מַחְבּוֹאִים

כָּתְבָה וְאִייְרָה: מָיָה קְלִינְגֵר

מתוך גיליון 258 של ׳עיניים׳ בנושא ׳הסוואה׳ משנת 2022

 

״אַ-ח-ת…״

קרא אֶרֶז בְּאיטיוּת באותו ערב שָבועות גוֹרָלי. הייתי נחושה לִמצוא מקום חדש להִתחבֵּא בו.

״ש-ת-י-י-ם…״

באותה התקופה הייתי טובה מֵאֶרֶז בַּכּול: הייתי מהירה מִמנוּ, חזקה ממנו ואפילו הִגעתי לַמדפים הגבוהים בַּמְזָוֶוה בלי שום עֶזרה, ואִילו אֶרֶז היה צריך לטפס על כיסא כמו ילד קטן.

״ש-ל-ו-ש…״

אבָל היה דבר אחד שֶבּו אֶרֶז היה בִּלתִי מְנוּצָח: הוא הִכּיר אֶת כל המקומות שאֶפשר להִתחבּא בהם בְּכל פינה בַּמושב. זה לא ממש הוגן שהוא נידב אֶת עצמוֹ מייד להיות העומד כי בני הדודים שלנו בקושי מַכּירים אֶת המושב והוא ידוע כאלוף המחבואים הבִּלתי מְעוּרְער.

״א-ר-ב-ע…״

באותו הערב, כְּשֶכּל המשפחה הייתה אצלנו, היה לי חשוּב מִתָמיד להראות שאני, האחות הגדולה, יכולה לנצֵח אֶת אֶרֶז בַּכול, אפילו במחבואים. אימא אמרה שֶיש לנו זמן למִשׂחק אחד, ואז צריך להוציא אֶת שֶלֶג לסיבוב וְלָבוא לֶאכול. אז הייתה לי הִזדמנות אחת ויחידה לחזור לְשולחן החג כִּמְנַצַחת.

״ח-מ-ש…״

אֵיתָן, רוֹעִי ועֵינַת כבר הִספיקו להֵיעלם בתוך מחבואים מִסָביב לָרחבה. הם בחרו בַּמחבואים הכי מוּכּרים והיה לי ברור שאֶרֶז ימצא אותם מייד. הייתי חיֶיבת לחשוב על משהו מהר. פתאום הֵבנתי – אֶרֶז בַּחיים לא יחשוב על השִׂיחַ שלְיד המִקלט!

״שֵ-ש…״

שָתְלו אותו רק לִפנֵי כמה ימים ועדיין אף אחד לא הִספּיק להִתחבּא בו. הבעיה הייתה שהֶעָלים הדְלילים שלו לא יכלו להסתיר מספיק טוב אֶת השִׂמלה הלבנה שלי, ושהיא בטח תִבלוֹט למֶרחקים ותסגיר אותי מייד.

״שֶ-ב-ע…״

נִזכּרתי בַּמִנהג המְגוּנֶה של שלג להִתפּלֵש בַּבּוץ שבַּגינה וְלִברוח לַשָׂדות. כשהיא עושָׂה אֶת זה הבּוץ מַסְוֶוה אֶת הפַּרוָוה הלבנה שלה בְּאופֶן מושלם ועוברות שעות עד שאנחנו מוצאים אותה. הֶחלטתי שהשיטה שֶעוזֶרת לְשֶלֶג תעזור גם לי.

״ש-מ-ו-נֶ-ה…״

נִמרחתי בְּבוץ מִכַּף רגל ועד ראש. בַּהתחלה מרחתי אֶת הנעליים, אחַר כך אֶת הרגליים. אֶת השִׂמלה הִקפּדתי לִמרוח בִּיסוֹדיוּת. לא שכחתי אֶת הידיים ואֶת הפָּנים, ורק על השׂיער הֶחלטתי לוותר כי הוא חוּם.

״ת-ש-ע…״

נִכנסתי בְּשֶקט וּבִזהירות לתוך השׂיח וחיכִּיתי.

״ע-שׂ-ר. כל מי שמאחורַיי, מִלפנַיי וּמִצְדָדַיי הוא העומד. אחת, שתיים, שלוש!״

אֶרֶז הִתחיל ללכת ישר לַכִּיווּן שלי.

״אני רואֶה אותךָ רוֹעִי. אַחַתְשְתַיִימְשָלוֹש רוֹעִי!״

זה היה קרוב. ידעתי שאסור לי להִתרגש.

״אה! אַחַתְשְתַיִימְשָלוֹש אֵיתָן!״

הייתי חַיֶיבת להיות רגועה ולא לזוז בִּכלל.

״ אַחַתְשְתַיִימְשָלוֹש עֵינַת! יש!״

הִמשכתי לָשֶבת בתוך השׂיח. אֶרֶז חיפשׂ וחיפשׂ ולא מצא. הוא עבר על כל מחבוא בַּסביבה, אבָל לא חשב להִסתכל לתוך השׂיח. הֶחלטתי להמשיך להִתחבּא עד שהוא יִתיָיאֵש. אחרֵי שהוא בדק פעם נוספת בכל המחבואים שהוא הִכּיר, הוא היה צריך לחזור הביתה. כבר היה מאוחר וּמישהו צריך לצֵאת עִם שֶלֶג.

כשהוא הִתרחק מספיק וְנֶעלם מִשְׂדֵה הראִייה יצאתי מהשִׂיח בְּגַאוָוה לְעֵיניהם של אֵיתָן, רוֹעִי ועֵינַת ההֲמוּמים. עֵינַת הִתלַהבה מֵהמחבוא המְקורי, רוֹעִי שׂמַח שסוף-סוף הולכים לֶאכול, ורק אֵיתָן שאל בְּעוֹקְצָנוּת אִם אני לא מפחדת שאימא שלי תִכעס שהָרַסְתי אֶת שִׂמלת החג הלבנה. הדברים האלֶה בִּכלל לא עִנְיְינו אותי, אני רק שָׂמחתי להָבִיס סוף-סוף אֶת אֶרֶז בְּאופֶן מוחלט בְּכל תְחוּם.

כל זה היה כבר מִזמן. מֵאז אֶרֶז נִהיָה יותר מהיר ממני והרבֵּה יותר חזק, והיום הוא גם גבוה ממני בְּראש. אבָל דבר אחד לא הִשתנָה מֵאותו ערב שָבוּעוֹת – מֵאז ועד היום אֶרֶז לא ניצח אותי במחבואים.