מְלַפְלְפוֹן חָמוּץ
כָּתַב: עָמִית וַיְסְבֶּרְגֵר | אִייֵר: סָשָה נָאוּמוֹב
מתוך גיליון 255 של ׳עיניים׳ בנושא ׳תיקון׳ משנת 2021
אֲנִי לא אוהב שמְתַקנים אותי. וּבְעצם, מי אוהב? קשֶה להודות ולומר ‘טעיתי‘, קשֶה לקבל בּיקורֶת. אני מנסֶה לדַמיֵין מה עובר בְּרֹאשהּ וּבְליבּהּ של לָרִיסָה, אימא של סָשָה, כְּשֶסָשָה מתַקן אותה. הוא כל הזמן מתקן אותה, ולא רק מתקן אותה אלָא גם לועג לה: “אימא, לא אומרים ‘גבינה לָבן‘, אומרים ‘גבינה לבָנה!'” או: “אימא, המִבטָא שלָך יותר גרוּע מהמִבטָא של גוּרְבָּצ‘וֹב.”
סָשָה הִגיע מרוּסיָה לְיִשׂראל עִם המִשפּחה שלו כְּשהוא היה תינוק. הוא מֵבין רוסית מצוּיָן כי ההורים שלו מדברים איתו רוסית, אבָל כִּמעט אף פעם לא שמעתי אותו מדבּר רוסית. אני חושב שהוא קצת מתבַּיֵיש שֶיִשמעו אותו מדבּר רוסית. אז ההורים שלו מדבּרים אלָיו בְּרוסית, והוא עונֶה להם בְּעִברית.
אבא של סָשָה, יֶבְגֵנִי, מדבּר מעט מאוד. אני לא יודע אִם הוא מדבּר מעט כי הוא שתקן מטִבעו ואין לו מה להגיד, או משוּם שקשֶה לו לדבּר בְּעִברית והוא לא רוצֶה לִטעות. אולַי גם וגם. אבָל לָרִיסָה, אימא של סָשָה, היא דַוְוקא אוהבת לדבּר. היא כָּזֹאת חַבְרוּתית וּפַטפּטָנית. כְּשאני בא לבקר אותם היא מתרַגֶשת מֵהבּיקוּר שלי כְּאילו אני אורֵח חשוּב. היא אומרת: “אֵיזה יופי לבוא לבקר סָשָה. תָבואי כל יום! אתה נכון רעֵב, להכין משהו אוכֵל? יש סֶנְדְוִויץ‘ פַּסְטְרָמָה.”
אני אוהב מאוד אֵיך שהיא אומרת ‘פַּסְטְרְרְרְרָמָה‘. הרֵיש מִתגַלגֶלת לה בַּפֶּה כמו מַדחֵף של מַסוֹק. אבָל סשה מִתעַצבֵּן: “אוּף, אימא! מתַי כבר תִלמדי? אומרים ‘תָבוא לבקר‘ ולא ‘תבואי לבקר‘. הרֵי הוא בן, לא בת… ואומרים ‘להכין משהו לאכול‘ לא ‘משהו אוכל!'”
לָרִיסָה מִתנַצֶלת בְּפנַיי: “אוֹי, באמת נורא סליחה. עִברית שלי ממש על הפָּנים.” וסָשָה צוחק ושואל בְּחַקוֹתוֹ אֶת המִבטא של אימו: “מי לימד אותָך, אימא, להגיד ‘על הפָּנים‘? בֶּטח לא לָמדת אֶת זה בָּאוּלפּן.’ לָרִיסָה מַשפּילה אֶת רֹאשהּ בְּבַיְישנוּת, כמו ילדה שנִנְזפה, וּמְשיבה לִבנהּ: “אתה לימדתָ אותי, סָשִינְקָה. אתה כל הַיום להגיד לי ‘אימא, עִברית שלָך על הפָּנים. אימא, בְּגָדים שלָך על הפנים. אימא, אוכל שלָך על הפנים.'”
אני מרחֵם על לָרִיסָה. היא אימא טובה. היא מִשתַדֶלת מאוד. והאוכל שהיא מְכינה דַוְוקא טעים ממש, בִּכלל לא על הפָּנים. תמיד כְּשאני בא, גם אִם אני אומר שאני לא רעֵב וּכבר אכלתי, היא מְכינה משהו ‘רק לטעום‘: סֶנְדְוִויצִי‘ם קטנים כָּאלה בְּצוּרת משוּלש עם פַּסְטְרָמָה; מלַפְפון חמוּץ מְעוּלֶה בְּטעם חזק של שוּם ושָמיר מֵהמְלָפפונים שהיא כּוֹבֶשת בְּעצמה בַּצִנצָנות המְסוּדָרות לְמופֵת על המדף בַּמִטבּח; מַאכל רוסי שקוראים לו ‘פִּירוֹשְקִי‘, שהוא מין מַאפֵה בצק ממוּלָא בְּבצל וּבְבשׂר טחוּן שזה מדהים; מרק אדום עם כפית שמֶנת חמוּצה; סלט תַפּוחֵי אדמה וּבֵיצה קשה וּמָיוֹנֵז.
“תֹאכל, תאכל לַבְּריאות!” מעודדת אותי לָרִיסָה, “קח עוד מְלַפלְפון.”
“מְלָפְפון!” מתקן אותה סָשָה בִּשאַט נֶפש.
אני לא מבין אֵיך סָשָה מֵעז לְהִתלונן על המַאכָלים שאימא שלו מְכינה. אִם אימא שלי הייתה מבַשֶלת ככה, הייתי מאוּשר. אבָל סָשָה אומר: “אוּף, עוד פעם פִּירוֹשְקִי! אימא, לָמה לא תכיני פעם סְפָּגֵטִי בְּרוטֶב עַגבנִיוֹת או אֵיזה מַאכל נוֹרמָלי?!”
כְּשֶלָרִיסָה ויֶבְגֵנִי עלו לָארץ, לפנֵי כְּעשׂר שנים, הם למדו עִברית בְּאוּלפּן. הם למדו בּחריצוּת רבה וּלְאורך זמן, וכַיוֹם הם יכולים להִתבּטֵא בְּעִברית וּלהִסתדר לא רע, אבָל הם מַמשיכים לִטעות, וּמֵהמִבטא שלהם הם כַּנִראֶה כבר לא יצליחו להיפָּטר. סָשָה מדבּר עִברית מצוּיֶנת וּבלי שום מִבטָא. הוא גדַל בְּיִשׂראל, הלך לְגן הַיְלדים וּלְבֵית הספר בְּיִשׂראל. לוּלֵי היה לו שֵם רוסי, אי אֶפשר היה לנחֵש אֶת המוצָא שלו. סָשָה מִתבַּיֵיש בַּשם שלו, כי זה שם רוסי מאוד. פעם הוא גילה לי בְּסוד שהוא היה רוצֶה שֶיִקראו לו עֵרָן או שַחַר.
אנחנו חברים טובים, אבָל הוא מַעדיף לבוא אלַיי הבַּיְתה מִלהַזמין אותי אלָיו. הוא מת על הסְפָּגֵטִי שאימא שלי מְכינה. אני אומר לו: “לבשל סְפָּגֵטִי כל ילד בַּגן יודע, והרוטב הזה הוא סתם רוטב עַגבָנִיות מִקוּפסה ששופכים עלָיו גבינה צהוּבּה. אימא שלי תמיד מְכינה אֶת זה כי אין לה זמן וסַבלנוּת לבשל.” אבָל סָשָה אומר שזה האוכל הכי טעים שיֵש.
אני אוהב לבוא לַבַּיִת של סָשָה. ולא רק בִּגלל האוכל הטעים של לָרִיסָה. יש שָם מין אֲוִוירָה אחרת, מְיוּחֶדת, אֲוִוירה רוּסית שכָּזֹאת. נִדמֶה לי שאפילו יותר קריר בַּבַּיִת שלו. כְּאילו ההורים שלו מַקרינים מִתוכם אֵיזה קור שְלָגים שנִדבּק בהם שָם, בְּלֵנִינְגְרָד, הָעיר הרוסית הצְפונית שממֶנה הם באו. הַוִוילונות תמיד מוּגפים בַּבַּיִת של סָשָה, וּבַחדרים שׂוררת חצי אפֵילה נעימה. סָשָה הוא בן יחיד, והבַּיִת תמיד שָקט. על הקירות תְלוּיות תְמוּנות של נופים אֵירופִּיים: הָרים, בִּקתה בַּשֶלג, דַיָיג על שׂפת הנהר. בְּאֶמצע הסלון ניצב גם ארון סגור בְּדלת זְכוּכית, ששָׂמים בו לִתצוּגה כּלֵי חַרסינה יפים שאף פעם לא מִשתַמשים בהם. אִם סָשָה עובר ליַד הארון הזה מהֵר מדַי, אבא שלו צועק עלָיו בְּרוסית. אני חושב שהוא מַזהיר אֶת סָשָה שלֹא יִיתָקל בָּארון וְיִשבּור אֵיזשהו כְּלי. אבָל סָשָה גילה לי פעם שהוא מקַוֶוה שתִהיה רעידת אדמה והכֵּלים יִישָברו. הוא שׂונֵא אֶת החַרְסינות, וגם את הצִיוּרים שֶעל הקיר. הוא אמר שהכול בַּבַּית שלו מעורר בו בְּחילה מֵרוב הרוּסִיוּת שבּו.
סָשָה ממש עשׂה אֶת המָוֶות לַהורים שלו, וּבִמְיוּחד לְאימא שלו, בִּגלל העִברית העילֶגת שלהם. פעם הוא אפילו צעק על אימא שלו: “דַי כבר, אימא, או שתִלמדי לדבּר כמו שצריך או שתחזרי לְגוּרְבָּצ‘וֹב!” אימא שלו נֶעלבה מאוד, ואבא שלו, שכִּמעט אף פעם לא מדבּר לְיָדי בְּעִברית, אמר: “מִתבַּיֵיש סָשָה! כָּכה מדבּר עִם אימא?” ואני הִרגשתי באמת לא נעים ונֶעלבתי בִּשביל לָרִיסָה. אני חושב שהיה לַהורים של סָשָה קשֶה מאוד להשׂיג אישוּר יְציאה מֵרוּסְיָה, אז עוד יותר לא יפֶה להגיד לה ‘תחזרי לְגוּרְבָּצ‘וֹב‘, אפילו בִּצחוק.
אחרֵי המִקרֶה הזה הרבּה זמן סָשָה לא הִזמין אותי לבקר אֶצלו בַּבַּיִת. ואז, יום אחד פגשתי אֶת לָרִיסָה בָּרחוב, בַּמֶרכּז המִסחרי. היא ניגשה אלַיי, ליטפה לי אֶת הרֹאש ושָאלה לָמה אני לא בא לבקר. היא גם פִּטפּטה כִּמעט רבע שעה עם אימא שלי. היא דיברה עִברית טובה מאוד, כִּמעט בלי שְגיאות. הייתי המוּם מֵהשיפּוּר שחָל בַּשפה שלה בַּתקוּפה שלֹא הִתראֵינו. הִרגשתי שהיא אפילו הִתאַמצה לא לגַלגֵל יותר מדַי אֶת הרֵי“ש. לְמוחרת שָאלתי אֶת סָשָה מה קרה, והוא הִסבּיר לי בְּגַאוָוה שהוא הִצליח לשַכנֵע אֶת ההורים שלו לחזור לָאוּלפּן ולִלמוד עוד קוּרְס בְּעִברית. “הם לומדים בּחריצוּת כבר כמה חודָשים, ועכשָיו הם מדבּרים הרבה יותר טוב.” ואז הוא הוסיף: “וגם קנו לי מִשׂחק טֵלֵוִויזְיָה חדש. רוצֶה לבוא אלַיי?”
כְּשבּאתי לְמוחרת לבַקר אֶת סָשָה גיליתי שחָלו שִינוּיִים בַּבַּית, והוא הוּתאם לְטַעמו של חבֵרי: הַוִוילונות היו מוּסטים, ואור שמש יִשׂראלי בהיר וחזק שטף אֶת החדרים; רוב צִיוּרֵי השֶמן על הקיר נעלמו, וּבִמקומם נִתלו תְמוּנות מוֹדֶרנִיוֹת יותר, כָּאלה שרואים בְּכל מקום, למשל בּחדר ההַמתָנה לְרופֵא השינַיִים; ארון הזְכוּכית עִם החַרסינות הוּעבר לְפינת הסלון הרחוקה והוּסתר בְּחֶלקו על יְדֵי עציץ גדול; אבָל הכי מוזר — נַחשו מה הֵכינה לנו אימא של סָשָה לארוּחת הערב? סְפָּגֵטִי בְּרוטב עַגבנִיוֹת.
“אין פִּירוֹשְקִי?” שאלתי באַכזבה.
“לא חמוּדי,” הִתנַצלה לָרִיסָה, “אין לי זמן להכין פִּירוֹשְקִי. אני צריכה להכין שיעורים בְּעִברית… אבָל יש מְלָפפוֹן חמוּץ.”
המְלָפפון היה דֵי טעים, אבָל קצת פחות מֵהמְלַפְלְפון שהייתי אוכל שָם פעם, לפנֵי כל הַתיקוּנים.
