא הייתה מסוּגֶלת להרוס את השִׂמחה ואת הגַאֲוָוה של הורֶיהָ. את רֶבע השעה האַחרונה שלה בַּהסָעה מִבית הסֵפר לַשְכוּנה הייתה מיַיחֶדת לניגוב פָּנֶיהָ מִדמָעות, צובטת את לחָיֶיהָ כדי שתֵירָאֶינה וְרַדְרַדות וּמוֹתַחת את קְצוֹת שְׂפתֶיהָ כדי שהחִיוּך שתַציג לְאִימהּ יהיֶה משַכנֵעַ. לפעמים היה נדמֶה לנוּרִית שאִימהּ מרגישה את מה שהיא מרגישה, ושבְּעֶצם שתֵיהן ממַלאות תפקיד בְּמֵעֵין הצגה, וכל אחת מנַסָה שלא לאַכזֵב את האחֶרת.






ועכשיו היא ידעה שהיא עומדת לאַכזֵב את עִנְבָּל. בְּרֹאשָהּ כבר הֵריצה תַסריטֵי הִתנַצלות. "אִילו היית בִּמקומי גם אַת לא היית אומרת שוּם דבר", הִתוַוכְּחה בְּליבָּהּ עם עִנְבָּל, "מה רצית, שאֶהיֶה מַלשָנית? שכולם יַחרימו גם אותי? ואִם לא היית רואָה אותי בְּמִקרֶה? אז לא היית מַאשימה אותי, נכון?" היא עברה בַּדוּ־שִׂיחַ הפְּנימי שלה מֵהגָנה לְהַתקָפה כדֵי שלא תִשְמע 'בְּאוֹזְנֵי רוּחהּ' את עִנְבָּל אומרת: "אני לא הייתי עושָׂה לָך דבר כזה", וּמיהרה לעקוץ בְּרִשעות: "איך אַת יודעת? אף פעם לא היית בַּמצב שלי!"

מה יכלה עִנְבָּל לַעשׂות נגד שַחַר? היא עמדה שָם, רֹאשהּ מכוּנָס לתוך כְּתֵפֶיהָ ויָדיהָ מוּצלָבות וּמגונְנוֹת על חָזָהּ. ושַחַר, כְּתַרנְגוֹל גֵאֶה, הִסתובֵב סְביבהּ, סָקַר אותה בְּמַבָּט מָלֵא בּוּז, וּכְמו כָּרוֹז בִּמְכירה פנימית נופֵף ביָדו בִּשְטר של חמישים שֶקל וקרא: "חמישים שֶקל אִם אַת מְרימה את החולצה! ואל תַגידי לי שאַת לא צריכה חמישים שֶקל! אַת יודעת כמה מְנות פָלָאפֶל אבא שלָך צריך לִמכּור בִּשביל זה?" עִנְבָּל לא ענתה. היא רק הִתכַּוְוצה יותר ויותר לתוך עצמהּ. הצְחוקים מִסָביב גָברו כשֶשַחַר שָלַף שְטר נוסף של חמישים שֶקל והִכריז: "אַת יודעת מה, מֵאה שֶקל אִם תורידי את הגוּזִייָה! מי בְּעד שיָרים את היָד!"

וּמה יכלה נוּרִית לעשׂות בַּמצב הזה? היא נִזכְּרה בְּמה שקָרה בִּתחילת השנה: בְּאחת ההפסקות רוקֵן שַחַר את מֵימָיו לתוך פח האַשפָּה שבְּפינַת הכיתה לקול מִצהלות הבָּנים וּקריאות 'אִיכְס' של הבָּנות. גם אז איש לא היה מוּכן להַלשין. נוּרִית זָכרה הֵיטֵב את דברֶיהָ של המחַנֶכת: "על מעשֶׂה כזה אי אפשר לַעבור בִּשתיקה וּמי שעשָׂה אותו ישַלֵם בְּיוקֶר ולא יִישָאֵר כאן. על דברים פְּחותים מִזה הֵעַפנו מִבּית הספר!" עינֶיהָ יָרו בִּרקֵי זַעם. וּבֶאמת העִניָין לא עָבר בְּשֶקט. אָביו של שַחַר קנה פְּסַנְתֵר חדש לַחֲדַר המוּזיקה, ושַחַר הִתאַמֵן בִּזמַנו החוֹפשי שלֹא להַרטיב את נְעָליו בִּזמן שהוא מַשתין.




נוּרִית הִסתַכְּלה שוב לעֵבֶר עִנְבָּל. עִנְבָּל הֵסיטה את מַבָּטהּ כְּאילו אמרה: אני לא מוּכנה להִסתַכֵּל עלַיִיךְ בִּכלל. נוּרִית שמעה את המחַנֶכת אומרת: "זה לא יַעבור בִּשתיקה! על דברים פְּחותים מִזה הֵעפנו מִבֵּית הסֵפר!" בַּשֶקט שהִשׂתרֵר לאחַר דברֶיהָ נשמְעה נְגינת פְּסַנְתֵר חלושה. מישהו הִתאמֵן בַּחֲדַר המוּזיקה ושָכח לִסגור את הדֶלת.

"אני רָאיתי הכּול!" קראה נוּרִית וקמה מִמְקומהּ. את המבּט אסיר התוֹדה של עִנְבָּל היא לא תִשכַּח לְעולם, ותלמידֵי המְגַמָה לְמוּזיקה לא יִשכְּחו את האֵירוּע הזה. בִּזְכוּתו הרֵי יש פְּסַנתֵר כָּנף חדש, 'סְטֵיְינְוֵויי', בְּאוּלם ההופָעות הגדול.