הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר 
  23/02/2019 
 
הופיע גיליון 223
 בנושא אפס



זה הכל הצגה
מאת: רונית רוקאס תאריך:23/4/2008
מ’מעבר לים’ הנהדרת ועד ’חסמב”ה’ כקומדיה - ההצגות הטובות והפחות טובות בפסטיבל חיפה להצגות ילדים


ההצגה "מעבר לים", בבימויה של עלינא אשבל, מזכירה מיד מה כל כך מיוחד בפסטיבל חיפה להצגות ילדים. שחקן אחד, שחר מרום (בתמונה משמאל), לא צעיר מדי, לא יפה מדי, משוטט על במה זעירה ופשוטה במרתף קטן. הוא מגלם אספן חפצים, ומסביבו לוחות עץ וקופסאות שנערמו זו על זו ומייצגות בניינים בתל אביב. הכל מרומז, לא ראוותני, לא מגלה מיד הכל, ובעיקר נטול פירוטכניקה ופעלולים.


בשיטוטיו האספן מגלה מזוודה, שבתוכה בקתה עם חלון. בתוך הבקתה ספר ישן, מאובק, שממנו מתעופפת החוצה ציפור שהגיעה לכאן מעבר לים. שירי הספר, היא אומרת, נעלמו. מחמת הבושה והעלבון הם קמו והלכו. עכשיו שיריו של ביאליק, אלה שנשכחו וננטשו, מתחבאים ברחובות תל אביב. על האספן לצאת עם הציפור ולגלות אותם, אחד אחד. המסע שלהם מתנהל ברובו על שולחן ישן שממוקם במרכז הבמה.


השולחן הזה, באמת כמעשה קסם, יותר מכל ארנב שנשלף מתוך כובע, משתנה כל הזמן, בהתאם לשיר שנמצא: פעם הוא גן מאיר, בעזרת חתיכת דשא ישנה עשויה פלסטיק, פנס רחוב קטן וגדר ירוקה שמורמת מצדו האחד; ופעם הוא מסעדה עם אקווריום מואר. טלפון חום עם חוגה נהפך לכלב שהלך לאיבוד, הדג הגדול ששט באקווריום הוא בעצם בקבוק חם ישן עם עין אחת, והחכה שתיכף תלכוד אותו עשויה קפיץ פלסטיק, שמשמש בדרך כלל כמחזיק מפתחות זול. נראה שמרום, שעיצב את התפאורה והפריטים השונים שבה, בחר רק חפצים ישנים שכבר אין להם שימוש, לפחות לא זה שלשמם נוצרו.


בעזרת החפצים האלה, הפשוטים, הנשכחים, שכמותם אפשר למצוא כיום בעיקר במזבלה, הוא הקים עולמות חדשים. בעצם, חדשים-ישנים, ולכן כה מתאימים לשפה של ביאליק, שנשמעת פתאום טבעית כל כך, גם אם היא לפעמים עשויה להישמע קצת לא מוכרת. אפשר רק לשער איזו השפעה יש למעשה אמנותי כזה על דמיון של ילדים.


"מעבר לים" - על פי שיריו של ביאליק לילדים. במאית: עלינא אשבל; עיצוב חפצים, תפאורה ותאורה: שחר מרום; משחק: שחר מרום. לבני 4 ומעלה


בכפיים בכפיים


גם ההצגה "דווקא כן ואי אפשר" נותנת הרבה כבוד למקור הספרותי שלה - במקרה זה ספרה של נירה הראל באותו שם שיצא ב-1981. למעשה, בת דמותה של המספרת היא הדמות המעניינת ביותר בהצגה והשחקנית דנה קבסה מגלמת אותה בהרבה כישרון. הבעיה היא שהסיפור סכמטי מדי, דידקטי מדי, וכמעט קשה להאמין שלא נכתב לפני שנים רבות עוד יותר.


במרכזו כפר של איכרים, הלבושים בסגנון אנשי העלייה השנייה. הם לא רק לבושים כמותם, הם גם חושבים ומתנהגים כמותם וכמו ממשיכי דרכם בקיבוצים. העבודה היא חייהם, אין מקום לעצלנות. אין גם מקום למי שחורג ממלאכת כפיים, ורוצה להיות אמן או מלומד. לכן הם מגרשים את הצייר ואחריו הם מסלקים את המלומד, ובכפר נשארים רק עובדי האדמה שדומים כל כך זה לזה. הבעיה היא שדי מהר הם משעממים זה את זה, וזקוקים לתרופה, לפתרון, לאמן. ההצגה שזורה בשירים רבים וקצת מתישים, ומלווה לכל אורכה בחרוזי הספר, שלא מותירים מקום לספק - לא מה חשוב באמת ולא מה המסקנה מכל זה.


"דווקא כן ואי אפשר" - מחזה מוסיקלי על פי ספרה של נירה הראל. בימוי: ליאוני שני; מוסיקה: ביאטריס בר; כוריאוגרפיה: יפעת פל-ברקאי; עיצוב תפאורה ותלבושות: שרי קניג-ברזלי; עיצוב תאורה: יוסי זהר; שחקנים: אייל דרכמן, יניב כהן, יצחק לאור, ניר נדיר, חנית סימנה ודנה קבסה


חסמב"ה כקומדיה



חבורת סוד מוחלט בהחלט (חסמב"ה, מסדרת הספרים מאת הסופר יגאל מוסנזון) חוזרת, לפחות בהצגה של תיאטרון אורנה פורת, שהועלתה בבכורה בפסטיבל להצגות ילדים בחיפה.


לקראת סוף ההצגה, חבורת ילדים, שקוראת יחד מתוך הספר שהועלה עתה על הבמה, תוהה בינה לבינה אם יש עוד מישהו שעשוי להתעניין בקורותיה של חסמב"ה, ששיגעה פעם, מזמן, דורות של ילדים בישראל. הם מחליטים, כמובן, שכן. מנקודת מבטם של הילדים בקהל נראה שהם צודקים. המבטא של מנשה התימני והמשמנים של אוהד השמן מגלגלים אותם מצחוק, ויופיים של תמר וירון זהבי משרה עליהם קסם. היא כל כך יפה בצמותיה ובמכנסי החאקי הקצרים, והוא מרשים כל כך בבלוריתו הבלונדינית, למרות שאותי הם שיעממו.


נראה שהיוצרים לא סמכו רק על היופי של שני הגיבורים, ולכן גדשו את ההצגה בבדיחות ובסצינות משעשעות עד שהפכו את חסמב"ה לקומדיה. באחת מהן, למשל, ירחמיאל - שכשמו כן הוא - נמצא לבדו בעמדת ההאזנה במערה החשמלית. לראשונה בהצגה, אחרי שחצי ממנה כבר עבר בבדיחות ובהתאהבויות, מתקבלת הודעה: ספינת מעפילים תגיע מחר ב-21:00 לחופי תל אביב. ההודעה באנגלית, לירחמיאל קשה לפענח אותה. זה כשלעצמו משעשע אולי, אבל בהחלט לא מספיק, כי בסוף הוא מתחשמל, כל פניו מתכסים פיח ופתאום נדמה לו שהוא סבתא שלו.


בין בדיחה אחת לאחרת, ובין התאהבות אחת לכמעט נשיקה, שחקני ההצגה עסוקים כל הזמן בהורדה ובהעלאה של חלקי דיקטים בקדמת הבמה - אלה שאמורים לייצג את קירות המערה, הגבעות שסביבה, או מה שזה לא יהיה. זה מגוחך, כמו ההצגה כולה, ולמרות זאת הקהל התמוגג. לא רק מכל הכיף הזה שתיאטרון אורנה פורת הגיש להם כאן, אלא בעיקר מהחברותא של ילדי חסמב"ה, שעדיין מעוררת, כך נראה, קנאה מסוימת ואולי גם געגוע. לבני 7 ומעלה.


"חסמב"ה" - תיאטרון אורנה פורת. מאת יגאל מוסינזון; עיבוד למחזה: בן ואסף לוין; במאי: אלון אופיר; תפאורה: אבי שכוי; שחקנים: לירון ויסמן, אורן סולו, יוני רג'ואן, תבור מנצור, ליאור גרטי, שראל פיטרמן, אני דדון, גיא אלון


בייבי מוצרט


לא ברור מדוע הוחלט להציג את "חסמב"ה" בפסטיבל, ואפילו להעלות אותה באירוע הפתיחה שלו. ההפקה המסחרית הזאת, גם אם היא באה מתיאטרון אורנה פורת, אין לה מקום בפסטיבל היחיד בארץ שבו אפשר לראות הצגות שחורגות מכל מה שהשתלט גם על תחום הצגות הילדים: כוכבים לרגע, בומבסטיות מיותרת, חנופה לקהל, חוסר דמיון ומסחריות לשמה. שמונה הצגות משתתפות השנה בתחרות של הפסטיבל, מתוכן ראיתי עד כה שבע, וקשה למצוא זוכה אמיתית אחת. יש כמה הצגות שמצליחות בדרכן להפתיע, לשעשע, לעורר את הדמיון, כמו "מעבר לים", "מוצרט הקטן" ו"הצגה יומית". ועדיין, זה לא מספיק. "מעבר לים" נפלאה בדרכה, אבל המשחק של שחר מרום פוגם בה. ב"מוצרט הקטן" של גדית כהן יש רעיונות ויזואליים מקסימים, אבל המחזה כמעט מקומם.


יש משהו מאוד כובש בתיאטרון שמורכב משחקנית אחת שמחוללת בין כמה דמויות בעזרת בובות אצבע, כובעים ופיאות גדולות. מוצרט שלה, בילדותו, הוא בובה נהדרת וחיה, גם אם היא רק נלבשת על האצבע. אבל מה הרעיון שעומד מאחורי כל זה? שילד צריך גם להשתעשע, אפילו אם הוא גאון, ואבא הוא רשע ורק אמא היא התרופה? הצגות אחרות לא סיפקו אפילו רעיונות ויזואליים נהדרים, ורק הצליחו לעורר תרעומת. למשל, "דוד וגולית" הסתמית של תיאטרון פסיק, וגרועה ממנה - "הגולם מפראג" של תיאטרון הנפש.


"מוצרט הקטן" - תיאטרון אגדית. רעיון ומחזה: גדית כהן; בימוי, משחק והפעלת בובות: גדית כהן


"הגולם מפראג". מאת גבריאל עמנואל; תרגום: באטריס הל; במאי: הווארד ריפ; שחקנים: ערן שראל, יוסי כרמון, ג'יל בן דוד, עודד מנסטר, אריאל די קסטרו, באטריס הל, טל לוי


תגובות לכתבה