ספרים
אוגדן
 |
 |
 |
הַמְכַשֵפָה מַנְיֶירָה חוֹשֶפֶת
מאת: רוֹנִית הֵד
|
|
|
מַנְיֶירָה, לְמִי שֶבְּמִקְרֶה אֵינוֹ מַכִּיר, הִיא הַמְכַשֵפָה הֲכִי מְעַצְבֶּנֶת בָּעִיר. הִיא מְגַדֶלֶת אֶת בְּרִיסְטוֹטֶלֶס הֶחָתוּל וְג’וּקִים שְמַנְמַנִים כְּחַיוֹת מַחְמָד וְגַם אֶת הַפוּפְץ, שֶהוּא קָטָן בִּמְיוּחָד. תִשְתַדְלְוּ לֹא לְהַרְגִיז אוֹתָה בְּטָעוּת - הִיא יְכוֹלָה לַהֲפוֹךְ אֶתְכֶם לִדְלַעַת מַמָש בְּקַלוּת!
בְּבוקר חוֹרפּי, צָלול וקריר, יצאה המְכַשֵפה מַנְיֶירָה להסתובב קצת בָּעיר. היו לה המון סידורים לַעשׂות: לִקנות צְפַרדעים, לְשַלֵם חשבונות, וגם הייתה צריכה לָתֵת לְתיקון אֶת שְעון הקיר שלה שאיבֵּד כל כִּיווּן.
אבָל אף שֶהָיו לה כַּוָונוֹת רְאוּיוֹת להִתהַלֵך בְּנימוּס בין הבְּרִיוֹת, נִתְקְלה מַנְיֶירָה באותו בוקר קצר בְּעולם מְעַצבּן, וַאפילו אַכזר. בַּבַּנְק נֶאֶלצה לְעוֹרֵר מְהוּמה, כי הַפּקידה לא כּיבדה אֶת השֵק שרָשמה. הַפּקידה טָענה שאֵין זה חוקי וגם לא מקובָּל לִרשום שֵק על פרוסה של נַקניק מקוּלקל. אחַר כך בַּדואַר, בלי שום סיבה, לא אִפְשְרו לה לִשלוח חבילה חשובה. ממש לא עָזר שניסתה להסביר שהיא צריכה לִשלוח נְחַש צֶפַע בְּדואר מהיר. אבָל הגָרוע מִכּול היה השָעָן: הוא הודיע לה חַד־מַשְמָעית שהוא לא מוּכן לתקֵן לה אֶת השעון כדי שסוף־סוף יחזור להשיב כמו שצָריך אֶת הזמַן לְאָחור.
בְּדַרכּה הבַּיתה, מְרוּטה וְעַצבּנית, הֶחליטה מַנְיֶירָה שהיא חַיֶיבת תכנית. הֲרֵי לא יִיתָכֵן וזה גם לא לָעִניָין שאנשים לא מְבינים אותה כל הזמַן. "פִּטְריות בָּרגליים עִם חֲצי ראש שוּם, אף אחד בָּעולם הזה כבר לא קוֹלֵט כלום!" הִרְהֲרה מַנְיֶירָה בְּזַעַף וגָרְרה אֶת עצמה לְאורֶך רחובות שוֹמְמים בין קִרעֵי עיתונים יְשָנים ודוֹהים. "הֶבֶל וזֶבֶל, שום דבר לא חשוּב, לְכל התושבים בַּמדינה יש מוֹחַ של כְּרוּב!" היא עצרה לְרֶגַע, הִסתובבה לְאָחור וּבָחנה בְּמַבּט נוֹקֵב אֶת הרחוב האָפוֹר. ואז, כְּשֶחיוּך של מְזִימות מִתפַּשֵט על פָּנֶיה, הִתחילה לֶאסוף קִרעֵי עיתונים לְכִיסֶיה. "פַּרְעוֹשים במִקלֶדת, הֲרֵי זה ברור, כל מה שנִדרש זה חינוך הציבּור!" חשבה המְכַשֵפה בְּסיפּוּק, "אוציא עיתון יוֹמי, זה פָּשוט ודֵי קל, וכך אוּכַל להשפּיע על דַעת הקָהל!"
כל אותו הלַילה בְּבֵיתה האָפֵל רעשו מכונות בְּשִקשוּק מְצַלצל. המְכַשֵפה עִרבְּבה משפטים ארוכים עִם כַּתָבות צהובות, מילים גבוהות ותוֹלָעים רְקוּבות. היא לחשה: "אִינְדוֹ־קְטְרִי־נַצְיָה, תִקשוֹרֶת תוסֶסת, הָבוּ לי קצת עיתונוּת מְגוּיֶסת!" וּבָחשה יחד כמה חַרְגוֹלים ישָנים, וּשלושה יַנְשוּפים בְּתפקיד פַּרְשָנים. וּכְשֶבַּשָמַים הִפְציע אור שמש ראשון הֶחזיקה מַנְיֶירָה בְּיָדֶיה עיתון.
"החורף הִגיע, זוֹ העֵת לִתְנוּמוֹת!" צָעקה הכותֶרת הרָאשית בְּאותיות אדומות, וקבעה שֶיש לִישון שְנת צהריים בְּאוֹפֶן קָבוע בְּכל אחד מִיְמוֹת השבוע. בָּעמוּד האחורי הוֹפיע טוּר רְכִילוּת, שמַנְיֶירָה כתבה ממש בקלוּת. לְשֵם כך נֶעֶזרה בְּתִנְשֶמת שכּבר ארבעה שָבועות גִלגלה עִם חַבְרותֶיה חֲרוֹשֶת שְמוּעוֹת. כֵּיוָון שֶרָצתה להפיץ אֶת העיתון בְּאַלפֵי עוֹתָקים, גִייְסה מַנְיֶירָה לְעֶזרָתה ידידים וָתיקים: היא שִיגרה בְּכל העיר קִיפּוֹדים חרוצים שֶיִשְׂאוּ אֶת העיתונים על גַבָּם, בין הקוצים.
מְנוּיֵי העיתון באותו בוקר ממש הוּפְתְעו לִקרוא חדשות שעליהן כְּלל לא שמעו. בָּעמוּד האֶמצָעי הייתה ידיעה מַרעישה שֶחָשׂפה הַחלָטַת מֶמשָלה חדשה: מֵהיום, נֶאמַר שָם בְּמילים נֶחרָצוֹת וּברורות, נִדרשים כולם לגַדֵל קוּרֵי עַכָּביש בין הקירות. מי שלא יְצַיֵית לַחוק מִסתַכֵּן בְּעונֶש חמוּר, הִזהירה הממשלה בְּהודעה לַציבּור (אבָל בַּידיעה לא צוּיַן פְּרט שוּלִי וקטן: מדובָּר בְּמֶמשֶלת העַכְבִישים, שֶעָלתה לַשִלטון בַּבּחירוֹת שניהלה מַנְיֶירָה אצלה בַּסלון).
למחרת שוב זעקו כותָרות בְּאותיות של קִידוּש לְבָנה "תַחקִיר בִּלעדִי! חשׂיפה ראשונה! מוּמְחים עוֹלָמִיים קבעו בְּוַודָאוּת: סֵדר וניקָיון מַזיקים לַבּריאוּת!" וּמַאמָר שהִשְׂתָרֵע על פְּנֵי שלושה עמודים פֵּירט שְלַל סַכָּנות וְתַרְחִישים מפחידים. הניקָיון, כך הוּדגַש, פוגע קשוֹת בְּמַערֶכת העיכּוּל, גורם לְחוסֶר ריכּוז, עֲיֵיפוּת וּבִלבּול. בְּאותיות קְטַנטנות וּבִדפוּס קצת מָחוּק הוּזכַּר שֶאֶת התחקיר הִזמין אִיגוֹר הג'וּק. כַּתָבַת הֶמשֵך כַּעבוֹר יומַיים קבעה שֶאֵין להִתקַלֵח יותר מִפַּעם בְּחודשַיים כי זה יכול לִגרום נֶזק בַּל יְתוֹאַר לַפִּשְפְּשים שמִתגוֹרְרים אצלנו בַּשֵׂער.
מַנְיֶירָה הייתה ממש בָּעננים, סִיקוּר כֹּה חיובי לא קיבלה כבר שָנים! כך, בְּמֶשך שָבועות ארוכים חָשׂף העיתון סיפורים מְרַתְקים: על סְגוּלוֹתָיו היִיחוּדיוֹת של השַבְּלוּלוֹקוֹ החם ועל מִידוֹתָיו הטובות של העַקרב המוּשלם. לאט־לאט, בלי להִידָבֵר ביניהם, הֵחֵלו אנשים לְשַנות אֶת אוֹרְחוֹת חַיֵיהם. פתאום נִראו בָּרחוב אנשים לְבושים בִּקליפּות של בננה ורַגלֵי יַתוּשים. ילדים בַּגַנים זָללו בִּקבוצות פְּתִיתֵי חַרְגוֹלים ותולָעים בִּקציצות. וּלְכל איש ואישה, בְּעיצוּב מושלם, הופיע מִתַחת לַחוטֶם שָׂפם.
אבָל כְּשֶיום אחד גילתה בַּחנוּת הַכְּשָפים שהשַבְּלוּלוֹקוֹ אָזַל מִכּל המַדפים הֵבינה המְכַשֵפה שהַצלָחַת העיתון הפכה אֶת עולָמה הפְּרָטי לִרְשוּת הֶהָמון.
"זה מטופש לַחֲלוּטין," היא חשבה, "וגם אין לי כבר כוח להַמשיך לִשטוף כך לאנשים אֶת המוח. אמנם זה שֶיש ג'וּקים בְּכל בית הוא דבר רָאוּי וְנחמד, אבָל כך הבית שלי כבר לא מיוחד. הֲרֵי אִם הכּוֹל שותים עכשיו חלב מְקוּלקל, אז הֶחָלב שאֶצלי בַּמְקָרר לא יוצֵא דוֹפֶן בִּכלל. וּכְשֶכּולם מְגַדְלים שָׂפם לְתִפאֶרֶת זה הופך לִהיות סְתם אוֹפנה מְיוּתֶרת!"
היא עצרה אֶת מְכוֹנות הדפוּס, פֵּירקה אותן מַהֵר ושלחה אֶת הקיפודים לַעבוד בִּשביל העיתון האחֵר. ואחרֵי שצִיטְטה אֶת עצמה ציטוּט אחרון, ירדה לַמכּולֶת לִקנות לה עיתון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|