הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  20/09/2017 
 
הופיע גיליון 205
 בנושא חדר



הָאַקְוַורְיוּם שֶל רוּבִּי
עֶדְנָה שֶמֶש
אִייֵר: אִיתַי רוֹןˉגִלְבֹּעַ
סִיפּוּר

"תִפְתחי את הדֶלת!" צעק רוּבִּי אחי בַּפּעם החמישית בְּקול וּבִתנועות גוף שהִביעו יותר ויותר תִסכּוּל. פניו ואוזניו כבר היו אדומים מכַּעס.

אני עמדתי מֵעבֶר לְדלת הזכוכית המְמוּסגֶרת עץ לָבן ועשׂיתי פרצופים. "לא רוצָה, ולא רוצָה!" שרתי.

רוּבּי הִכָּה בכף ידו בַּזכוכית ורָקע ברגלו: "תפתחי את הדלת, אַת שומעת? אני רוצֶה לצאת! אם לא תפתחי, אני אגיד אותך לאימא!"

הוצאתי לשון. הִנחתי את כפות ידיי על המותניים בְּאַדְנוּת וחיַיכתי חיוך מרושע: "אבל אימא לא בבית!"

רובי היה קרוב לְבכי. הוא הסתובב סְביב עצמו כִּמחפשׂ מוצָא ונעמד בְּגבו אליי. הוא כעס מאוד. זה היה הריב השני שלי איתו מֵאז שעברנו לַדירה החדשה לפני שבועיים. הריב הראשון אירע בַּיום שעברנו לכאן.


אִייֵר: אִיתַי רוֹןˉגִלְבֹּעַ



שלושת הסַבָּלים המיוּזעים שפָּרקו את הרָהיטים ואת ארגְזי החפצים שלנו ממשׂאית ההובלות כבר נסעו לְדרכם, והיה דומֶה שההתרגשות מֵהמַעבר הִתפוגגה בְּרגע שהסבּלים סגרו את הדלת מֵאחוריהם. אימא, אבא, רוּבּי וַאני סָבַבנו בין מִגדְלי הארגזים והקופסאות עיֵיפים וּרעבים, וגם קצת מיוֹאשים מֵעבודת הארגון והסידור שהִמתינה לנו. האור הֶעָמום בַּנורות החשׂופות בַּתקרה והלובֶן הסתום של הקירות הרֵיקים הִשְרו עלֵינו דִכדוּך. לְרגע הִרגשתי כמו דג שהוּצא מֵהמים. רובי אמר: "אימא, אני רעב נורא", ואימא מיהרה להזמין פיצה גדולה בַּטלפון. בינְתיים היא ואבא התחילו לפרוק את ארגְזי הקרטון שהיה כתוב עליהם 'כלֵי מטבח — שביר!'

הדירה לא הייתה גדולה, וַעדיין לא היה ברור לי לָמה בעצם עזבנו את הדירה שלנו ועברנו לכאן. בדירה החדשה היו חדר אורחים מרוּוָח, חדר שֵינה לַהורים, וּבְהֶמשכו חדר קטן וּמִרפסת גדולה. רובי וַאני שוטטנו בין החדרים הריקים ונכנסנו לחדר הקטן. מִבַּעד לחלון ראיתי שהחֶדר פונה לְמלבן דשא גדול תָחום בְּצמחי 'גדר חיה' ולפניהם שלושה בְּרושים גבוהים. מֵעבֶר לַדשא היה מִגרש מִשׂחקים, וּשְנינו שמענו צהלות של ילדים מְשַׂחקים. מייד הִכרזתי שזה יהיה החדר שלי.

"אז איפה אני אִישן?" שאל רובי.

"לא יודעת," משכתי כתפַיי, וּכבר הִתחלתי לתכנן היכן תוּצב המיטה החדשה שלי, שאמורה להגיע מחר עם המיטה החדשה של רובי. רציתי שמְרַאֲשוֹתֶיהָ יהיו מול החלון, כדי שאוכל להביט החוצה בכל פעם שאשׂתרע על המיטה וּבכל פעם שאתעורר משנתי.

רובי פרץ החוצה מֵהחדר וקול צְעדיו הִדהֵד בַּמִסְדְרון. "אבא, איפה החדר שלי?" שאל בִּדְאגה, "איפה אני אִישן?"

"לא הכול מוכן, חמוד," ענה אבא, "עוד השבוע נסגור את המִרפסת בְּקיר זכוכית גדול, וזה יהיה החדר שלך. מה אתה אומר? אל תדאג, נתלֶה וילון כדי שתוכל לשכוח מכולנו לפעמים. יהיה לך חדר נהדר, עם נוף יפה והמון אור. ואם זה מרגיע אותך, הוא יותר גדול מהחדר של אחותך".

רובי לא הִסכים. "לא רוצה! לא מוכן שיהיה לי אַקְוַורְיוּם בְּתור חדר! למה תמיד היא מקבלת הכול? אז מה אם היא יותר גדולה ממני!"

"אבל בבית הקודם הייתם שניכם באותו חדר, עכשיו לכל אחד מכם יהיה חדר. לא טוב?"

כל אותה עת הֶחנקתי את שְׂביעוּת הרצון שלי, ואִילו אחי הסתובב בין הארגזים שהיה כתוב על דוֹפְנותיהם 'מִשׂחקים של רובִּי' וּ'ספרים של רובּי' ולא הִפסיק ליַילֵל שהוא רוצה את החדר השני, לא את המִרפסת. גם לאחר שהַפּיצה הִגיעה וכולנו אכלנו אותה בַּסלון, בִּישיבה על הספה הַמְנוּיְלֶנת עדיין, רובי לא נרגע. גם שלושה מְשוּלשי פיצה לא פיצו אותו. הוא הִמשיך לריב איתי כאילו אני האשֵמה. בָּערב נסענו לישון אצל סבתא. לפני שנרדמנו בַּמיטה הנמוכה שנפתחת לשתי מיטות אמרתי לרובּי: "תגיד תודה שלא היינו צריכים להחליף גם בית ספר," אבל הוא כבר סובב אליי את הגב ונרדם.

בסופו של דבר באו זַגג ונַגר והִתקינו קיר זכוכית ודלת, והמִרפסת נֶעֶשׂתה לחַדרוֹ של אחי. אימא ואבא פינקו אותו בְּמִכתָבה חדשה, וּבִמְקום וילון הוא קיבל שורות של תריסים ירוקים שֶקַל לסגור את הָרְפָפות שלהם. בִּמְהֵרה קישט את החדר בִתמונות של שׂחקני כדורגל שהוא מעריץ והִתחיל להזמין אליו חברים מֵהכיתה. הוא אפילו הִסכים להקצות לי מקום מואר על אדן החלון הרחב שֶבחַדרו לְניסוי הבית שנָתנה המורה שלי לְטבע: המשׂימה הייתה לגדל זַרעֵי חיטה, שְעועית לבָנה וחִמְצה על מצע צמר גפן בְּשָלוש צלחות פלסטיק שטוחות. מדֵי פעם רובי הִשקה את הזרעים בִּמקומי, ויחד הִתפעלנו והִתלהבנו מכל זֶרע שהִתעורר מִתַרדמה ונָבט, מכל צֶמד עלים שצמחו כמו יש מֵאַיִן והוֹריקו.
"תִפתחי את הדלת!" צעק אחי ביֵיאוש והִצמיד את אפו אל דלת הזכוכית של האַקוַורְיוּם, כך קראתי בליבי לַמִרפסת שנֶעֶשׂתה לחַדרו. אני לא יודעת למה ואיך נָבטה בי הָרִשְעות שבגללה הִתקרבתי בשקט אל דלת הזכוכית, הוצאתי את המפתח מצידהּ הפנימי ונעלתי את הדלת פַּעמיים, מבחוץ. רובי היה שקוע בַּהכנת שיעורי הבית בְּאנגלית והזדקף רק כששמע את ה'קְלִיק' הכפול של הַנְעילה. שעה ארוכה הִתחנן אליי שאפתח לו את הדלת, ולא פתחתי. ואז, בבת אחת, רגע לאחר שהסתובב סְביב עצמו כְּאובד עֵצות וּמחפשׂ מוצָא, נחו עיניו של אחי על שְלוש צלחות הפלסטיק. הוא הסתובב אליי לאיטו, וּבעיניו ניצַת מבט שהֵבנתי מייד את משמעותו.

נמלֵאתי אֵימה. "רובי, בבקשה, לא!" קראתי לעֶברו ומיהרתי להוציא את המפתח של האַקוַוריום מכיס המכנסיים. אבל זה היה מאוחר מדי. אחוז זעם ותִסכּוּל תלש אחי זה אחר זה את כל הנְבָטים הקטנים שכבר הִשרישו בַּמצע הלבן של צמר הגפן וּכבר הִגבּיהו את עליהם העדינים מַעְלָה, אל האור. אחד לאחד תלש את נבטי השְעועית, החִמצה והחיטה והִשליך את הכול לְפח הניירות.
בלי לומר מילה, בְּעיניים זולגות דמעות, תקעתי את המפתח בְּדלת הזכוכית וּפתחתי אותה לִרווחה. רובי יצא מחַדרו סָמוּק וכועס. הוא חלף על פניי בלי להביט בי ואמר "מַגיע לך!"