הַשְתִיקָה הַגְדוֹלָה

כָּתְבָה: לִירַן גוֹלוֹד | אִייְרָה: אֲבִיגַיל פְרִיד

מתוך גיליון 261 של ׳עיניים׳ בנושא ‘היקום’ משנת 2022

 

אֲנִי ואָח שלי, מִיקִי, גָדלנו בְּמושב קטן וּמרוּחק. בִּשעות הערב, כְּשכּבר הֶחשיך, היינו מטַפּסים על חבילות הֶחָציר הדוקרָנִיוֹת שלְיַד הסְכָכה. אומנם הִזהירו אותנו שלֹא לעשׂות זֹאת בִּגלל הנחשים, ואחַר כך גם היינו מִתגָרדים כַּהוגֶן, וּבְכל זֹאת לא ויתרנו. היינו מִתמַקמים בְּנוחוּת, שוכבים על הגב, מַבּיטים מַעלָה אֶל השמַיִים הגדולים זרוּעֵי הכּוכָבים וּמדַמיְינים בַּפּעם המילְיוֹן כֵּיצד נִראים חַיִים אחרים בַּיְקוּם האֵין־סופי. “אנחנו לא לבד, זה בָּטוּח,” היה מִיקִי אומר, ואני הייתי אומרת: “מתַי הם כבר יִשלחו לנו אֵיזה אות, איזה סימן? אולַי הלַיְלה?”

והיָמים חלפו.

יום אחד קיבַּלנו מתנה נֶהדרת מֵהדוד שלנו שבָּא לבַקר מקָנָדָה, ארץ רחוקה שאַף היא נִדמְתה לנו כקצֵה הַיְקוּם: זוג מכשירֵי ‘ווֹקִי־טוֹקִי’ מְשוּכללים, בַּצבעים אדום ושחור. הוא הִסבּיר לנו כֵּיצד למצוא תֶדר מְשוּתף, ואני וּמִיקִי לא בִּזבַּזנו זמן – חָטפנו אֶת מַכשירֵי הקֶשר, וּמִייָד הִתחַלנו לרוץ בְּרַחבֵי הֶחָצר והפַּרדס וּלדבֵּר זה עם זה בְּהִתרַגשוּת. המכשיר הִשמיע מדֵי פעם ‘פְּחְחחחח’ ולא תמיד היו דבָרֵינו מוּבָנים, אבָל זה רק הֶעצים אֶת הִתלַהבוּתֵנו ולָחשנו זה לָזה סודות חשובים תחת עצֵי התַפּוּזים. גם בַּלַיְלה היינו מפַטפְּטים זה עם זה בְּמיטותֵינו, מתחת לַשׂמיכה, עד שאימא הייתה באה ואומרת: “נוּ, דַי, אתם שוב לא תצליחו לקום מחר!” ולוקחת לנו אֶת הַווֹקִי־טוֹקִי, שיָנוּח.

ואז, בְּאַחד היָמים בהם הִשתַעשַענו בֶּחָצר, נִשמע לפֶתע קול משוּנֶה בּוקֵע מן הַווֹקִי־טוֹקִי שלי. זה היה קול מַתַכתי וצורם. “שִירָה… שיררררההה…” קרא הקול. זה לא היה מִיקִי, וּבְכל זֹאת שָאלתי: “מִיקִי? דַי לעשׂות שְטוּיוֹת.” אבָל הקול הִמשיך: “שִירָה! אנחנו מַגיעים אֶל כדור הארץ, שִירָה. אַל תיבָּהלי. סוף־סוף מָצאנו תֶדר שמְאַפשר לנו לדבּר איתכם. שִירָרהה..” מֵרוב בֶּהלה כּיבּיתי מִייָד אֶת המַכשיר. רצתי אֶל מִיקִי, שהיה בַּקצֶה השני של הֶחָצר, לְיַד הטְרַקְטוֹר. “אתה שָמעתָ אֶת זה?” שָאלתי אותו, מתנַשֶפת.

“כן!” הוא ענה לי. המַכשיר של מִיקִי היה דלוּק עדַיִין, אך לא הִשמיע הֶגה. “תדליקי אֶת שלָך, מהר!” הוא אמר לי. הִדלקתי אֶת המַכשיר שלי, וחיכּינו. לאחַר כְּדקה שוב נִשמעו פִּחפּוּחים, ושוב בקע הקול המוזר: “שלום. שלום, יְצורֵי כדור הארץ. אנחנו מגָלַקְסְיַית אַנְדְרוֹמֵדָה. אנחנו מַגיעים… אנחנו מגיעים הַיום בַּלַיְלה. חכו לנו בַּמקום הקָבוע.”

“גָלַקְסְיַית אַנְדְרוֹמֵדָה! זֹאת באמת הגָלַקְסְיָה הכי קרובה אלֵינו… אבָל זה לא יכול להיות…” לחשתי. אני וּמִיקִי עמדנו צמוּדים זה לָזה וּבָהינו בְּמַכשירֵי הַווֹקִי־טוֹקִי, שהֵחלו להַבהֵב בְּאורות אדוּמים לְלֹא כל סיבה נִראֵית לָעַיִן. כל הַיום לא ידענו מה לעשׂות, אבָל כְּשהֶחשיך אמר לי מִיקִי: “בואי נלך לַסכָכה. זה בֶּטח ‘המקום הקָבוּע’ שאלָיו הם הִתכַּוְונו, לא?” הלכנו. הִתיַישבנו על ערֵימות הֶחָציר וחיכינו שֶיִקרה משהו. “השמַיִים נִראים הַיום קצת יותר חשוּכים מתָמיד, נכון?” שָאלתי אֶת מִיקִי. “כן, מעַניֵין לאָן נֶעלמו כל הכוכבים,” הוא לחש, והִשתתַקנו. פִּתאום בָּקע אור אדום וּמסַנוֵור מן השׂיחים. כִּיסינו אֶת עֵינינו בְּיָדֵינו. מַכשירֵי הקֶשר פָּלטו רִשרוּשים: “שִירָררההה… מִיקִי… שלום, שלום.” היינו מְהוּפנָטים אֶל האור, לא הִצלַחנו לראות דבר… ואז שָמענו צחוק מוּכּר.

זה היה תוֹמֶר, הבן של השכֵנים, שתמיד הֵציק לי בְּבֵית הספר וקרא לי ‘תולַעת סְפָרים’ ו’חְנוּנית’. הוא עמד שָם, בְּיָדו האחת פנס שהֵפיץ אור אדום וּבְיָדו השנִייָה… ווֹקִי־טוֹקִי!

” שלום! שלום! הִגעתי מגָלַקְסְיַית אַנְדְרוֹמֵדָה” צחק תוֹמֶר. “חה, חה, אוֹי, אתם כל כך תמימים! חשבתם שֶרק לכם יש ווֹקִי־טוֹקִי מְשוּכלל? הָא, אֵיך עבדתי עלֵיכם. עליתי על התֶדר שלכם ושמעתי אֶת כל הדיבּוּרים הטיפּשִיים על הַיְקוּם ועל חַיִים אחרים… אז הִנֵה, הִגעתי, אני החַיְיזר, בּוּווו…” הוא נופף בְּיָדָיו והִתפַּקֵע מִצחוק.

ידעתי שהייתי צריכה לחשוד כבר מֵההַתחלה שזו תַרמית, אבָל כל כך רציתי להַאמין. עֵינַיי מָלאו דמעות, וכעסתי על עצמי שאני בוכה. עכשָיו תוֹמֶר יציק לי עוד יותר. מִיקִי כִּיוֵוץ אֶת אֶגרופָיו בְּכעס וזרק על תוֹמֶר אֲנִיצֵי קש דוקרָנִיים. “תעוף מִפֹּה כבר!” הוא קרא לְעֶברו, ותוֹמֶר קפץ ורקד וחרץ אלֵינו אֶת לשונו.

הִבַּטתי בְּיֵיאוּש אֶל עֵבר השָמַיִים. הם לא ידַבּרו איתנו לְעולם. כְּכל שננַסֶה, לא נצליח להפֵר אֶת הַשתיקה הגדולה. ואולַי הם אינם קַיָימים כְּלל? אולַי אנחנו באמת לבד בַּיְקוּם, על כדור הארץ הקטן שלנו? השמַיִים היו חשוּכים מאוד, כְּאילו כל הכוכבים נָסוגו ונִבלעו בְּמקום שאותו לא נוּכל לראות גם אם נטַפֵּס על ערֵימת הֶחָציר הכי גְבוהה בַּמושב.

שֶקט מוזר הִשׂתרֵר, וּפִתאום, בְּבת אחת, הֵציף אור גדול אֶת שלושתֵנו. תוֹמֶר שמט אֶת מכשיר הקֶשר אֶל הֶחָצץ והִבּיט בְּפֶה פָּעוּר בְּמילְיונֵי הכוכבים הזוהרים שהופיעו מֵעלֵינו. מִבַּעד לַדמָעות ראיתי אֵיך אחד מֵהם זז מִמְקומו, צנח בִּמהירוּת גדולה הַיְישֵר לְעֶברֵנו, ואז נעלם והותיר אחרָיו רק שובֶל מנַצנֵץ.

ואני חִייַכתי.