כָּתְבָה: עֶדְנָה שֶמֶש | אִייְרָה: עֲנָת וַרְשַבְסְקִי

מתוך גיליון 245 של  ‘עיניים’ בנושא ‘חיפוש’ משנת 2021

הָיָה יום קַיץ חם בְּסוף החופש הגדול. כל הבוקר שׂיחקתי בַּחוץ עם ילָדות וִילדים מֵהשכוּנה. קָפצנו בְּחבל, שׂיחקנו בְּחמש אבָנים וּבְתופֶסת והִתרוצַצנו בלי סוף בְּשוּלֵי שְׂדֵה החיטה שמֵאחורֵי הבִּנְיָינים בָּרחוב. בְּשוּלֵי השׂדה היה טֶנדֵר נָטוש שנֶאכל בִּידֵי הזמַן — אבדו לו גַלגלָיו, אבד לו כל חֶלקו האחורי, הפָּתוח, ונותר ממֶנו רק שלד מַתכת חלוּד. אהבתי לשֶבת בְּתא הנוסעים המקוּמט של הטֶנדר, לֶאחוז בַּהגֶה ולנסוע בִּמהירות גובֶרת והולכת לְמקום רחוק בְּדִמְיוני. אהבתי גם להִתחבֵּא בו בְּכל פעם שאימא שָרקה לי מֵרחוק שאֶחזור הבַּיְתה כי רציתי לשַׂחק עוד, וחזרתי הבַּיְתה רק זמן רב אחרֵי ששְריקותֶיהָ גָוְועו. פעם אחת פגשתי בַּטֶנדר הנטוּש נחש קטן, והוא מיהר לברוח אֶל שׂדֵה החיטה.

הייתי בת אחת עשׂרֵה וּכבר לא נהגתי לישון אחרֵי הצוהרַיִים, אבָל בְּאותו יום חם בְּסוף החופש הגדול הייתי עיֵיפה כל כך שהֶחלַטתי לחזור הבַּיְתה, לקרוא קצת בַּמיטה ולנוּח. אבא היה בָּעבודה בְּבֵית המְלָאכה, רוּבִּי אחי הקטן עדַיִין שׂיחק בַּחוץ, ואימא הייתה כְּכל הנִראֶה אצל פְּנִינָה, השכֵנה ממוּל. תמיד הן מבַקרות זו אֶת זו “רק לְרגע”, אבָל נִשארות לשׂוחֵח שעה ארוּכּה. נִכנַסתי הבַּיְתה, שתיתי כוס מַיִם קרים, אכלתי פְּרוּסת לחם בִּגבינה צהוּבּה והלכתי לְחַדרי. החדר היה קריר ואַפלוּלי בִּזכוּת עץ אִזְדָרֶכֶת גדול שהֵצל עלָיו מבַּחוּץ. הִשׂתָרעתי על המיטה, הִתכַּסֵיתי בִּשׂמיכת פִּיקֶה דקה ושָבתי לקרוא בַּספר על מַעלְלֵי קוֹפִיקוֹ.

אני לא יודעת מתַי נִרדמתי וכמה זמן יָשנתי. אני רק זוכרת שפִּתאום פקחתי עֵינַיִים וּמצאתי אֶת אימא יושבת על המיטה לְצידי, מַבּיטה בי בְּחֶמלה לא מוּסבֶּרת, וּמַבָּטהּ מוּדאג מאוד. מֵאחורֶיהָ עמדו אבא, רוּבִּי וּפְנִינָה השכֵנה, ואַרבּעתם הִבּיטו בי “כְּאילו נפלתי מהיָרֵח”, כמו שאבא היה אומר. הִזדקַפתי, והספר ‘קוֹפִיקוֹ מֶלֶךְ הַתַעֲלוּלִים’ נשמט אל הרִצפּה.

“אימא… אבא… מה קרה?” שִפשַפתי אֶת עֵינַיי, “מה כולכם עושׂים בַּחדר שלי?”

אבא חיבק ונישק אותי, כאילו רק חיכה שאֶתעורֵר כְּדֵי שֶיוּכל לחבק וּלנשק אותי. אימא מָחתה דמעה, פְּנִינָה סָפקה כַּפַּיִים, וכולם הִתחילו לדבּר בְּבת אחת. לא הֵבנתי כלום.

“אני אסביר,” אמר רוּבִּי, והיה מין כעס בְּקולו. “אַת הלכת לְאיבּוד, וכולם חיפּשׂו אותָך.”

“אני הלכתי לְאיבּוד?” צחקתי, “הִנֵה אני פֹּה. בַּחדר שלי.”

“אַת כן הלכת לְאיבּוד,” הִתעקֵש רוּבִּי, “כי אף פעם אַת לא הולכת לישון בַּצוהרַיִים!”

עדַיִין לא הבנתי כלום.

“טוב, אז אני אסביר,” הִתנדֵב אבא. “השעה כבר כמעט שש בָּערב. רוּבִּי צודק, אַת אף פעם לא ישֵנה בְּאֶמצַע הַיום, ולכן לא חיפַּשׂנו אותָך בַּחדר.”

“ולָמה שתחַפּשׂו אותי בַּחדר?” תהיתי.

“כבר הִסבַּרתי לָך, אֵרִיקָה,” הֵניח רוּבִּי אֶת ידָיו על מותְנָיו בְּכעס גובר, “כי הלכת לְאיבּוד. לא חזרת לארוּחת הצוהרַיִים, לא ענית לַשריקות של אימא בַּחוץ, אף אחד מֵהיְלדים בַּשכוּנה לא יָדע אֵיפֹה אַת, וכולם חיפּשׂו אותָך שעות. בַּהתחלה רק אימא, אחַר כך גם השכֵנות והשכנים. מישהו אפילו התקשר לַמִשטרה, וגם הם לא מצאו אותָך!”

“מה? וכל הזמן הזה הייתי כָּאן ויָשנתי?”

“כן,” אמרה אימא ועֵינֶיהָ נָצצו כְּשחִייְכה. “חיפַּשׂנו אותָך בְּמשך שעות. דָאגנו נורא. וכל הזמן הזה אַת יָשַנת לָך כאן בְּשֶקט ולא שמעת כלום. בִּכלל לא עלה בְּדַעתי לחפּשׂ אותָך בַּחדר שלָך.”

חיבקתי אֶת אימא. בְּליבּי תהיתי אִם הלכתי לְאיבּוד או לא. אולַי אִם מחַפּשׂים אותך ולא מוצאים זה אומר שבֶּאמת הלכת לְאיבּוד? אֶת הַתשוּבה לַשאֵלה הזֹאת קיבלתי מִייָד, וּבאופֶן לא צפוּי, מֵרוּבִּי אחי. אחרֵי החיבוקים והנשיקות והַהִתרַגשוּת על שמצאו אותי לְבַסוף והכול בְּסדר איתי, ואחרֵי שפְּנִינָה הִצהירה בְּמצב רוּח מְרוֹמָם ש”סוף טוב, הכול טוב!” וחזְרה לְדירתהּ שמוּל דלת הכְּניסה שלנו, הלכנו לֶאכול ארוּחת ערב.

אימא ואבא כִּרכְּרו סביבי כְּאילו הייתי אוצר יקר או כאילו הייתי שְבירה, וזה היה גם מעַצבּן וגם נעים. רק רוּבִּי זעַף ורטן בְּמשך כל הארוחה. לבַסוף אימא שאלה אותו: “רוּבִּי, מה הבְּעָיָה?” והוא אמר: “אני כועס. אַת שואלת לָמה אני כועס? אני כועס כי כְּשאני הלכתי לְאיבּוד לא חיפּשׂתם אותי!” אבא ואימא נָשׂאו אלָיו עֵינַיִים שואלות: “מתַי הלכתָ לְאיבּוד, רוּבִּי? אתה מֵעולם לא הלכתָ לְאיבּוד.” אבָל הוא הִתעקֵש. “אתם לא זוכרים אֶת הטִיוּל לְאֵילַת? הייתי בן חמש. בְּדִיוּק הִגענו לְ’בֵית הַסֵפֶר שָׂדֶה אֵילַת’, אתם הִתחַלתם להוציא אֶת הַתרמילים מֵהאוטו, ואני הלכתי לטַפּס על גִבעה קצת גְבוהה.”

“נכון,” נִזכּרה אימא, “שׂיחקתָ קצת על הגִבְעה, וּפִתאום הִתחַלתָ לִבכּות דֵי חזק.”

“בְּדִיוּק!” אמר רוּבִּי. “בָּכיתי כי פִּתאום הלכתי לְאיבּוד ולא ידעתי אֵיפֹה אתם.”

“אבָל היינו כמה מֶטרים מִמךָ,” אמר אבא, “ראינו אותךָ כל הזמן. בָּרגע שפָּרצתָ בְּבכי קראנו לךָ.”

רוּבִּי הִזדַעֵף. “נכון, אבָל כְּשקרָאתם לי אני כבר הלכתי לְאיבּוּד ונִבהַלתי נורא. ללכת לְאיבּוד זה לא אם אתם רואים אותי, זה אם אני רואֶה אֶתכם. ולא ראיתי אֶתכם. פִּתאום הייתי לבד על הגִבעה בְּאֶמצע המִדבּר, ואותי אתם בכלל לא חיפַּשׂתם!”

אימא ואבא הִבּיטו זה בָּזה בִּפליאה, קמו מִמְקומָם וּמיהרו לחבּק אֶת רוּבּי, ביקשו ממֶנו “סליחה, סליחה, סליחה” על שהוא הלך לְאיבּוד כְּשהוא היה בן חמש ואף אחד לא שׂם לב. אפילו אני נישקתי אֶת רֹאשו וּפָרעתי אֶת שְׂעָרו. כולנו היינו נִסעָרים.

עַד הַיום אין לי תְשוּבה בְּרורה לַשאֵלה, מי מֵאיתנו הלך לְאיבּוד — האִם אני, כי חיפּשׂו אותי כל כך, או רוּבִּי, כי הוא הִרגיש שאף אחד לא מחַפּשׂ אותו.