הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  12/12/2018 
 
הופיע גיליון 220
 בנושא שחור



בְּלֵאק
כָּתַב: עָמִית וַיְסְבֶּרְגֵר
אִייְרָה: עָפְרָה אֱיָיל
סיפור

תָמיד רציתי שיהיה לי כלב. בָּאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה המצוּיֶרת שלי יש עמוּד כָּפול של ציורֵי כלבים, ורואים בו כמעט אֶת כל הגזעים של הכּלבים בָּעולם. אני מַכּיר אֶת העמוד הזה בְּעַל פֶּה. הכּלבים שהייתי רוצֶה יותר מִכּולם הם כלב דַלְמָטִי או בּוֹרְדֵר קוֹלִי, כי הוא אִינְטֵלִיגֶנְטִי מאוד. אבָל כתוב בָּאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה שהוא צריך שֶטַח גדול מאוד לרוץ בו ואני גר בָּעיר. לכן אני מַסְכּים גם לְכלב קטן יותר שאֶפשר לגדל בְּדירה, נגיד בּוּל טֵרִייֵר או אפילו בָּסֵט הָאוּנְד. בקיצור, אִם רק ירשו לי סוף־סוף לגדל כלב, לא חשוּב איזה, אהיה מאוּשָר.




אבָל ההורים שלי לא מוכנים בְּשום אופן להכניס כלב הביתה. ברגע שאני מזכיר אֶת עִניַין הכּלב, אפילו כלב 'בִּיגֵל', קטנטן כזה, משמיעים לי מייד אֶת ההרצאה המוכנה מֵרֹאש: כמה הדירה צרה, כמה כלב הוא דבר מלוכלך וּמֵביא מחלות, כמה הטיפול בְּכלב יקר, ואיזה טיפול הוא דורש, וכמה זה וכמה זה... וכך אני נֶאלץ להִסתַפּק בְּשִינוּן התמונות של הכּלבים בָּאֶנְצִיקְלוֹפֶּדְיָה וּבְהִתבּוננות בִּכלבים של אנשים אחרים בָּרחוב.
אַמְנוֹן יודע עד כמה אני רוצֶה כלב, ויום אחד הוא הִציע לי לחפּשׂ כלב רחוב, גור. הוא אמר שאִם אמצא גור רעֵב, נָטוּש, הלב של ההורים שלי יִתרַכֵּך ולא תִהיה להם ברירה אֶלָא להרשות לי לגדל אותו. מי יכול לעמוד בִּפנֵי יְללה של גור כלבים חסַר אוֹנים וּמוּרעב? אמרתי לו: "אתה לא מַכּיר אֶת ההורים שלי, הלב שלהם קשֶה כמו אבן." בכל זאת הִתחלנו לחפּשׂ. קודם חיפּשׂנו בַּשכונה ואחַר כך קצת יותר רחוק, ליד החורשה של מַחֲנֵה האוּ"ם, כי אַמְנוֹן אמר שאוּלַי לָאוּ"מְנִיקִים יש כַּלבֵי שמירה גִזעִיִים, אֵירוֹפִּיִים, ואולי כלבה אחת שלהם הִמְליטה, ואולי היא נטשה אֶת הגורים, ואולי נִמצא אותו. אבָל לא מצאנו כלום חוץ מִשְפוֹפֶרת של טלפון, ואַמְנוֹן אמר שזה בטח חֵלק של מכשיר קשר סודי.
כשחָזרנו הביתה, כְּשֶכבר עמדנו להיפרד לשלום בַּכּניסה לַבִּניין, שמענו פתאום קול קטן בּוֹקֵעַ מהשׂיחים. הלב שלי ניתֵר. כל כך רציתי לִמצוא גור, עד שהקול הזה נִשמע לי כמו נביחה. אני ואַמְנוֹן מיהרנו לִזחול לתוך השׂיחים. וּבאמת, על האדמה, בין זְרָדים יבשים וכל מינֵי אַשְפָּה, היה גור קטן מאוד, חמוד ושחור. אבָל זה לא היה גור כלבים. זה היה גור חתולים. הוא הִבּיט בנו בְּעיניים מִתחַנְנות. העיניים שלו היו בְּצֶבע צהוב־ירוק, אבָל חוץ מִזה הוא היה שחור כולו. שחור מַבְריק. אהבתי אותו מייד, אף על פי שהוא לא היה כלב. הוא יִילֵל. עכשיו שמעתי טוב מאוד שזאת יללה ולא נביחה. מה פתאום נביחה?!
אַמְנוֹן ירק הצִידה שלוש פעמים.
"מה אתה יורק עליו, יא מגעיל!" אמרתי.
"ירקתי הצידה ולא עליו", אמר אַמְנוֹן, "רק לְיֶתר ביטחון, שלא יביא לנו מזל רע."
"פתאום אתה מאמין בֶּאמוּנוֹת תְפֵלות? אני דַוְוקא חושב שהוא יביא לי מזל טוב. תִראה איך הוא מִתחַכֵּך בי וּמְיַילֵל אליי."
"הוא פשוט מת מֵרעב", אמר אַמְנוֹן.
"חכֵּה פֹּה!" אמרתי, "שְמור עליו שלא ילך לְשום מקום, אני עולֶה הביתה להביא משהו".
עליתי בריצה, נכנסתי לַדירה, הלכתי ישר לַמטבח והוצאתי חלב מהמְקָרר, אחַר כך לקחתי קערה וּפרוסת לחם וּמיהרתי לרדת עִם הדברים למטָה. מזל שאימא שלי לא ראתה אותי ולא שָאלה שאלות.
פּוֹרַרנוּ קצת לחם בִּקערה ויָצַקנו עליו חלב. הֶחתול התנפל על הארוחה ואכל בְּתֵיאבון גדול אבָל הִצליח לִגְמוֹעַ רק חצי מִמה שהִגשנו לו.




אחרֵי הארוחה הוא רצה לשׂחק קצת. הוא ניסָה לִתפּוס אֶת השְׂרוך הפָּרוּם של הנעל שלי. זה היה כל כך מצחיק. פָּרמתי למענו לגמרֵי אֶת השְׂרוך מתוך הנעל וככה שׂיחקנו בתוך השׂיחים הרבּה זמן, עד שהוא הִתעַיֵיף.
"אני אקרא לו שְחוֹרִי", אמרתי, "כי כולו שחור."
אַמְנוֹן הִתפַּקֵעַ מִצחוק. "מה פתאום שְחוֹרִי?"
"למה לא?"
"קודֶם כול כי זה שֵם של כלב ולא של חתול. דבר שני כי זה שֵם נָדוֹש."
"נָדוֹש?" מֵעולם לא שמעתי אֶת המילה הזאת. לאַמְנוֹן יש תמיד מילים שהוא מוצא בַּספרים הרבּים שהוא קורא.
"כן, נָדוֹש. זאת אומרת, שֵם לא מְקוֹרי. זאת אומרת, יש מאה אֶלף אנשים שכּבר קראו לְגורים שחורים בשם 'שְחוֹרִי'.
"אז איך אתה מַציע לקרוא לו?" שָאלתי, קצת נעלב.
"בְּלֵאק", אמר אַמְנוֹן, "זה 'שחור' אבָל בְּאַנְגְלִית".
"ובְּלֵאק זה לא שֵם נָדוֹש?" שָאלתי.
"לא", הֵשיב אַמְנוֹן בְּהֶחלֵטִיוּת.
קראנו לו בְּלֵאק, הֵכנו לו בַּית מִקופסת קרטון, והֶחלטתי לִשמור אותו בסוד מההורים שלי.
אבָל בארוחת העֶרב שָׂמה אימא לב שהֶחָלב נעלם. לְמַרבֵּה טיפְּשוּתי שכחתי אֶת הבקבוק למטה, בין השׂיחים.
בקיצור, הורַיי חקרו אותי חקירה צולֶבת, ונֶאלצתי לספר להם הכול. ירדנו למטה, אפילו אבא ירד. הִתכופפנו לַשׂיחים. בקבוק הֶחלב והקערה עדיין היו שָם. גם הקרטון, הפוּך על צידו. אבָל בְּלֵאק לא היה.
בכלל לא שמעתי אֶת הניחומים שההורים שלי ניסו לנחם אותי. אימא אמרה משהו כמו "הוא בטח היה מלא פַּרְעוֹשים", ואבא אמר שֶמִן הסתם הוא חזר לְאימא שלו. אבָל אני לא הִקשבתי. כשראיתי אֶת הקרטון רֵיק ונטוש משהו בתוֹכי נִשבּר. בַּהתחלה בָּכיתי בֶּכי עצוב, אבָל הוא הפך בהדרגה לְבֶכי של כעס. הֶאשַמתי אֶת ההורים שלי שאֵין להם לב, שהם רשעים וקמצנים וחַסְרֵי רחמים, וְשֶמִצִידָם כל הגורים בָּעולם יכולים לִגְווֹעַ בָּרעב, ושאני בעצמי גור, גור אדם, ושאִילוּ הייתי הולך לאיבוד בַּשׂיחים, לא היה מי שיאכיל אותי ויטפל בי ולא היה מי שיֹאהב אותי. לא ידעתי בְּדִיוק מה אני אומר, סְתם קִשקשתי וצרחתי והדמעות החמות והמלוחות שטפו אֶת פָּנַיי. אבָל נִראֶה שבְּכל זאת הדברים שאמרתי הִשפּיעו על אבא שלי, או אולי לא היה לו נעים שֶכּל המשפחה עומדת בַּכּניסה לַבִּניין ואני עושֶׂה בושות, כי פתאום הוא אמר בקול חזק: "בסדר, נאמץ כלב!"
הדְמעות שלי עוד הִמשיכו לטפטף, אבָל אני הִפסקתי מייד לִבכּות והִבַּטתי בו כְּלֹא מאמין. אולי הוא אמר מה שאמר רק כדי להרגיע וּלהשתיק אותי? אבָל אימא אמרה: "נו, חשבנו על זה, עוד מעט יום ההולדת שלךָ, תִהיה בן עשׂר, ואתה הרֵי כל כך רוצֶה כלב... או אולי עכשיו אתה מעדיף חתול?"
חשבתי על גור החתולים השחור, איך בתוך פחות מיום הוא הֵביא לי מזל גדול כל כך. הִרגשתי אסיר תודה כְּלַפָּיו.
"כלב", הֵשבתי. "לא חשוב איזה גֶזע, אבָל שיהיה שחור וְשֶיִקראו לו בְּלֵאק."