כָּתְבָה ואִייְרָה: רוּתוּ מוֹדָן

 מתוך גיליון 56 של ‘עיניים’ בנושא ‘משאלות’ משנת 2005

“אתה מוּכן להַפסיק את השיעוּל המְעַצבֵּן הזֶה?” אמרה לוּלוּ לקוֹפיק. היא הֵכינה שיעורים, והדבר הזֶה תמיד הִשפיע לְרָעה על מצב הרוּח שלה. “אֵיזֶה שיעול בָּרֹאש שלָך?” הִתמַרמֵר קופיק. “אל תִיתַמֵם”, נָהמה לולו, “כבר חֲצי שעה אני שומעת ‘כְּחחחמ… כְּחחממ…’ אולי תֹאכל גוֹגְל־מוֹגְל?” “כְּחחחממ.. כְּחחממ..”, הפעם גם קופיק שמע את הקול. “רגע, זה בא מִכאן”, הוא הִתקָרב אל החלון והִסתכל בָּאֲדָנית. “הֵי, לולו, תִראי!” בֵּין הצמחים יָשבה אישה קטנטנה וּמְכוּנֶפת והִתבּוֹנְנה בו בְּעֵינַיִים קַפדָניוֹת.

“נו, עד שאַתֶם מוֹאילים לָשִֹים לב אֵלַיי, הנְשָמה יוצֵאת”, רָטנה. “הַרבֵּה ילדים היו שְֹמֵחים להִתחַלף אִתכם, בַּכבוד וּבָאושֶר שנָפל בְּחֶלקכם”. שני היְלדים נעצו בה את עֵינֵיהם, לא מַאמינים. “אַתֶם יודעים מי אני?” “פֵיָה?” ניחֵש קופיק. “התשובה נכונה. ואַתם יודעים מה פֵיוֹת עושֹות?” “מַגשימות מִשאָל‏ות?” שָאלה לולו בְּתִקוָוה. “בְּדִיוּק!” הניעה הפֵיָה את כְנפֶיהָ ונָחתה על מַחברת החשבון הפתוחה. “נעים להַכיר, קְלוֹטִילְד”. “אֵיזֶה כֵּיף שבָּאתְ”, שָֹמח קופיק, “יש כל כך הַרבֵּה דברים שֶאני רוצֶה!” “זהירות, קופיק”, אמרה אחותו, “יש לנו רק שלוש מִשאָל‏ות, וצריך להִיזָהֵר שלא לבַזבֵּז אותן”. “שטוּיות”, אמרה הפֵיָה, “התַקָנה הזֹאת בוּטלה מִזמן. אַתֶם יכולים להַביע כמה מִשאָל‏ות שאתם רוצים”. בָּרגע הרִאשון לולו וקופיק הִתבַּלבְּלו כל כך, עד שלא הִצליחו לְהִיזָכֵר בְּשוּם דבר שֶרצו לְבַקש. לולו הִתעַשתה רִאשונה. “אני מְבַקשת שֶשיעורֵי הבַּית יִהיוּ מוּכנים בלי שאכין אותם. גם בגֵאוגרפיה. בעֶצם, אני רוצָה ששיעורֵי הבַּית יִהיוּ מוּכנים תמיד בְּרגע שֶאני מְקַבלת אותם”.

“אני מִצטַערת, שכחתי להַגיד לכם שמִשאָל‏ות בקֶשר לשיעורֵי בַּית אני לא מְמלֵאת. כל הילדים מְבַקשים את המִשאָל‏ה הזֹאת, והורים רבים הִתחילו לְהִתלונֵן. לכן יָצָא חוק חדש שֶאוסר עלינו לְמַלא מִשאָל‏ות כאלה. הרֵי אין לנו, הפֵיות, רצון לְגַדל כאן דור של בוּרים ועמֵי ארָצוֹת. אבל אני יכולה לִדאוג לכם לְמורָה פרטית בְחשבון”. “מה זה שָוֶוה?” הִתקומְמה לולו. אבל עם הפֵיָה הזֹאת לא היה טעם להִתוַוכֵּח.

“לי יש מַשהו!” אמר קופיק, “אני רוצֶה שמגֵרַת השולחן שלי תִהיֶה מלֵאה תמיד בְּמַמתָקים”. “תַגיד לי”, אמרה קְלוֹטילד, “פֵיות הן טובות או רעות?” “טובות, בָּרור”, ענה קופיק. “ולמה שֶאני אֶגרום לך נֵזק? למה שאֶעזור לךָ לִזלול מַמתקים? הרֵי הם יַעשֹו לךָ כאֵב בֶּטן וחורים בַּשינַיִים. אני מוכנה לְמַלא את המגֵרה שלךָ בִּנְבָטים וּבְאורֶז מָלֵא. זה הַרבֵּה יותר בריא וגם טעים יותר, אַחרי שמִתרַגלים”. “לא, תודה”, סֵירב קופיק לַהצָעה, “אני אֶחשוב על מַשהו אחֵר”.

“אוּלַי נסיעה לְחוּ”ל?” הִרהֲרה לולו בְּקול, “אני וקופיק רצינו תמיד לִנסוע לְאַפריקה”.

“רַעיון מְצוּין!” הִסכימה קְלוֹטילד למַרבֵּה ההַפתעה, “אבל לא לאַפריקה. לְדַעתי, עדיף שתיסעו קודם לְאֵירופה. אוּלַי לְאִיטליה. אוֹמָנוּת הרֶנֶסַנְס נפלאה, ותָפיקו מִמֶנה יותר תועלת ממִפגש עם ג’ירפה. ג’ירפות אַתֶם יכולים לִראות אֲפילו בְּסַפַרי שבְּרָמַת גן”.

“אוּלַי אַת תַציעי לנו מה לְבַקש?” שאל קופיק בְּיֵיאוּש. “אני? מה אני יודעת על מִשאֲל‏ות לִבכם הכְּמוּסות?” הִתפַּלאה קְלוֹטילד. “אנחנו צריכים לַחשוב על מַשהו שקְלוֹטילד המְעַצבנת הזֹאת תַחשוב שהוא מִשאָל‏ה ראוּיה”, לָחשה לולו לְקופיק. “זֹאת הִזדַמנות חד־פעמית. אסוּר לנו להַחמיץ אותה”. הם אימצו את מוחם שעה ארוכה. “נו”, אמרה קְלוֹטילד. היא הִתנַדנְדה משוּעמֶמת על עָלֶה של גֶרַנְיוּם. “אם יש לכם כבר הכול, תַגידו לי, ואני אֲחַפֵּשׂ ילדים אחֵרים, פחות ‘מְמוּזָלִים'”.

“אֶנציקלוֹפֶּדיה בּריטַניקה”, פָּלט קופיק הימור בטוח.

“יָפֶה!” הִתפַּעלה קְלוֹטילד. “פּוּף!” עֶשֹרים וּשמונָה כְּרָכים כְּרוּכים בְּעוֹר אדוֹם מַבריק נֶערמו על הַמיטה של קופיק. זה היה באֱמת מַרשים. “אבל למה לא בְּעִברית?” שָאלה לולו. “התַרגום גרוּע”, הִסבירה הפֵיָה, “וחשבתי שֶכָּכָה תוכלו לְשַפר את האַנגלית שלכם. אין כמו קריאה לְשיפור הכְּתיב ואוצַר המילים”.

בָּרגע הזֶה העִניָין נִמאס על לולו. היא תפסה את קְלוֹטילד בַּכנָפַיִים ודָחפה אותה לְתוך קוּפסת החרוּזים השקוּפה. “הֵי, מה אַת עושָֹה?” הִזדַעק קופיק, “אִם תַרגיזי אותה היא לא תַגשים את המִשאָל‏ות שלנו.” “וככה היא כן מַגשימה אותן?” הִתעַצבנה לולו. “אתה לא מֵבין שהיא סתם נוּדניקית?” “תוציאי אותי מִכאן!” צעקה קְלוֹטילד בקול חנוּק (רק בְּקושי היה אֶפשָר להָבין מה היא אומרת), “אני אֶהפוך אותָך לִצפַרדֵע!” “שטוּיות”, הֵשיבה לה לולו, “פֵיות מסוּגלות לַעשֹות רק קסמים טובים. זה ידוע”. “אני פוחדת מִמקומות סגוּרים! בְּבַקשה, תְחַלצי אותי או שֶאני אָמוּת!” כדי להַדגיש את דברֶיהָ הֶעמידה קְלוֹטילד פנֵי מִתעַלפת, אבל היא נפלה על חרוּז, צָוְוחה וקמה מִיָד, מְשַפשֶפת את הקַרקֶפת. “אנחנו נוציא אותָך, אבל יש לנו תְנאים”, אמרה לולו בְּקול סַמכוּתי. “מַמתק פעם אחת בְּיום לכל החַיִים”, קפץ קופיק, “בְּרֵיכת שְֹחִיָיה פרטית עם מַציל אוטומטי ושיעורֵי הבַּיִת שלי בְּחשבון”, הִמשיכה לולו. קְלוֹטילד עיקמה את שְֹפתֶיהָ אבל הִסכימה מֵחוֹסֶר בְּרֵרה ושוּחרְרה. “אַתֶם יכולים לִהיות קצת יותר אסירֵי תודָה”, היו מילות הפְּרֵידה שלה לִפנֵי שהִתעופְפה לְדַרכה. “בָּרוּך שפְּטרָנו”, מִלמְלה לולו. “אַת רוצָה את המַמתק היומי?” שָאל קופיק. “כן. אוּלַי הוא יַעזור לי להִתאוֹשֵש”. “אוֹי!” “מה קרה?” “לולו, היא סידרה אותנו שוּב. קיבלנו חטיף גרַנוֹלה וסוֹיָה וגם כרטיסִייה לַברֵיכה העירונית של מְטוּלה בִּמְקום ברֵיכה פרטית”.

לְפָחות שיעורֵי הבַּית של לולו היו עשֹוּיִים כמו שֶצריך, ואסור לִשכוח גם אֶת האֶנציקלוֹפֶּדיה. היא תִהיֶה שימוּשית מאוד, אִם קופיק יַתחיל להִתעַניין בְּיִיבּוּש פרחים.

הצטרפו כמנויים דרך פייפאל:
כתבו לנו את שמות 2 גיל' המתנה
הצטרפו כמנויים דרך פייפאל:
כתבו לנו את שמות 2 גיל' המתנה