הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  27/06/2017 
 
הופיע גיליון 203
 בנושא עיוורון



שַׂחְקָנִית שֶל תַפְקִיד אֶחָד
מֹשֶה קְרוֹן
אִייְרָה: מָרִינָה גְרֵצָ’אנִיק
סִיפּוּר

הֶחלקתי על המִדרכה הרטובה. בָּלמתי בְּכַפּוֹת יָדַיי אֶת נפילתי. "בסדר, אני בסדר", מִלמלתי למישהו שניסָה לסיֵיע לי לקום. שָׂרוּעַ על המדרכה הרטובה הִבחנתי בּנַעֲלַיי שנֶעֶלמו בַּטיסה לְטוֹקְיוֹ. קשֶה לִטְעות בהן: נעליים חומות שתֶפר גס חוצֶה בַּאֲלַכְסוֹן אֶת חַרְטוֹמָן, לאַחת מֵהן שְׂרוכים כתומים, וְלַשנייה — ירוקים. נַעלַיי היו לְרַגלֶיה של הקַבְּצנית העיוֶורת שיָשבה סָמוך לִמְקום נפילתי. גָררתי אֶת עצמי והתיַישבתי לְצִידהּ. "הֶחלקתי", אמרתי לה. "מישהו דחף אותך", תיקנה אותי הקַבְּצנית. דְבריהָ הִפנו אֶת תשׂוּמת ליבי לִכְאֵב עָמוּם בְּגַבִּי. "נכון, הגב כואב לי". נִזכַּרתי בַּחֲבָטה שסָפגתי בְּגַבּי לִפנֵי שנפלתי. "ראית?" שָאלתי אותה. היא לא הֵשיבה. "יש לָך נעליים יפות", הֶחמֵאתי. "תודה", אמרה. הִתבּוננתי בה. היא הייתה לבושה בִּבגדים כֵּהים נְקִיים, מִבַּעד לַמִטפחת שכִּיסתה אֶת רֹאשהּ הֵציץ שְׂעָרהּ השחור. פָּניהָ היו מכוסים בְּשִכבת איפּור בְּהירה, לעֵינֶיהָ היו מִשקפיים כֵּהים. היא ישבה על ארגז עץ מרופָּד בְּכרית, בְּיָדֶיהָ אחזה מקל עיוְורים לבן, וּלְרַגליהָ קופסת שִימורים רֵיקה שלְתוכהּ הִשליכו העוֹברים והשבים מַטבעות.
"אִם אני מפריע לָך תגידי".
"לָמה שתפריע?"
"אַת יודעת, אולי אנשים יראו אותי יושב פֹּה".
"אני לא מְבינה".
"אַת קבצנית, וַאני אולי אַרְתִיעַ אנשים מִלָתֵת לָך נְדָבות".
"אני לא קבצנית, ולא נותנים לי נדבות".
"אה... אני לא מֵבין, הֲרֵי אַת יושבת פֹּה עִם הקופסה, וַאנשים שָׂמִים בה מטבעות".
"כן".
שָתַקנו.

אִייְרָה: מָרִינָה גְרֵצָ’אנִיק


כשיָרדתי מֵהאוטובוס נוצַר פקק, אנשים ניסו לעלות קודֶם שֶירדו הנוסעים שביקשו לרדת. מאחורַיי ניסָה מישהו להידָחף. נִזכּרתי שהוא הִתנשף. האוִויר מִחוץ לָאוטובוס הדָחוּס היה נקי, אוִויר שהגֶשם ניקָה אותו. פסעתי שנַיים או שלושה צעדים לִפנֵי שהֶחלקתי. היו סביבי אנשים רבּים, רוּבּם יצאו מֵהאוטובוס, הייתה תחושת בְּהִילוּת. אנשים פִּילְסוּ אֶת דַרכּם לְכל הכִּיווּנים. אֶחד מֵהם כַּנִראֶה נִתְקל בי. יִיתָכן שזה היה המִתנשף. לא ראיתי אֶת פָּניו. אֶת החבטה בגבּי זיהיתי רק אחרֵי שהקבצנית הִפְנְתה אֶת תשׂוּמת ליבי לַדחיפה. עכשיו ישבתי לְצד אישה עיוֶורת, שנָעלָה אֶת נעלַיי — הנעלַיים שֶאָבדו לי הַרְחֵק מכאן בַּטיסה לְטוֹקְיוֹ, וְשֶבִּמקוֹמן מצאתי מתחת לְמוֹשָבִי בַּמטוס נַעלֵי עָקב אדומות.
שָתקנו דקות ארוכות. אחַר כך דיברנו על מזג האוִויר ועל השְחִיתוּת. אחר כך שוב שתקנו. הִצגתי אֶת עצמי בִּשמי, והיא ענתה "נעים מאוד".
"איך הגעתְ לכאן", שאלתי.
"סיפור ארוך", ענתה.
"יש לי זמן", אמרתי.
"אֲקצֵר", אמרה והִסתובבה — הִפנתה אֶת גבהּ אֶל העוברים והשָבים ואת פָּנֶיה אֶל הקיר. עשׂיתי כָּמוהָ.
"בִּצְעִירוּתי הייתי שׂחקנית תֵאַטְרוֹן. התַפקיד הראשון שקיבלתי היה לגַלֵם אישה עיוֶורת. זה היה תפקיד מִשְנִי בַּהצגה, אבָל הייתי כל כך מוצלחת שהביקורות עסקו רק בי. בִּן לילה הפכתי לְתַגְלית. ההצגה הוּעַלְתה יותר מִשָנה. הִרגשתי איך מֵהצגה לְהצָגה אני מַעמיקה וּמְבינה טוב יותר אֶת דְמוּתה של העיוֶורת. כשההצגה ירדה מֵהבמה, וּלְכל הצגה יש סוף, לא הִמְתַנתי זמן רב וקיבלתי תפקיד נוסף — שוב תפקיד של עיוֶורת. הקָהל אהב אותי, וגם הביקורות היו לא רעות. כשההצגה ירדה, גיליתי שנַעשֵׂיתי שׂחקנית של תפקיד אֶחד. שום תֵאַטְרוֹן לא הֶעסיק אותי. הם לא ראו בי שׂחקנית שֶיְכולה לשׂחק כל תפקיד, רק תפקיד של עיוֶורת. חלפו שָנים, קרו הרבּה דברים. יום אחד עברתי בָּרחוב וראיתי עיוֵור יושב בָּרחוב וּלְפָניו כובע שלְתוכו הוּשְלְכו מטבעות. הִרגשתי דַחַף לִהיות עיוֶורת כמוהו בָּרחוב. אסביר אֶת עצמי: בְּמֶשך השנים הֵבנתי שהקָהל בא לראות אותי והוקיר לי תודה בַּהֲמוֹנָיו מִשום שאִפְשַרְתי לו להרגיש חֶמְלה. הִצלחתי לָגַעת בִּבנֵי אדם, לְעוֹרֵר בהם משהו מיוחד. בני אדם נַעשׂים טובֵי לב וסובלניים כשהם פותחים פֶּתח בְּליבם וּמַרגישים חֶמלה. בִּזכותי הם היו טובים יותר. אמנם בַּתֵאַטְרוֹן המְמוּסד לא רצו אותי, אבָל כאן בָּרחוב פועֵל התֵאַטְרוֹן של החיים". בְּעוֹדֶנו יושבים וּפָנֵינו אֶל הקיר גָבר זֶרם המטבעות שהוטלו לתוך קופת השימורים שמֵאחורינו. "בני אדם ממהרים, נִדחפים, מוּטרדים, וְחֶלקם מִתְנַכְּרים. ואז הם נִתקלים בי, בָּאישה העיוֶורת. אני עיוֶורת זקופה שמַצליחה לעצור אותם לְרֶגע. הם מִתְמַלְאים בְּרוֹךְ, וּכמו בַּתֵאַטְרוֹן גם כאן הם מְשַלמים. אבָל שלא כמו בּתֵאַטְרוֹן, כאן הם משלמים או לא משלמים כְּאַוַות נַפשָם. מה שחשוּב לי זה שֶלְרגע, לִפעמים לְשבריר שנייה, הם מרגישים אותי, וּבאותו רֶגע הם מוּצָפים בְּטוּב. אותו שַבְריר שנייה הופֵך אותם בְּלֹא יְדִיעתם לִנעימים יותר לעצמם וּלְאחרים. הם ממשיכים בְּדַרכָּם מעט שונים מִשֶהָיו לִפנֵי כן". "אז אַת מוֹכֶרת להם חֶמלה", פָּלַטְתי וּמיד הִצטערתי. "לא בְּמוּבָן של מִסְחר", ניסיתי להסביר, "אַת מְסַפֶּקת להם...", היא שִילְבה אֶת כַּפּות יָדיה ולחשה: "התֵאַטְרוֹן לימד אותי שאני שׂחקנית של תפקיד אחד, והחיים לימדו אותי שבָּעיוָורון יש עוֹצמה, הוא מְחוֹלֵל רֶגש עמוק שקשֶה לַחמוֹק מִמנו. זה קורה גם כאשר אני מַפנָה אֶת גַבּי לָעוֹבְרים והשבים, משום שאני אני". "וְלוּ היו יודעים שאֵינֵך עיוֶורת אֶלָא שׂחקנית?" שָאלתי. "אני חושבת שאתה לא מֵבין שאני עיוֶורת בַּמוּבָן הֶעָמוק של המילה". "אז אַת באמת עיוֶורת", אמרתי. "אני גם עיוֶורת. אבָל אתה מחלק אֶת העולם לרואים או לעיוְורים. אני לא".
שָתקנו, היא הסתובבה והִפְנְתה שוב אֶת גבּהּ לַקיר וּפָנֶיה לָרחוב.
"לָמה אתה יושב כאן לצידי?" שָאלה.
"הֶחלקתי, כלומר מישהו כַּנִראֶה דחף אותי, וּכְשֶהָייתי שָׂרוּעַ על המדרכה הִבחנתי בַּנעליים שֶלְרַגלַייך, שהיו פעם הנעליים שלי ואיבדתי אותן בְּטיסה לְטוֹקְיוֹ".
היא חלצה אֶת הנעליים ואמרה: "קח אותן ולֵךְ".
"אני רוצֶה לְפַענֵחַ אֶת תעלומת הֵיעָלְמָן ותעלומת הֵיעָלְמה של המִזוָודה".
"אלֶה הנעליים שלךָ. קח אותן, וּבְהִזדַמנוּת הַחזֵר לי אֶת נעלֵי הֶעָקֵב האדומות".