שְבוּעַת אֱמֶת
כָּתַב: אֵיתָן דְרוֹר־פְרָיֵאר | אִייְרָה: מָרִינָה גְרֵצָ’אנִיק
מתוך גיליון 231 של ‘עיניים’ בנושא ‘אמת’
רַעַש צְרור המַפתחות הגדול של אַהֲרוֹן, שָרת בֵּית הספר, נשמע בחלל המִסדְרון, וכַעבוֹר רגע גם קולו הרועם: “הֵיי ילדים, לָמה אתם עוד כאן? כל השנה כולכם בורחים מהר עִם הצִלצוּל, ודַוְוקא בַּיום האחרון לַלימוּדים אתם פֹּה?!”
יִזְהָר, פַּבְּלוֹ ואני ישבנו על המַדרגות בִּקצֵה המִסדְרון. בְּעוד יומַיִים יִיפָּרדו דרָכֵינו: פַּבְּלוֹ יַעזוב לְאַרְגֶנְטִינָה, ואני ויִזְהָר אומנָם נישאר בָּעיר, אבָל כל אחד יהיה עסוּק בְּעִניָינָיו וּבְסוף החופש הגדול יֵלך ללמוד בְּבֵית ספר אחר. מֵאז כיתה ב אנחנו יחד וכִמעט שלֹא נִפרדנו, אפילו זכינו לַכּינוּי ‘שְלִישִייַת הַסִיאָמִים’.
“נוּ,” אמר אַהֲרוֹן, “צְאו כבר, נתראֶה בְּעוד חודשַיִים.”
פַּבְּלו דָמַע. “לא נִתראֶה,” אמר, “הם עוברים לַחטיבה, ואני אֶלמַד רחוק, בְּאַרְגֶנְטִינָה.” פַּבְּלוֹ ניגש לְאַהֲרוֹן וחיבּק אותו חזק: “תודה על מה שעשׂית בִּשבילֵנו וּבשביל בֵּית הספר.” יִזְהָר ואני לחצנו לְאַהֲרוֹן אֶת היָד ויָצאנו.
“ניפָּגש בָּערב בְּשבע,” אמרתי, “בַּחוּרשה.”
הִגעתי רִאשון, וּבִזמן שחיכּיתי לְיִזְהָר ופַּבְּלוֹ חיפשׂתי קוץ חד בִּמְיוּחד. בְּאותו הבוקר הֶחלטנו שבְּעוד עשׂר שנים בְּדִיוּק, בְּאחד בְּיוּלִי 2019 בְּשבע בָּערב, ניפָּגש בַּחוּרשה שבּה שׂיחקנו תמיד וִיהִי מה.
יִזְהָר הִגיע אחרַיי, אוחז בִּשלושה דפים לבנים. בְּרֹאש כל דף היה רשום ‘שְבוּעת אמת של שְלִישִייַת הַסִיאָמים’, וּמִתַחת לְזה: ‘אנו מִתחַיְיבים בִּשבוּעה זו להיפָּגש בְּעוד עשׂר שנים, בְּאחד בְּיוּלִי 2019 בְּשעה שבע, בַּחוּרשה. מִתַחת לְזה היה כתוב: ‘עַל הֶחָתוּם’ וּמָקום לחתימותֵינו: יִזְהָר, יוּבַל, פַּבְּלוֹ.
פַּבְּלו איחר בְּרבע שעה, כָּרגיל. “גם לַפְּגישה בְּעוד עשׂר שנים תאחֵר,” אמר יִזְהָר, “אפילו שיֵש לךָ עשׂר שנים לְהִתכּונן.”
פַּבְּלוֹ צחק “אתה צודק, אבָל אִם תחכּו עשׂר שנים לפגוש אותי, אז לא נורא אִם תַמתינו עוד עשׂר דקות.”
“מָצאתי קוץ,” אמרתי. הִתיַישבתי על אבן, דקרתי אֶת האצבּע, וטיפת דם אדומה כֵּהה בִּצבְּצה. הֶעברתי אֶת הקוץ לְפַּבְּלו. הוא היסס. “נוּ,” אמר יִזְהָר, “תִדקור כבר.”
“רגע.”
“זה שוּם דבר,” אמרתי. “אַיְיי!” צעק פַּבְּלוֹ והֶעביר אֶת הקוץ לְיִזְהָר.
הִצמַדנו אֶת האֶצבָּעות עם טיפות הדם, ואחַר כך כל אחד חתם בְּאצבּע מְדַמֶמת על שלושֶת הדפים. בְּעֵת החתימה קראנו שְלושתֵנו בְּקול: “שְבוּעת אמת אין לְהָפֵר”.
“ומה אִם מישהו מֵפר אֶת השְבוּעה?” שאל יִזְהָר אחרֵי שכבר חתמנו.
“אף פעם לא מְפֵרים שְבוּעת אמת,” אמר פַּבְּלוֹ והוסיף “ומי שמֵפר אז…” ושתק. לִשלושתֵנו היה ברור שנקַיֵים אֶת השְבוּעה.
ישבנו שָם והֶעלֵינו זיכְרונות. פַּבְּלוֹ סיפר שהִצטרֵף אלֵינו בְּכיתה ב, וּכְשֶהִגיע לא יָדע כמעט מילה בְּעִברית. “אתם הִצַלתם אותי,” אמר, “הייתי בודד, וּבְבַת־אחת היו לי שנֵי חברים טובים.” יִזְהָר נִזכּר שלְפַּבְּלוֹ הייתה מכונית חשמלית שמוּפעלת בְּשַלט והוא רצה לשׂחק בה, ולכן הִציע שנהיה חברים שלו. פַּבְּלוֹ צחק: “אִם ככה, אז אתה יכול לקבּל אֶת המכונית. אני אֶשָאר חבר של יוּבִי.” אחַר כך נפרדנו, וכל אחד הלך עם דף הַשבוּעה.
בְּמשך שנתַיִים הִתכַּתבתי עם פַּבְּלוֹ. בִּתחילה כמעט כל שְבוּעַיִים הִגיע מכתב, ואני הייתי מתקשר בְּהִתרַגשוּת לְיִזְהָר וּמַקריא לו. עִם הזמן המכתבים פָּחתו. כַּעבוֹר שלוש שנים נשארנו רק עִם גְלוּיַת ‘שנה טובה’, וגם זה פָּסק. יִזְהָר ואני הִמשכנו ללכת לְחוג ג’וּדוֹ, וּבְכל שנה בָּאביב נסענו עם ההורים לְחוּפשה בְּרָמַת הַגוֹלָן. לְאַחר אַחד הטִיוּלים יִזְהָר אמר שההורים שלו הֶחליטו לעבור לָגור בְּרָמַת הַגוֹלָן “כי אִם אנחנו נֶהנים כל כך לְטַיֵיל, אולַי כְּדַאי שנגור שָם”. וכך גם אנחנו נֶעלמנו זה לָזה. על דף השְבוּעה שלי, בַּצד האחורי, רשמתי אֶת הַכְּתובֶת של פַּבְּלוֹ ואֶת מִספּר הטֵלפון שלו בְּאַרְגֶנְטִינָה, וכַמוּבן אֶת הטלפון של יִזְהָר.
בְּכל שנה, עִם כל יומן חדש, פתחתי אֶת הדַף של אחד בְּיוּלִי ורשמתי שבְּ־2019 תִתקַיֵים פגישה עם פַּבְּלוֹ ויִזְהָר. בְּמַהלַך השנים תָהיתי מה קורֶה איתם, ואמרתי לְעצמי שבְּעוד חמש שנים ניפָּגש ואֵדע, בְּעוד ארבע שנים אֶשמע, בְּעוד שלוש שנים… וּלְבַסוף — רק עוד שנה לַפְּגישה.
שלושה חודשים לפנֵי הפגישה המְיוּחֶלת הִתקשַרתי לְפַּבְּלוֹ. אימא שלו ענתה. היא ידעה רק מעט עברית, ולא לגמרֵי הֵבינה מה חבר שלו מכּיתה ו רוצה עכשָיו. “הוא יחזור בָּערב,” אמרה, ואני הִתקַשרתי בָּערב.
“פַּבְּלוֹ.”
“כן.”
“זה יוּבַל.”
שֶקט שָׂרר. אחַר כך נשמע מִלמוּל, וּבְמִבטָא כּבֵד שכְּבר שכחתי אמר פַּבְּלוֹ: “יוּבַל? אֵיזה יוּבַל?”
“יוּבִי מבֵּית הספר.”
שוב היה שֶקט, וכַעבוֹר רגע צְעקה: “יוּבִיייי, אֵיך מצאת אֶת המִספּר שלי? אתה יודֵע ששָמרתי אֶת המכתבים שכָּתבת לי?!”
“ואני שָמרתי אֶת מִספּר הטֵלפון שלך. אתה בֶּטח מֵבין כבר לָמה אני מתקשר…”
“אתה בְּאַרְגֶנְטִינָה? בבּוּאֵנוֹס אַיְירֵס?”
“לא,” צחקתי.
“חשבתי שאתה מִתקַשר כי אתה כאן.”
“לא, מה פִּתאום.” הִתחלתי לַחשוש שפַּבְּלוֹ שכח אֶת השְבוּעה.
“יש לנו פגישה,” בָּלעתי אֶת הרוק, “בַּחוּרשה.”
חלף רגע עד שפַּבְּלוֹ ענה בְּגִמגוּם: “מממ… שכחתי.”
“מזל שהִתקַשרתי,” אמרתי.
“יוּבִי, אני ממש רוצה לפגוש אותך, אבָל זו טיסה ארוכה ויקָרה, ואני עובד בְּחֶברַת החדָשות. מי יִיתֵן לי חוּפשה? אני בֶּאמת לא יודֵע…”
“זו הייתה שְבוּעת אמת,” אמרתי בחצי חִיוּך וּבְצער.
פַּבְּלוֹ שתק. “יוּבִי,” אמר כַּעבוֹר רגע, “אעשׂה כל מה שאוּכל כְּדֵי לבוא.”
דַוְוקָא עם יִזְהָר זה היה יותר מְסוּבּך, הוא הִשתחרר מֵהצבא והיה לִפנֵי טִיוּל גדול לַמִזרח, וכאשר הִזכַּרתי אֶת השְבוּעה ענה לי: “יוּבִי, היינו ילדים.”
“יִזְהָר,” אמרתי, “אבָל… אבל אמרנו…” וכַעבוֹר רגע הוספתי: “טוב, שֶיהיה לך טִיוּל מְהנֶה.”
הִתקַשרתי לְפַּבְּלוֹ לבַשֵׂר לו שאין פגישה, אבָל הוא לא ענה. הֶחלטתי לחכות עם זה לְמחר. הִתמַלֵאתי צער ויָרדתי לקנות גלידה, שֶיהיה לי פחות עצוב.
בַּלַיְלה קיבלתי שׂיחת טלפון: “יוּבִי, זה יִזְהָר, אני בא.” הוא צחק בְּקול, “זו שְבוּעת אמת.”
בְּעוד שלושה ימים הפגישה. פַּבְּלוֹ כבר בַּטיסה. יִזְהָר אמר שיַגיע יום קודם וִיבקֵר אצל סבא וסבתא שלו, ואני ממש נִרגש.
