הזמינו מנוי חודשי
ללא התחייבות

הזמינו מנוי חודשי לעיתון לילדים עיניים
 הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  25/10/2020 
 
הופיע גיליון 242
 בנושא עצם



לִבְחוֹר כֶּלֶב
כָּתְבָה: מִיכַל זָמִיר
אִייְרָה: שָרוֹן שְפִּיץ
סִיפּוּר

הַרבֵּה זמן חלף עד שהִצלחתי לשכנע אֶת אבא ואימא לאמץ כלב. מה שעזר לי קצת היו הימים הארוכים של הסֶגֶר. בַּהתחלה נֶהנֵינו. אימא בישלה, אנחנו אכלנו, ואחַר הצוהריים אבא והיא נִזְכּרו כמה זמן לא קראו ספר וכמה זמן לא שׂיחקו במוֹנוֹפּוֹל וכמה זמן לא עשׂוּ סֵדר בארונות...
דָנִיאֵל, אחותי הגדולה שכבר עולָה לכיתה ה', ישבה לידי על הספה. כבר נמאס לנו לִצפּות בַּטֵלוויזיה. הִסתכּלנו למטָה מִבַּעד לחלון. על המִדְשָאה, בְּמֶרחק מה אחד מהאחֵר, עמדו שני שכנים עִם כלבים ודיברו זה עִם זה. הלוואי שֶהָיה לי כלב.
בארוחת הערב חזרתי והֶעלֵיתי אֶת הנושֵׂא. אבא ואימא קוראים לזה 'לנדנד', אבָל אני ידעתי שזה היה הזמן הנכון לנדנד, שאִם לא אֲנדנד עכשיו לא יהיה לי כלב. בִּימֵי הקורונה אנשים מסכימים לְמה שהם לא היו מוכנים לשמוע בְּימים רגילים. אני חושבת שֶמה ששִכנֵע אֶת אבא ואימא סופית היה התנאי שהִציבה דָנִיאֵל: "אִם לא כלב אז תינוק".
אבא ואימא התפוצצו מצחוק. הִרגשתי שמשהו בְּליבָּם רצה לצחוק. כמו תמיד הֶעלתה אימא אֶת השאֵלה הקבועה: "וּמי יטפל בו?" אבָל להפתעתי אבא ענה: "כולנו", כאילו גם לוֹ יהיה חֵלק בזה.
אימא לא ויתרה בקלות. חילקנו בינינו אֶת המטלות, מה יַעשׂה כל אחד. הִסכּמתי לַכּול. "מחר", אמרה אימא בחיוך של מְוַותֶרת שנֶהנֵית מִזה, "נלך לְצַער בעלֵי חיים".
כל הלילה חלמתי על כלבים, על כלבים גדולים וּשׂעירים וּכבדים, על כלבים שלא צריכים בכלל לִנבּוח או לאַיֵים כדי לעורר כבוד; חלמתי על כלב שיגיע עד הפּוּפּיק שלי, לבן או חום או לבן וחום ושחור, שֶיְחַכּה לי ליד דלת הכיתה וילַוֶוה אותי הביתה בְּסוף הלימודים; חלמתי על כלב שיֵשב מִתַחת לָרגליים שלי כשאכין אֶת השִיעורים, שאוּכל להרכיב על גבּו תינוקות; חלמתי על כלב חכם שמֵבין הכול בלי שצריך לאלֵף אותו, שאוּכל לספר לו אֶת הסודות שאני לא יכולה לספר לאחרים.






כשיצאנו מהמִכְלָאה של צער בעלֵי חיים בהֶרְצְלִייָה לא הִרגשתי שִׂמחה. הכלב שקִפְצֵץ על ידִי בעליצוּת, שהתרוצץ לְכל הכִּיווּנים וּמָתח עד הקָצֶה אֶת הרצועה האדומה החדשה שֶקנינו לו, גרם לי לִרצות לִבכּות. אבָל הִתאַפַּקתי. ככל שטוֹפְּסִי הִתרחק ראיתי בְּבֵירור שֶאחת מֵרַגְלָיו האחוריות פגועה ושהוא צולע קצת.
אימא הלכה מאחורַיי עִם נָעֳמִי ועִם לִינָה, שתי הסְטוּדֶנְטִיוֹת לוֵוטֵרִינַרְיָה שהִתנַדְבו בַּכַּלְבִּייה.
"לא לתת לו לִמשוך מִדַי", הִזהירה אותי לִינָה מאחור, ונָעֳמִי אמרה לאימא:
"נֶהדר שהוא כזה קטן ושלא יגדל, ככה אין בעיה להִשתלט עליו."
"טוֹפְּסִייי", שלחה נָעֳמִי פרצוף דביק וּמִתְנַחְמֵד לְטוֹפְּסִי, והוא הסתובב באחת, כִּשְכֵּש בִּזנבו המָרוּט וּמשך בָּרצועה לְכִיווּנה של נָעֳמִי.
"מקסים, נכון?" חִייכה לְעֶבְרנו לִינָה. הִבַּטְתי בְּטוֹפְּסִי וּמשכתי אותו בָּרצועה. הוא היה קטן ורזֶה והִשתַלַטְתי עליו בְּקלוּת. פַּרוָותו האפורה הייתה מדוּבלֶלת, אוזניו היו ענקיות לעומת גופו והוא הִזכּיר לי עטלף.
כשהִתקָרבנו לַשַער הִבּיטה בי נָעֳמִי בְּמבט עמוק ורציני: "רואים שֶאַת יודעת לִבחור כלב."
"אַל תִשכּחו לעדכן אותנו מִדֵי פעם איך טוֹפְּסִי שלנו מִתרַגֵל לְבֵיתו הֶחדש", צעקו שתיהן לְעֶבְרֵנו לפני שנִכנסנו לַמכונית.
טרקתי אֶת דלת המכונית. אימא הסתכלה בי מִבַּעד לָרְאי לִראות שנֶחגַרתי כמו שצָריך. "הוא כל כך מתוֹוֹוֹוֹק", היא אמרה והִבּיטה בו מִבַּעד לָראי. "סְמַרְטוּטִיייי", קראה לו כאילו היה תינוק. הוא נבח אליה בְּקול צַוְוחָני של כלבים קטנים, "נכון שֶמזל שלָקחנו אותוווו?" שאלה כאילו הייתי בעצמי גור חמוּוּוּוּד. אימא הִתְניעה אֶת המכונית וטוֹפְּסִי נבהל ונבח.
"חמווווד אחד", הִבּיטה בו אימא מִבַּעד לָראי.
טוֹפְּסִי הִתכַּרבֵּל בִּזרועותַיי. הוא היה מפוֹחד והִתעלם מִקריאות ההִתלַהבוּת של אימא. בְּליבו הקטן, הפּועֵם, שהִרגשתי בְּכף ידי, חש טוֹפְּסִי שבְּעצם לא כל כך רציתי אותו; שבְּעצם אני לא חושבת שהוא חמווווד כל כך; שבעצם רציתי כלב אחֵר, יפֶה וגדול וגִזעי, כזה שכולם יִתפַּעלו מִמנוּ לְמַטה בַּגינה ולא קטנטן וצולע ואפרפר בעל פַּרוָוה מְדוּלדֶלת ואוזנֵי עטלף.
טוֹפְּסִי שכב בשקט, נִרְגע לְאִיטוֹ. הִרגשתי בְּאֶצבָּעִי אֶת חוֹטְמוֹ הקריר הרָטוֹב.
"כזה מכוער", אמרתי לאימא, "אִילו לא היינו מאמצים אותו, הוא היה נִשְאר בצער בַּעלֵי חיים לָנֶצח".
"נכון", אמרה אימא.
הִבּטתי בו. פתאום נִראָה לי שזה בְּעצם מה שהכי יפֶה בו.