הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  18/10/2019 
 
הופיע גיליון 230
 בנושא קשת



הַקֶשֶת שֶל דוֹדָה פְרִידָה
כָּתַב: עָמִית וַיְסְבֶּרְגֵר
אִייְרָה: נָטָלִי וַקְסְמָן־שֶנְקָר
סיפור




כְּשֶהייתי בן שתֵיים עֶשׂרה אמרה המורָה שלי לכינור להורַיי שהִגיע הזמן להחליף אֶת הכינור שלי.
"עָמִית גדֵל מהר", היא אמרה בְּמִבטָאה הרוסי הכּבד, "המידה שלו כבר גדולה מדי לְכינור שלושה רבעים. הוא צריך כינור שלם. ואולי זאת הִזדַמנות לִקנות לו סוף סוף כלי טוב? הרֵי הוא כבר לא תלמיד מתחיל אֶלָא כַּנר של ממש! מַגיע לו כלי מִשֶלוֹ..."
ראיתי איך פָּנֶיה של אימא מִשתנים כְּשֶשָמעה אֶת הבְּשׂוֹרה. היא לא נִראֲתה שְׂמחה על המחמאה שקיבלתי מִן המורָה. היא הֶחוִוירה ונשכה אֶת שְׂפָתֶיה. היא נִראֲתה מודאֶגת. ידעתי, היא כבר חושבת על כסף, כלומר על המחיר שתֵיאלץ לשלֵם בַּעבוּר הכינור.
בַּזמן האחרון בַּבּית שלנו מְדַבּרים כל הזמן על כסף, כלומר לא על כסף, אֶלָא על המחסור בכסף. אומנם מִשתַדלים שלא לדבּר על זה לְיָדי, ובכל זאת אני יודע הכול. בַּלַילה אני שומע אֶת הורַיי רבים. הם צועקים זה על זה בִּלחישוֹת. אבא פּוּטַר לִפנֵי שלושה חודשים מהעבודה שלו ואימא עובדת מֵאָז בִּשתֵי עבודות. מילים כמו ׳הלְוָואה׳, ׳מַשְכַּנתה׳, ׳ריבית׳, ׳מינוּס בַּבּנק׳, ׳חובות׳ והבִּיטוי שאני כל כך שׂונֵא: ׳לִגמור אֶת החודש׳ חוזרים כל הזמן בַּוִויכּוחים הלֵילִיִים הנוֹאשים האלָה. אימא הִפסיקה לקנות לנו אֶת הקוֹרְנְפְלֵקְס שאנחנו אוהבים, זה עִם השקדים והדבש. היא אומרת שאין לנו תקציב לַמוֹתָרוֹת האלֶה, וּמִן המדף שבַּסופֵּר היא לוקחת בְּזַעם אָצוּר אֶת הקוֹרְנְפְלֵקְס ה'פּוּשְטִי', הכי זוֹל שֶיש. לְמִסעדות אנחנו כבר מִזמן לא הולכים, שלא לדבֵּר על חופשה.
בַּדֶרך הביתה מִבּית הסֵפר לְמוּזִיקָה אימא שתקה. המָנוֹע של המכונית שוב כָּבה כשעמדנו בָּרמזור, ואימא, שלא כְּהֶרגֵלה, פָּלְטה קללה ואמרה: "רק זה חסֵר לנו עכשיו, שנִצטָרך להביא אֶת האוטו לַמוסך." אני נִמנעתי מִלְהַזכּיר אֶת עִניַין הכינור, וּבְכל זאת הִתחלתי לחלום בְּהָקִיץ על כינור מִשֶלי, כינור שלם, כינור יפֶה, כינור טוב שֶמַשמיע צליל עמוק וּמתוק. עד עכשיו ניגנתי בְּכינור שהורַיי שָׂכרוּ מֵחנות לִכלֵי נגינה. כינור תוצֶרת סין. כינור חסַר אופי.
בַּלַילה שוב שמעתי אותם רבים. הִכנסתי אֶת הרֹאש מִתַחת לַכּרית כדי לא לִשמוע, אבָל אז היה נִדמֶה לי שֶשָמעתי אֶת המילה 'כִּינוֹר'. הורדתי מֵעלַיי אֶת הכָּרית וזחלתי בְּשֶקט אֶל מִחוץ לַמיטה, פתחתי אֶת הדֶלת כדי סֶדק והֶאזַנתי בִּדְרִיכוּת.
"...אני יודעת שזה זמן גרוע לְהוצאות", שמעתי אֶת אימא אומרת, "אבָל הוא לא אשֵם שאתה לא עובד ושאנחנו לא גומרים אֶת החודש. המורָה שלו תומֶכת בו. הוא מִתאַמֵן, הוא כבר מנגן בתזמורת. אסור לנו לִבְלוֹם אותו!"
"אבָל בְּמה? במה? באיזה כסף בְּדִיוק?" הִתרגז אבא. "אולי נִמכּור אֶת הבגדים שלנו ונִתפּור לנו לבוש מִשַׂקים? אולי נֹאכל רק תפּוחֵי אדמה וּנְלַקֵט סִרְפָּדִים בַּשָׂדֶה? זה מה שאַתְ מַציעה? אַת יודעת כמה כינור עולֶה? הון תוֹעָפוֹת!"
"לא מוכרחים לקנות סְטְרָדִיוַורְיוּס. המורָה אמרה שאֶפשר למצוא כינור סביר בחמשת אלָפים שקל."
"חמשת אלפים שקל?! אתם הִשתגעתם לגמרי?"
"אני בעצם כבר ביקשתי הַלְוָואה..."
"מה?! כבר ביקשתְ? מתי? מהבנק? והם הִסכימו, הטיפשים האלֶה, לתת לָך?"
"לא. ביקשתי מאימא שלי."
למוחרת, בְּעיניים עייפות מֵחוסֶר שֵינה ואולי גם מִבֶּכי, אבָל בְּחיוך גדול של ניצחון, בִּישְׂרה לי אימא שהיא ואבא הֶחליטו לִקנות לי כינור. היא תדבּר עִם המורָה שתעזור לנו לִמצוא כלי טוב. חיבקתי אותה חזק להראות לה שאני שָׂמח וגם שתֵדע שאני מֵבין שזאת לא הייתה החלטה של מה בְּכָך.
בְּשִיעור הכינור הבא נתנה לי המורָה פתק שֶעליו רשמה מספר טלפון. היא אמרה שהיא מצאה אֶת המודעה הזאת בָּעיתון ונִראֶה לה שזאת עסקה טובה.
התקשרנו. אימא דיברה עִם האיש וקבעה פגישה. הלכנו יחד. האיש היה צעיר. הוא אמר שהוא לא מֵבין בְּמוּזִיקָה וּבְכינורות, אבָל דודה שלו הזקֵנה, דודה פְרִידָה, נִפטְרה לִפנֵי חודש והֶחליטה להוריש לו משום מה אֶת הכינור הזה. "היא הייתה כַּנֶרֶת מִקצועית, ניגנה בַּתִזמורת הפִילְהַרְמוֹנית, וזה היה הכינור השני שלה, הכינור הפָּחות טוב, ה'רֵזֶרְבִי'. אֶת הכינור הטוב שומרים בַּמשפחה והוא אֵינו לִמכירה. אבָל גם הכינור הזה אֵינו רע. הוא שָוֶוה לפחות כפול מהמחיר שאני מבקש תְמוּרָתוֹ. אני מוכֵר גם אֶת הנרתיק היפֶה ואֶת הקֶשת, הכול כלול בַּמחיר. לצערי, אין לי מה לעשׂות בזה כי אני לא כנר, ואני צריך אֶת הכסף לִדברים אחרים."
אימא הִנהנה בּהֲבָנה. ניסיתי אֶת הכינור. הוא היה יפֶה, צִבעוֹ היה חום בהיר וּפִתְחֵי הצד שלו היו דקים ועדינים. הצליל שלו היה יפֶה הרבֵּה יותר מהצליל של הכינור הסיני השָׂכוּר שלי. ביד רועדת מילאה אימא הַמְחָאָה. אֶת התאריך היא כתבה לעוד שבועיים כדי שֶיִהיה לנו זמן ללכת לְבוֹנֵה כינורות וְלִבדוק שהכול בסדר, שהכְּלי שָוֶוה אֶת המחיר. האיש הִסכּים שאִם לא נִהיֶה מְרוצים נחזיר לו אֶת הכינור בתוך שבועיים וּנְבַטֵל אֶת ההמחאה. שלושתנו לחצנו ידיים. הִרגשתי כמו איש עסקים, וּכְשֶלקחנו אֶת הכינור והלכנו מִשָם הייתי נרגש מאוד.
בַּדֶרך עצרנו בְּמֶרכַּז הָעיר ונִכנסנו לְסַדנָה של בונה כינורות. זוֹ הייתה הפּעם השנייה שבָּאתי לַמקום הזה. בַּפּעם הראשונה באנו כדי להתקין אֶת הגֶשר שֶנפל בַּכּינור השָׂכור שלי. אז הִבּיט בונה הכינורות בַּכּינור הזול שלי בְּחוסֶר חֵשק. הוא הִתקין בתוך דקה אֶת הגֶשר, וּכְשֶאימא שָאלה כמה היא צריכה לשלם לו הוא רק הֵנִיד אֶת ידו בְּביטוּל ואמר: "זה כלום. חינם! אין טעם להשקיע בְּכינור כזה."
כְּשֶנִכנסנו הפּעם והֶראֵינו לו אֶת הכינור הֶחָדש, הוא בחן אותו בְּיֶתר תְשׂוּמֶת לב. הייתי גאֶה. זאת כבר לא אותה הליגה!




"כן, כן", הִמהֵם בונֵה הכינורות. הוא ליטף אֶת העץ, הפך אֶת הכְּלי מִצד לצד, רִחרֵח אותו, הֵציץ לתוכו מִבַּעד לְפִתחֵי הצד והִקיש על דוֹפְנוֹתָיו טוּק טוּק טוּק: "זה כינור לא רע לְכַנָר מתחיל וּמַבטיח. הייתי אומר שזה חיקוי מוצלח לְמַדַי של מודֵל 'מִירְקוּר' צָרְפָתי. המחיר שֶשִילמתְ תְמוּרתו, גברת, אֵינו מוּפרָז מדי, אִם כי אולי היה אֶפשר להוריד כמה מאות..."
אימא נָשכה אֶת שְׂפָתֶיה.
"אבָל הקֶשת הזאת! בואו וְנִראה מה יש לנו פֹּה." בונֵה הכינורות שָלף בִּזהירות מִן הנרתיק אֶת הקשת והתבונן בה מִקָרוב. לאחַר דקה ארוכּה של הִתבּוננות אמר: "לעומת זאת, כאן נִראֶה לי שעָשׂית עִסקה טובה מאוד גברת, טובה מאוד!"
"מה?" הִשתָאֲתָה אימא, "אתה מִתכּוֵון שהיא שָוָוה משהו?"
בונה הכינורות חִייֵך.
"אנשים מַמְעיטים בְּעֶרכָּן של קשתות. אבָל מה הוא כינור בלי קשת? כמו חוט בלי מחט, כמו תקליט בלי פָּטֵפוֹן, דלת בלי ידית... קשת טובה מְשַנָה לַחלוּטין אֶת הנגינה, אֶת הצליל. ויש גם קשתות יקרות מאוד. אִם אֵינִי טועֶה, אֶת הקֶשת הזאת יָצר בִּתחילת המֵאה שֶעברה בונה קשתות אִיטַלְקִי ידוע... אבָל זה כבר לא המקצוע שלי. אני ממליץ לכם להראוֹת אֶת זה לְעָמית שלי, בונה קשתות בְּתֵל אָבִיב. הוא מוּמְחֶה לִקשתות. הוא יגיד לכם בְּמה מדוּבּר", וחָתם אֶת דְברָיו בִּקריצה.
יצאנו מִשָם הֲמוּמים וּבְיָדֵנו כרטיס הביקור של בונה הקשתות מתֵל אָבִיב.
כעבור שבוע נסע אבא לתֵל אָבִיב ולָקח איתו אֶת הקשת. כשחזר הביתה בָּעֶרב לא הִתאפּק וכמעט קפץ מִשִׂמחה.
"מאה אֶלף שקל!" הוא צעק וחיבק אֶת אימא. אחַר כך נישק אותי על שתֵי לְחָיַי וגם דילג בָּאוויר ועשָׂה מין צעד כזה שנִראה כמו ריקוד. מֵעולם לא ראיתי אותו מִתנהג ככה.
"משהו בין שמונים אֶלף למאה אלף שקל, אתם קולטים?! בשביל חתיכת מקל מֵעץ עִם כמה שְׂעָרות מִסכֵּנוֹת מִזָנב של סוס."
הוא חיבק שוב אֶת אימא וסיפר לנו שבּוֹנֵה הכינורות הִתפּלֵא מאוד כשרָאה אֶת הקשת והסביר כמה היא נדירה ורצה לדעת מֵאַין הִשַׂגנו אותה. אבָל אבא שלי לא רצה לנדֵב פרטים ורק רצה אוּמְדַן מחיר. בונה הכינורות היסס ואמר שהוא מַעריך אֶת השוֹוִי שלה בין שמונים אלף למאה אלף שקל ושצריך לבדוק אצל עוד מומחה מִחוץ לָארץ כדי לקבּוע סְכום מדוּיָק. אבא שלי כמעט הִתעלף כשֶשָמע אֶת זה והִתאמץ להמשיך לעמוֹד על רגליו.
פִּתאום הִתחילו הורַיי לדבּר בְּהִתרגשות כאילו זכו בַּלוֹטוֹ. הם נִקלעו לִסְחַרחֶרת של תוכניות: נִקנֶה בזה מכונית חדשה, נחזיר אֶת החוב, נצא לחופשה משפחתית, שִׂמלה חדשה לאימא, מַחשב אֵיכוּתי לאבא...
"רֶגע", הֵעזתי לעצור אותם. "וּמה אִיתִי? בְּמה אנגן אִם תִמכּרו אֶת הקֶשת שלי? כינור בלי קשת הוא כמו דלת בלי ידית."
הם נִפנוּ אליי נְבוֹכים. בְּהִתלַהבוּתָם שכחו אותי.
"אח, חמודי", הִתרגש אבא, "נִקנֶה לךָ קשת אחרת. קשת מצוינת. אפילו בְּאֶלף שקל. אבָל אתה לא צריך לנגן בְּקשת שֶשָוָוה מאה אֶלף... עדיין לא. כשתִהיה כנר מפורסם וּמצליח אז נחשוב על זה שוב". ושוב הוא נישק אותי, הפּעם על המצח. פתאום הוא התעניין מאוד בַּקַרְיֵירה האומנותית שלי. "כל זה בִּזכותךָ, מתוק! בִּזכותךָ וּבִזכות הכישרון שלךָ והכינור שלך..."
ואני חשבתי לי שבְּעצם כל זה בעיקר בִּזכותה של דודה פְרִידָה הזקֵנה, הדודה שלא הִכּרתי וְשֶהוֹרישה לי בטעות אֶת קַשְתָהּ היקרה. דלת בלי ידית... נִזכּרתי בַּדימוי של בונֵה הכינורות. דִמיַינתי שָמַיים מעוננים וּבְתוֹכם דלת בלי ידית וּמֵאחורֶיה עומדת דודה פְרִידָה. היא דופקת על הדלת בכל כוחה, מנסָה להיכנס אבָל אֵינה יכולה. ריחמתי עלֶיה, שָם בְּעולם המֵתים עִם כינורהּ וּבלי הקשת שלה. אבָל הורַיי היו שְׂמחים מאוד. ביקשתי בליבי סליחה מדודה פְרִידָה והיא הִפסיקה לַהֲלוֹם על הדלת, וִיתְרה והלכה לה, נֶעלֶמה בתוך ענן. הורַיי הִמשיכו לתכנן תוכניות ולחלום חלומות ואני הלכתי לחדרי לנגן אֶת הקטע האחרון שהמורָה נתנה לי: וִיוַולְדִי, הפתיחה של ארבע העונות.