הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  16/08/2018 
 
הופיע גיליון 216
 בנושא ריצה



הַשוּעָל שֶלִימֵד אוֹתִי לָרוּץ
כָּתְבָה: רוּת עֶפְרוֹנִי
אִייְרָה: מַעֲיָן גָלִילִי
סיפור

בָּעֶרב שֶבּו קרה מה שֶקרה הוצאתי אֶת פֵּלֶה לְטיול בַּשכונה. אבא הִזכּיר לי להחזיק אֶת הרצועה חזק ולא לתת לו ללכת לַבּית של הכּלבּה שהוא קצת מאוהב בה. אבל פֵּלֶה בִּכלל לא הוביל אותי לַחֲבֵרה שלו. משהו אחֵר מָשך אותו. מִגינת הכלבים הוא הִמשיך ללכת לְבֵית הסֵפר הנעול, שָם הוא טיפס בַּמדרגות האחוריות שהובילו לַכּביש העוקף, אחַר כך חצה אֶת פַּסֵי הרכֶּבת מִתַחת לַגֶשר וְנֶעמד בְּפֶתח בֵּית האריזה רְדוּף הרוחות ליד הפּרדס הנָטוּש. אִילוּ היה זה סֶרט אֵימה, פֹּה הייתה נִשמַעת המוּזיקה הקְרִיפִּית והמצלמה הייתה מִתמַקֶדת בִּצְלָלֵי הענפים החדים כְּציפורניים שְלוּפוֹת. "נו, בוא נחזור כבר הביתה", הִתחננתי לְפֵּלֶה, "אַל תִהיה קַרצִייה". אבָל פֵּלֶה לא הִקשיב וּמָשך אותי עמוק יותר ויותר אֶל תוך הפרדס. ואז הוא הופיע. דְמוּתוֹ חמקה בין צְלָלֵי העֵצים.
גם בַּחושֶך יָכולתי להבחין בַּזנב המְדוּבלָל, בַּגוף השָדוף, בָּרֹאש המחודד והמוּרכּן. שועל!




לִשנייה אחת נִדְרַך פֵּלֶה וקפא ואז זינק אֶל תוך החושך כמו חֵץ. וּמִפּנֵי שאָחזתי חזק־חזק בָּרצועה שלו נִגררתי אחריו, נֶחבֶּטת שוב וָשוב בְּאדמת החַמְרָה כמו קופסת קרטון רֵיקה. בֶּאמת שלא רציתי לְהַרפּוֹת, אבָל פֵּלֶה היה חזק מִמני וְנָחוּש ממני וכל רְצוֹנו היה מרוּכָּז בִּרדיפה אחרֵי השועל, כמו שעשׂוּ אבות אבותָיו מִיְמֵי קֶדם, והוא משך וּמשך עד שהרצועה ניתקה מִיָדִי והוא רץ קדימה וְנֶעלם בַּחושך הסָמיך של הפרדס. נֶעמדתי על רַגלַיי וצעקתי אחריו בְּיֵיאוש "פֵּלֶה! פֵּלֶה! פֵּלֶההה!" והצעקה שלי הִדהֲדה בַּפּרדס והֵניעה אֶת הֶעלים כמו רוח. ניקיתי אֶת החול מִבִּרכַּיי הסְרוּטות. נִשענתי על גֶזע עץ וְנִשבּעתי שאִם הכּלב המעצבּן הזה יחזור אליי אֵי פעם, אמסור אותו לַכַּלבּייה לְאימוץ. אבָל עמוק־עמוק בַּלב ידעתי שאני מְקַנאה בו, כי גם אני רוצָה לרוץ ככה בַּפּרדס, לִרדוף אחרֵי שועל. גם אני רוצָה שהשׂיער שלי יִפְרע אֶת הרוח, שהחושך יִתרגל לָעיניים שלי, שהאדמה תְפזר אבק מִתַחת לִצְעדיי.
אחרֵי כמה זמן (לא הִצלחתי לקבּוע כמה בַּחושך, אולי חמש דקות, אולי שעה) חזר פֵּלֶה בְּרֹאש מוּשפּל. "הביתה עכשיו, אִידְיוֹט!" צָעקתי וחיבקתי אותו. הידקתי אֶת הקולר לַצוואר שלו והובלתי אותו הביתה.
אבא ישב על הכורסה שלו בַּסלון ולא קם לקבל אֶת פָּניי. ידעתי שהוא כועס. כשסיפרתי לו אֶת מה שֶקרה הוא אמר שאני לא יכולה להסתובב שָם לבד בַּלַילה. שזה מסוכּן. שֶמה חשבתי לעצמי. שאני עוד מעט בת־מִצוָוה ושהוא ציפָּה ממני לְיוֹתֵר אחריוּת. אחַר כך הוא הִסתכּל על פֵּלֶה, סִינֵן "כלב רע!" ויצא מֵהחֶדר. "הוא לא הִתכַּוֵון לזה", אמרתי לְפֵּלֶה וליטפתי אותו. "הוא פשוט דאג לנו. ואתה כלב מצוין, אבָל יש לךָ רגישוּת קלה לְשועלים, זה הכול. זה קורֶה לכולם. בוא נִשכּח אֶת כל הסיפור."
אבָל לא באמת יכולתי לִשכּוח אֶת השועל.
בכל ערב, אף על פי שאבא אמר שאסור, יצאתי לחפּשׂ אותו ליד בֵּית הָאריזה הישָן. בַּהתחלה עִם פֵּלֶה, אחַר כך, כְּשֶכּבר הִכּרתי אֶת שְבילֵי הפרדס בַּחושך, הלכתי לבדי. רציתי לִראות אותו שוב. רציתי שלא יברח מִמני. הייתי מְדַמיֶינת איך הוא מְרַחרֵחַ אֶת יָדִי המוּשֶטת, מלקק אותה וּבַסוף מְחַכֵּך אֶת רֹאשו ואֶת אוזנָיו הרכּוֹת בְּכף ידי ואז קורא לי לבוא לרוץ לצידוֹ.
ערב אחד, בְּלַילה שְרָבִי ואבִיך, בְּהפתעה גמורה וּמִשום מקום הֵחל להצליף גשם. הֵרמתי את רַגליי והִתחלתי לרוץ כדי לִמצוא מִסְתוֹר או מַחֲסֶה. הייתי בטוחה שעוד מעט יֶאזל ממני האוויר וארגיש דקירות בַּמותֶן ואז אֶשְתַנֵק ואֶעצור, אבָל שום דבר מאלֶה לא קרה. אולי חודשים של טיולֵי לילה ארוכים חיזקו אֶת הרגליים ואת הרֵיאות ואֶת הלב שלי. וככה פשוט הִמשכתי לרוץ, עמוק יותר ויותר אֶל תוך הפרדס. רק כשפָּסק הגֶשם נֶעצרתי גם אני מִתנַשֶפת ונִשענתי על אֶחד מֵעֲצֵי התפוז העזובים. חידדתי אֶת העיניים והִסתכּלתי אֶל תוך החושך. לא ראיתי אותו, אבָל ידעתי שהוא רואֶה אותי. שהוא קרוב מאוד. שהוא גֵאֶה בי על שהִצלחתי לָרוץ, שהוא ראה איך הרוח פָּרעה אֶת השׂיער שלי ואיך הצעדים שלי חפרו גומות בַּחַמְרָה.
מאז אותו יום אני רצה. לִפעמים בַּפּרדס וְלִפעמים בַּפַּארק. ותמיד אֶזכור אֶת הגֶשם ההוא שֶמִפָּנָיו ניסיתי לברוח ואֶת השועל שאחריו רציתי לִרדוף. וּבכל פעם שאני רצה אני חושבת שאולַי אֶראה אותו. ואולי באמת אֶראה אותו היום...