ספרים
אוגדן
 |
 |
 |
הַצוֹהַר
מאת: אֵיתָן דְרוֹר־פְרָיֵאר
|
|
|
סִיפּוּר עַל הַחַיִים בְּתֵיבַת נוֹחַ
אֲני ממש לא אוהבת אֶת השֵם הזה, חיפושית זבל. אני לא יודעת מי הִמציא אותו. אני הייתי קורֵאת לעצמי חיפושית מקסימה. כך גם בַּעלי קורא לי, וּלדעתי זה מתאים לי הרבה יותר.
אני גם לא יודעת כמה זמן שַטְנו בַּים. בַּחוץ יָרד מַבּול. אותנו יֶפֶת שָׂם ליד פח האשפה של המִטבּח בַּקומה התחתונה, בלי אוויר וּבלי אור, רק מִפּנֵי שקוראים לנו חיפושיות זבל. בִּכלל, בְּכל התיבה היה רק צוֹהַר אחד, מין חלון קטן כזה. אֶת המקום ליד החלון תפס התרנגול. בַּהתחלה, כְּשֶנִכנסנו לַתיבה, כולם רבו על המקום שליד החלון, אבָל נוֹחַ אמר: "כאן התרנגול, בלי ויכוחים. הוא יקום מוקדם ויעיר אֶת כולנו, הוא המְמוּנֶה על ההַשכָּמה." וכך היה. האריה שאג ואִייֵם שיטרוף אֶת הכַּרבּולֶת של התרנגול, כי הוא מֶלך החיות, וּמַגיע לו לִהיות על יד החלון, אבָל כלום לא קרה. התרנגול לא וִיתֵר והאריה נִרְגע. אותנו לא שאלו. לִפעמים, אחרֵי שכּולם כבר נִרדְמו, הייתי עולָה בְּשֶקט שתי קומות, מְטַפֶּסת על הקירות, מִתיַישֶבת על אֶדֶן החלון וּמִסתַכֶּלת בַּמַבּול שיורד. הִתגעגעתי כל כך לַשֶמש, לָאור, לָאוויר שבַּחוץ, ורק חלון אחד לְכל החיות! לא יכול לִהיות, ממש סְקַנְדָל! חבָל שאותי איש לא שאל.
בַּיום החמישי פרצה סְעָרה גדולה. התֵיבה הִיטַלְטְלה מִצד לְצד. הקרנף רצה רק להציץ, אבָל הקֶרן שלו התנגשה בַּחלון. בַּצוהר נוֹצַר סֶדק, וּמַים הֵחֵלו לַחדוֹר לַתיבה. אִשתו של נוֹחַ צרחה: "מי ביקש מִמךָ לַעמוד כאן?" והוֹסיפה: "בִּגללךָ כולנו נִטבּע!" הקרנף הִרגיש אשֵם מאוד, אבָל נוֹחַ היה איש בעל תוּשִייה. הוא קרא לְדוב הנמָלים. לְדוב הנמלים יש מִין דֶבק על קְצֵה הלשון. ליקוק אחד והסֶדק נִסתם. אבָל אני לא נִרגַעתי.
בַּשבוע השלישי נֶהֶפְכו עֲרֵמות הזבל לִגבעות, ואפילו בִּשבילי זה היה יותר מִדי. הִתלוֹנַנתי בלי הֶרף וּבַעלי אמר: "חיפושית מקסימה, הֲרֵי זה לא יעזור", והוא צָדק, בְּמַבּט לאחור. לא מְשַנֶה לאן הִסתַכּלתי, לְפָנים, לאחור או לַצדדים, בַּכּול היה זבל. אבָל החלון, אף כי היה צריך לטפֵּס אליו שתי קומות, עליו לא וִיתַרתי. חזרתי לשָם בְּכל כמה לילות. 
לאחַר חודש ימים הֵחֵלו תְלוּנוֹת. וַעַד החיות — הגִ'ירָף, הַחֲזיר, הנמלה והארנבת, שנִבחרו בְּרוב קולות — ביקש מִנוֹחַ לאַרגֵן תור ליד הצוהר. כל חיה קיבלה רְשות לַעמוד ליד החלון שתי דקות. אותנו שכחו. לא הוּפְתַעתי וַאני לא צריכה מֵהם טובות. אמרתי לכם, אני באה בַּלילה כְּשֶכּולם ישֵנים. לִפעמים מִצטָרֵף אליי האוֹחַ. דֵי הִתיַידַדנו. שֵם, חָם ויֶפֶת היו מְמוּנים על התור של החיות. היה להם שְעון חוֹל קטן. רק לַג'ירף, ראש הוַועד, הוּקצַב זמן כפול בִּגלל תַפקידוֹ הַקשֶה.
ראשונים באו הַפִּיל והַפּילה. הם גדולים וּשמנים כל כך. הם תפסו הרבה מקום, ויֶפֶת רצה לְפַנות אותם מהר כְּכל האֶפשר. הַפּיל הִתרַגֵש והִזיל דְמָעות. ידעתם שפִּילים יודעים לִבכּות? אִשתו הַפּילה ליטפה אותו בַּחֵדק ואמרה: "לא צריך להִתרגש, בעוד כמה ימים הכול יִתיַיבֵּש." זה לא עָזר, ויֶפֶת כעס ואמר: "לַפּיל הזה יש עור של עכבּר."
רוב החיות לא עשׂוּ עִניָינים — ניגשו לַחלון, הִבּיטו וחזרו לַתאים. רק השְׂמָמִית וּבעלה, חצופים שכָּאלֶה, באו עִם כל הילדים, יותר מִשלושים, נִצְמְדו לַחלון ולא הִסכּימו לָזוז. חָם ביקש מֵהם להִתפַּנוֹת, וּכְשֶזה לא עָזר הוא הלך להביא מַשאֵבה וּפשוט שאב אותם מִשָם. אמנם זאת באמת חוצפה לעכֵּב כך אֶת התור, אבָל אני יכולה להבין אותם. חלון אחד לְכל החיות — ממש סְקַנְדָל! חבָל שאותי איש לא שאל.
כַּעבוֹר מאה וחמישים יום נָחַתְנו בהרֵי אֲרָרָט. כולנו נָשמנו לִרְוָוחה, אבָל הִתבָּרֵר שעדיין לא הִגיע הזמַן לָצֵאת מִן התיבה. עד שנוֹחַ פָּתח אֶת החלון עָברו עוד ארבעים יום. 
אֶת הֶמשֵך הסיפור אתם ודאי יודעים. נוֹחַ בחר בָּעוֹרֵב, והעורב יצא וחזר; היונה יצאה אחריו, וּשניהם סיפרו שהכול עדיין רטוב וְשֶאֵין מקום לָשֶבת וְשֶקָשֶה לָעוּף. לְפָחות החלון נִשאר פתוח בינתיים, כי עד שיָצאנו לַטֶבע עברו עוד שבועיים. אני מַציעה לכם, ותקשיבו לי היטב כי אני חיפושית זבל חכמה מאוד: כאשר מְתַכְנְנים טיול בְּתיבה או עוֹברים דירה, חשוּב לוַודֵא שיהיו הרבה חלונות וְשֶהם יוּכלו להִיפָּתח לִרְוָוחה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|