בּוֹא נָרִיב!
כתב: עמית ויסברגר | אִיירה: מירב בר-לב
מתוך גיליון 272 של ׳עיניים׳ בנושא ‘ריב’ משנת 2023
“איך יכול להיות שאתם אף פעם לא רבים?” שאל אותנו אַבְנֵר.
“לָמה שֶנָריב?” עניתי לו בשאלה.
“לא יודע… כי תמיד יש על מה לריב… כי אני תמיד רב קצת עִם החברים שלי. ואתם שניכם, אף פעם לא ראיתי אתכם אפילו מִתְוַוכְּחים על משהו וזה מוזר.”
“אנחנו לא רבים כי אנחנו חברים ממש ממש טובים!” אמר אַמְנוֹן.
“נכון”, אישרתי וחיבקתי אֶת כְּתֵפו של אַמְנוֹן. “אין לנו על מה לריב. אנחנו מַכּירים אֶת כל הסודות אחד של האחֵר.”
“ואנחנו גם כמעט קוראים אֶת המחשבות זה של זה”, הוסיף אַמְנוֹן.
“נכון”, אמרתי, “עובדה: בְּדִיוק חשבתי על זה ורציתי להגיד אֶת אותו הדבר”.
אַבְנֵר הִנהֵן בְּרֹאשו לאט כְּאוֹמֵר: “וואו, כל הכבוד לכם.” אולי הוא קצת קינֵא בָּנו על החבֵרוּת המיוחדת הזאת שלנו. ואחַר כך הוא הלך לו.
אני עוד חיבקתי אֶת כתפו של אַמְנוֹן ופתאום אמרתי: “היי, אַמְנוֹן, בוא נריב!”
“מה?” הוא לא הֵבין אֶת כַּוָונָתי.
“נו, בוא נִראֶה איך מרגישים כְּשֶרָבים קצת… כמו חברים נוֹרְמָליים, כמו שאַבְנֵר אמר. ”
“על מה אתה רוצֶה שנריב?” שאל אַמְנוֹן.
“לא יודע, לא חשוב… סְתם. על כל דבר. אתה יכול למשל להעליב אותי.”
“אבָל אני לא רוצֶה להעליב אותךָ.”
“נו, מה אִכפת לךָ? סְתם בִּשביל המִשׂחק… נגיד, תגיד לי שֶיש לי אוזניים גדולות.”
“יש לךָ אוזניים גדולות”, אמר אַמְנוֹן וּלאחַר רֶגע גם הוסיף שורה מִשֶלו: “כמו של פיל.”
הֵסרתי אֶת זרועי מעל כתֵפו של אַמְנוֹן. הִבַּטתי בו רגע בְּתַדהֵמה. “למה דַווקא כמו של פיל?”
“בעצם כמו של חמוֹר”, אמר אַמְנוֹן.
“הֵיי!” הִתרַגזתי, “תפסיק… אמרתי לךָ רק להגיד לי שֶיש לי אוזניים גדולות, אתה לא חייב להוסיף גם כל מינֵי חיות”.
“אתה לא תגיד לי איך להעליב אותךָ. יש לי גם רעיונות מִשֶל עצמי”, אמר אַמְנוֹן.
הפַּעם באמת נֶעלבתי. “מִשְקָפוֹפֵר!” הֵטַחְתי בְּפָנָיו.
אַמְנוֹן מָשך בִּכְתֵפָיו. “אה, עכשיו גם אתה מנסֶה להעליב אותי? תדע לך ש’מִשְקָפוֹפֵר’ זאת בִּכלל לא קללה. אז מה אִם יש לי משקפיים? להרבה אנשים יש משקפיים…”
“כן, אבָל לא כולם פּוֹזְלים כמוךָ”, הוספתי בְּרִשְעוּת, “כמו חֲפַרפֶּרת עיוֶורת”.
אַמְנוֹן שתק. הפָּנים שלו קצת הֶאדימו, ואני הֵבנתי שהוא בכל זאת נֶעלב. ראיתי שהוא מאמֵץ אֶת מוחו כדי להחזיר לי כִּגְמוּלִי, להעליב אותי, והפַּעם בְּעֶלבּוֹן חמוּר יותר מ’אוזניים של חמור’. אז עוד לִפנֵי שהוא הִספּיק להגיד משהו אמרתי: “ואתה גם כזה טמבל… אפילו לא מצליח לחשוב על משפט מעליב כמו שצריך!”
“מה יש לךָ, תגיד?” הִתפּרץ פתאום אַמְנוֹן, “מה יש לךָ נגדי? עשׂיתי לךָ משהו שאתה מֵציק ככה? אתה כזה מציקָן לפעמים, בחיי, כזה נודניק, כזה… אֵגוֹאִיסְט!”
אח, ‘אֵגוֹאִיסְט’… חבָל מאוד שהוא אמר את המילה הזאת. אני לא אוהב שקוראים לי אֵגוֹאִיסְט. אני ממש לא אוהב שקוראים לי אֵגוֹאִיסְט. אבא שלי, כשהוא כועס עליי מאוד, קורא לי אֵגוֹאִיסְט. פעם אחת אַמְנוֹן היה אצלנו בַּבּית כשאבא שלי כעס עליי מאוד, והוא שמע אותו קורא לי ככה, וּבֶטח מִזה בא לו הרעיון. הִרגשתי שאני כבר ממש לא נֶהנֶה מהמִשׂחק הזה, המִשׂחק של ‘לָריב בכאילו’. עכשיו כבר באמת כעסתי על אַמְנוֹן. הוא פגע בי בִּנקודה רגישה ואני רציתי לִנְקום, להכאיב לו בחזרה. כבר לא היה חשוּב מי הֶעליב ראשון ואיך כל זה הִתחיל.
“אתה יודע משהו אַמְנוֹן, בעצם כבר לא מִתחשק לי להיות חבר שלךָ. אתה כזה מפוּנָק, כזה חנפן. פשוט לא מצאתָ לךָ מישהו אחֵר שֶיַסכּים להיות חבר שלך ולכן אתה נִדבּק אליי כל הזמן.”
עֵינָיו של אַמְנוֹן נַעשׂוּ לַחוֹת. ידעתי שבעוד רגע הוא עלול לִפרוץ בִּדמעות וחשבתי להוסיף לִרשימת העֶלבּונות שלי: ואתה גם בַּכיָין.
אבָל אַמְנוֹן לא בכה, הוא עשׂה משהו גרוע יותר, הוא פתאום דחף אותי, הָדַף אותי בחזֶה. דחפתי אותו בחזרה. הוא דחף אותי עוד פעם, הפּעם ממש חזק. מייד אחַר כך כבר התגלגלנו שנינו על האָרץ. משקפיו של אַמְנוֹן נפלו, הוא תפס אותי בַּצוואר, אני תפסתי בַּשׂיער שלו. הִתגלגלנו ככה וצעקנו מילים ממש לא נחמדות אחד לתוך הפרצוף של האחֵר. אני לא יודע כמה זמן הדבר הזה נמשך, אבָל פתאום הִרגשתי שאוחזים אותי בַּכָּתֵף וּמושכים אותי כדי להרחיק אותי מאַמְנוֹן.
“הֵיי! מה איתכם? הִשתגעתם? די!” זה היה אַבְנֵר. הוא הִפריד ביני ובין אַמְנוֹן. שנינו הִתנשפנו, היינו מלוכלכים בעפר, מזיעים, סְמוּקים מִכַּעס וּמֵעֶלְבּוֹן. אַבְנֵר הֵרים אֶת מִשקפָיו של אַמְנוֹן שֶהיו מוּטָלים על האדמה והֶחזיר לו אותם. “בחיַי!” הוא אמר, “אני לא מאמין! מה קרה לכם? עד לִפנֵי רגע הרֵי הייתם החברים הכי טובים… אפילו אמרתם אֶת זה!”
“זה היה סְתם בִּצחוק.” אמרתי. “רבנו רק בכאילו.”
“באמת?” שאל אַבְנֵר את אַמְנוֹן. הוא לא נִראָה משוכנע.
“כן”, אמר אַמְנוֹן. הוא הִסתכּל בָּעיניים שלי ואני בְּשֶלוֹ וקראנו זה אֶת מחשבתו של זה. אכן, אני בטוח שֶשְנֵינו חשבנו אֶת אותו הדבר באותו הרֶגע: שזה לא היה סתם, זה לא היה בכאילו. אנחנו רבנו באמת, בְּשׂיא הרצינוּת, ריב קשֶה. אבָל עכשיו הוא נגמר, אנחנו שוב חברים. ושוב לא נשׂחֵק בְּמִשׂחקים מסוכָּנים כאלֶה.
