כָּתְבָה: לִי עֶבְרוֹן | אִייְרָה: מַעֲיָין גָלִילִי

מתוך גיליון 272 של ׳עיניים׳ בנושא ‘ריב’ משנת 2023

בַּארוחת הערב אמרה אימא, כמו תמיד: “קָדימה, דבר אחד טוב ודבר אחד רע.” הכַּוונה הייתה שֶכּל אחד מִבּנֵי המשפחה — אבא, אַנָה ותוֹמֶר, וגם אימא עצמה — יספר דבר אחד טוב ודבר אחד רע שֶקרה לו היום. כי אִם לא, טענה אימא, אַנָה ותוֹמֶר יגידו שבְּבֵית הספר היה “כֵּיף” ואבא יגיד שבָּעבודה היה “בסדר”, וּמִזֶה אי אפשר להבין שום דבר.

אבא סיפר סיפור ארוך על עִדכּוּן תוֹכנה בָּעבודה, שהוא טוב כי הוא יעזור להם בעתיד, אבָל כָּרֶגע הוא רע כי צריך ללמוד אותו וּלְהִתרגֵל אליו וזה קשֶה. “ומה איתךָ, תוֹמֶר?” פנה לאחִיה הקטן של אַנָה שיָשב ליָדו.

“אִיגִי רצה לשׂחק בכדור רק איתי”, אמר תוֹמֶר וחיוך הֵאיר אֶת הפנים שלו, “אבָל המורָה צעקה עליי”.

“למה המורה צעקה עליך?” שאלה אימא.

הפָּנים של תוֹמֶר הִתְעַווּ. “אני לא עשׂיתי כלום…”

“בסדר, בסדר”, הניח עליו אבא יד מַרְגיעה. הוא לא אהב שֶבּוכים. “מה איתָך, אַנָה?”

“רבתי עִם מֵיטַל.”

“אוי!” אמרה אימא, “ריב רציני?”

“כן. אנחנו ברוגז עכשיו.”

“אבָל הייתן חברות כל כך טובות!” אמר אבא, “עשׂיתן הכול יחד!”

“אני בטוחה שתִתְפַּיְיסו”, אמרה אימא בְּנימה מְנַחֶמת וליטפה אֶת שְׂערה של אַנָה. אַנָה רצתה לענות אבָל לא ידעה מה לומר.

***

זה קרה בַּהפסקה. אַנָה קילפה לעצמה קְלֵמֶנְטינה, והִתחשֵק לה לשבת ליד השולחן שלה בשקט, לֶאכול אֶת הקלמֶנטינה וְלַחשוב מחשבות.

“בואי החוצה”, פָּקְדה מֵיטַל.

אַנָה הִתכַּוְונה לקום. היא תמיד עשׂתה כל מה שמֵיטַל רצתה. אבָל הפּעם, משום מה, היא לא קמה. היא חילקה אֶת הקלמנטינה לִשנֵי חצָאים, הִפְרידה פֶּלַח מֵאַחַד החצאים והושיטה אותו למֵיטַל. “רוצָה פֶּלח?”

מֵיטַל פערה עיניים גדולות. היא עשׂתה אֶת זה לְעיתים קרובות, וזה תמיד הִפחיד אֶת אַנָה, אבָל עכשיו, פתאום, זה קצת הִצחיק אותה.

“בַּפּעם האחרונה”, אמרה מֵיטַל, “אַת באה איתי או שאני לא חבֵרה שלָך יותר!”

אַנָה הייתה המומה לא פחות ממֵיטַל כשהיא שמעה אֶת עצמה אומרת: “טוב.”

“מה?!” מֵיטַל הִתקַדְמה בגב זקוף ובעיניים פְּעוּרוֹת ועמדה ממש מעל אַנָה. אַנָה תלשה פֶּלח מהקלמנטינה והִכניסה אותו לפִיהָ. היא נגסה בו והפֶּה שלה הִתמלֵא במיץ מתוק־חמצמץ. אֶת הגלעין הקטן פָּלְטה לתוך כף ידה ואמרה: “דווקא כדאי לָך, הקלמנטינה הזאת ממש טובה.”

מֵיטַל פתחה אֶת הפֶּה וסגרה אותו, ואז הסתובבה והלכה.

אַנָה אכלה אֶת הקלמנטינה שלה בְּנַחַת, וּכְשֶנִגמרה ההפסקה וּמֵיטַל חזְרה לַכּיתה, היא לא התיישבה בַּמָקום שלה ליד אַנָה כָּרגיל, אֶלָא ליד נֶטַע. מִיוֹתָם, שֶיָשב עד אז ליד נֶטע, היא ביקשה שֶיֵשב ליד אַנָה.

“איזה ריח טוב של קלמנטינה”, אמר יוֹתָם.

***

בַּלַילה, כששכבה אַנָה בַּמיטה ואבא בא לְהֵיטִיב לה אֶת השְׂמיכה — ככה הוא קרא לזה, הוא היה מסדר אֶת השׂמיכה טוב־טוב סביבה כדי שלא ייכּנס קור מִשום צד, ואחַר כך נותן לה נשיקה בַּמֵצח — הוא אמר לה: “לא סיפרת לנו אֶת הדבר הטוב.”

אַנָה לא הֵבינה.

“סיפרת לנו שרַבְת עִם מֵיטַל, אבָל לא סיפרת לנו דבר טוב שקרָה לָך היום.”

אַנָה הייתה קצת מְבוּלבֶּלת. רק אחרֵי שאבא יצא מהחֶדר והלך להֵיטִיב אֶת השׂמיכה של תוֹמֶר, היא הֵבינה מה היא רצתה להגיד לו. הוא טעה. היא לא הִספּיקה לספֵּר שום דבר רע, היא סיפרה רק דבר אחד טוב.

הצטרפו כמנויים דרך פייפאל:
כתבו לנו את שמות 2 גיל' המתנה שתרצו לקבל * חובה
טלפון שלכם * חובה
הצטרפו כמנויים דרך פייפאל:
כתבו לנו את שמות 2 גיל' המתנה שתרצו לקבל * חובה
טלפון שלכם * חובה