הזמינו מנוי חודשי
ללא התחייבות

הזמינו מנוי חודשי לעיתון לילדים עיניים
 הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  09/08/2020 
 
הופיע גיליון 240
 בנושא מחשבות



הָאוֹזֶן הַשְׂמָאלִית
כָּתַב: עָמִית וַיְסְבֶּרְגֵר
אִייְרוּ: צַחִי פַרְבֵּר וְעָפְרִי פַרְבֵּר
סִיפּוּר




הַכול הִתחיל בְּשִיעור האוֹמנות. נִדרשנו לצייר דְיוֹקָן. נֶחלקנו לְזוגות. בת הזוג שלי הייתה יִפְעַת. דווקא יִפְעַת! לצייר אֶת יִפְעַת היה סיוט. כל כמה זמן היא הניחה אֶת הציור שלה וּבאה להציץ בַּציור שלי.
"מה?! אתה רוצֶה להגיד לי שֶיש לי אף כזה שָמן? בַּחיים לא... תקטין אותו! אתה שומע?"
וחמש דקות אחַר כך:
"נו, בוא נִראֶה איך הִתקדמתָ... אה! האף יותר טוב, כן, אבָל העיניים! צבעתָ אֶת העיניים שלי בחוּם והרֵי כולם יודעים שהן ירוקות."
הייתי צריך להִתוַוכּח וּבסוף הִתפַּשַרנו על חוּם־יְרקרק. יִפְעַת הייתה רגישה מאוד לַמַראֶה שלה, והיה לה חשוב שהדְיוֹקָן שלה יהיה יפֶה. מובן שהיא העירה לי עוד כל מינֵי הֶערות כדי לשפּר אֶת הדיוקן שלה, אבָל בְּמה שנוגע אליי היא ממש לא הייתה רגישה. נִראֶה שלציִיר אותי היה בעינֶיה מין בדיחה. היא לא הֶחמיצה שום הִזדַמנוּת 'לרֶדת עליי'. הציור שלה דָמה לקָרִיקָטוּרָה. היא הִגזימה כל פרט בַּפָּנים שלי בְּכַוָונה ועשׂתה אותי מְגוּחָך. לי לא היה אִכפת עד שהיא ציירה אֶת האוזניים שלי. תמיד הייתה לי רגישוּת מסוּיֶמת בְּקֶשר לָאוזניים שלי.
"יוּ!!!" היא קראה בְּהִתפּעלוּת, "עָמִית, אתה יודע שיש לךָ אוזניים מדהימות?!" זוֹ כמובן לא הייתה מחמאה, והיא הִמשיכה: "בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. בחיַי, יש לךָ אוזן אחת קטנה וחמודה ואחת גדולה ובולטת!"
בַּכּיתה לא הייתה מראָה והייתי צריך להִסתפֵּק בַּציור של יִפְעַת שֶבּו היו האוזניים שלי שונות מאוד זוֹ מִזוֹ: הגודל של אוזן אחת היה כמעט כפול מהאחֶרת. אמרתי לה שזוֹ הַגְזָמה ואִייַמתי לצייר לה שיניים עקומות. היא אמרה שמִמֵילָא הציור שלי 'לא רֵאָלִיסְטִי' וקראה לחברות שלה מֵירַב ונוֹעָה שיבואו להעיד על האוזניים שלי.
"נכון", אמרה מֵירַב, "באמת יש לו אוזן אחת יותר בולטת. השׂמָאלית."
"זה דַוְוקא מעניֵין", הוסיפה נוֹעָה.
שלושתָן עמדו מולי וּבָחנו אותי בִּרצינות מדעית כאילו הייתי חיה משונָה בְּגן החיות. זה היה מֵביך מאוד, לגמרי לא נעים.
למזלי, הפעמון צִלצל והסִיוּט נִגמר. אספנו אֶת כלֵי הציור שלנו והִתפַּזרנו. מייד אחרי השִיעור הלכתי לַשֵירותים וּבָחנתי אֶת פָּנַיי בַּמראָה. היה לי נִדמֶה שבאמת אוזן אחת שלי בולטת קצת יותר מהשנייה. איך לא שׂמתי לב לזה קודֶם? הִצמדתי בַּיד אֶת האוזן אֶל הראש. קשֶה היה לראות כי היד הִסתירה.
בַּבַּית לקחתי מעט דֶבק מסטיק אפור ודביק (הדֶבק שבְּעֶזרתו מַצְמידים ניירות אֶל הקיר) ושַׂמתי מאחורֵי האוזן. ניסיתי להצמיד אֶת האוזן הבולטת לָראש. זה הֶחזיק מעמד כמה שניות, ואז הדֶבק השתחרר והאוזן קפצה וחזְרה לִמְקוֹמה הָרגיל. אבָל גם לִפנֵי כן זה לא נִראָה טוב. בעצם הדֶבק גָרם לָאוזן הַימנית להֵירָאוֹת בולֶטת מדי לְעומת השׂמאלית. רציתי לקרֵב אֶת אוזן שׂמאל רק טיפּ־טיפה אֶל הראש, אולי בִּשנֵי מִילִימֶטְרים. שִיערתי שֶשנֵי מִילִימֶטְרים יספיקו. מדהים איך פְּרט קטן כל כך יכול לְשַנות אֶת האיזון בַּפָּנים. לִפנֵי השינה לקחתי תחבושת מארון העֶזרה הראשונה, חבשתי אֶת האוזן שלי והִצמדתי אותה בְּכוח לָרֹאש. הֶחלטתי לישון ככה על הצד של האוזן הבולטת. אמרתי לעצמי שאִם אִישן ככה לילה שלם, ואולי אפילו כמה לילות, האוזן תִתקפּל לאט־לאט קצת פנימה ותִבלוט פחות. לִפנֵי שהלכתי לישון הִסתכלתי על עצמי שוב בַּמַראָה. הִזכּרתי לעצמי אֶת וָאן גוֹךְ — הוא צִייֵר אֶת עצמו עִם תחבושת על האוזן. אני לפחות לא חתכתי לעצמי אֶת האוזן, אבָל בַּמבט שלי היה בכל זאת משהו קצת מטורף...
הלילה הזה היה נורא. התחבושת הִפריעה לי. בַּהתחלה לא הִצלחתי להֵירדם, וּכְשֶכְּבר נִרדמתי חלמתי חלומות משונים. בְּאַחד החלומות הייתי שוב בְּשִיעור ציור. ישבתי מול יִפְעַת והאוזן שלי הייתה חבושה. יִפְעַת ניסתה לשכנע אותי להסיר אֶת התחבושת. לא הִסכּמתי וּבַסוף היא תלשה אותה בְּכוח. היא הִתפּקעה מִצחוק כי הפּעם בָּלְטה האוזן שלי עוד יותר, ממש אוזן של חמור. רדפתי אחריה וצעקתי: "תחזירי לי אֶת התחבושת! אני צריך לשׂים אותה על האוזן, בגללֵךְ אני אֶהפוך לחמור!" אבָל יִפְעַת והחברוֹת שלה ברחו מִמני וצחקו ונִפְנְפו בַּתחבושת.




בַּבּוקר לא הִתעוררתי בַּזמן. אימא באה לבדוק מה קרה וראתה אֶת התחבושת כְּרוּכָה על הצוואר שלי כמו צעיף, כי בַּלילה הקֶשר שלה נִפְרַם. אימא שָאלה בשביל מה התחבושת הזאת ועניתי שהראש שלי כָּאב. באותו הזמן הראש שלי באמת כאב ולא הִרגשתי טוב. הִצלחתי לשכנע אֶת אימא שאני חולֶה והיא הִסכּימה שלא אלך לְבֵית הספר. זה היה אֶפשָרי כי גם היא הייתה אמורה לעבוד מהבית באותו היום.
עד עשׂר בַּבּוקר שכבתי בַּמיטה על הצד, הִצמדתי אֶת אוזן שׂמאל לַכּרית וקראתי סֵפר ואז קמתי. הלכתי לִשטוף אֶת הפָּנים ובדקתי אותם בַּמַראָה. היה לי נִדמֶה שהאוזן בולטת קצת פחות. בַּסוף לא הִתאַפַּקתי, הלכתי לַחֲדַר העבודה של אימא ושאלתי אותה אִם לדעתה אוזן אחת שלי בולטת קצת יותר מהשנייה. אימא סוֹבְבה אֶת כיסא העבודה שלה וּבָחנה אותי.
"מממ... אני לא בטוחה. שתי האוזניים נִראוֹת לי אותו הדבר."
"לא יכול להיות", אמרתי, "תִסתכּלי שוב, תִתרכּזי!"
אימא הִסתכּלה בי בְּריכּוז. היא אפילו עצמה עין אחת ואחרֶיה אֶת השנייה ושלחה לְפָנֶיה אֶת האגודל כמו צַיָיר שמודד אֶת מה שהוא רואֶה. לְבַסוף אמרה: "אולי, אולי אוזן אחת היא טיפּ־טיפונֶת יותר בולטת מהשנייה. אבָל זה לא נורא, אתה יודע, אין פָּנים מושלמים. אין פנים סִימֶטְרִיִים ממש. תִראֶה, גם האף שלי למשל לא ממש ישר, נכון? זה לא הִפריע לאבא שלךָ להִתאהב בי..."
בִּשאר הבוקר דִפדפתי בְּאלבומֵי התמונות של המשפחה וגם בְּיַרְחוֹני אופנה. אימא צדקה. קשֶה היה למצוא פָּנים סִימֶטְרִיִים בְּמאה אחוזים. תמיד היה פרט קטן שֶשָבר אֶת האיזון. עין אחת קצת יותר עצומה מהעין השנייה, נקודת חן בְּצד אחד, שיניים לא ישרות לגמרי, קֶמט אֲלַכְסוֹנִי בַּמֵצח, גַבָּה נמוכה מעט או עבָה מהאחרת, חיוך עַקְמוּמי... ואפילו בַּפָּנים של הדוגמניות לא הייתה הסִימֶטְרִייָה מושלמת, וזה דַוְוקא הֶעניק להן חן מסוים. אחרֵי שעה של הִתבּוננות בתמונות חזרתי לַמַראָה ובְמֶשך דקות ארוכות בדקתי אֶת פָּנַיי. אימא דפקה על הדלת וּביקשה רְשוּת להיכנס.
"הכול בסדר? אתה שוב מודאג בגלל האוזֶן?"
"איזוֹ אוזן אמרתְ שבּולטת יותר?"
"אמרתי שֶאולי רק טיפּ־טיפה... זאת."
"מה?! האוזן הימנית? אַת בטוחה? ולא השׂמאלית...?"
"לדעתי שתיהן בולטות אותו הדבר וּבְדִיוק כמו שצריך, אבָל אִם אתה ממש מתעקש, הייתי אומרת שֶצד ימין."
עכשיו הייתה לי ההוכחה שיִפְעַת פשוט דִמְיְינה דברים. אִם כל אחד משני אנשים חושב שאוזן אחרת היא הבולטת, מִן הסְתם אף אחת מהאוזניים לא בולטת.
למוחרת חזרתי לְבֵית הספר. בַּהפסקה ניגשתי לְיִפְעַת וּביקשתי מִמנה לעמוד רגע מולי בְּשֶקט. היא נִלחצה. "מה? מה אתה רוצֶה?"
"שנייה, רק תעמדי בְּשֶקט רגע וּתְני לי להסתכל... זה ממש מְעַניֵין..."
"מה? מה לא בסדר? תגיד כבר!"
"מממ... טוב. ראיתי אֶת מה שֶרציתי. עכשיו אַת יכולה ללכת. תודה."
"מה? מה ראיתָ? מה יש? יש לכלוך או משהו על הפּנים שלי? תגיד כבר, הֵיי! עָמִית, תחזור! אַל תשאיר אותי ככה..."
"פשוט תִסתַכּלי בַּמַראָה, אַת כבר תִמְצְאי בעצמֵךְ! זה ממש קופץ לָעין, לא תְפַספסי אֶת זה! אבָל אַל תִתרגשי, זה נורמלי. הכול בסדר. אין פָּנים סִימֶטְרִיִים לגמרי!"
"עָמִיייייית! אני אֶהרוג אותךָ! תחזור הֵנה תֵכף וּמייד ותגיד לי כבר! עָמִית תחזזזזזור!"