הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  25/04/2019 
 
הופיע גיליון 225
 בנושא מלח



דָן, יֶזַע וּדְמָעוֹת
כָּתַב: עָמִית וַיְסְבֶּרְגֵר
אִייְרָה: מִיכַל בֶּן־חָמוֹ
סִיפּוּר



דָן היה המורֶה לְתנ"ך שלנו, וגם המורֶה לְחַקלאוּת. וגם המנהֵל. כן, היו לו הרבּה תַפקידים בְּבֵית הספר הקטן שבּו למדתי. אִם תשאלו אותי הַיום אִם אהבתי אותו או שׂנֵאתי אותו, לא אֵדע מה להשיב לכם, כי האמת היא שגם אהבתי וגם שׂנֵאתי אותו. הוא היה איש גבוהַ מאוד, חזק כזה. אִם לא הייתם יודעים שהוא מורֶה וּמנהל בֵֵית ספר, בטח הייתם חושבים שהוא שׂחקן כַּדורסל. הוא גם היה איש חכם, ואני הֶערצתי אותו על כל החוכמה שלו וניסיתי לְהַרשים אותו. רציתי שהוא יחשוב שאני ילד מִצטַיֵין, מְיוּחד, לא כמו כל האחרים.

דָן גם אהב לתת עונשים. לא סתם עונשים כמו לכתוב מאה פעמים 'אסוּר להִתחצֵף לַמורה' או לעמוד בַּפּינה, אלָא עונשים יְצירָתִיים ו'חינוּכִיִים'. וּבֶאמת שמעתי פעם אֶת אימא אומרת על דָן שהוא "איש חינוּך בְּרָמה".

פעם, בְּשיעור תנ"ך, כְּשֶלמדנו על גֵירוּש אדם וחַוָוה מִגן עֵדן, הייתי עסוק בּלְהַצחיק אֶת החבר שלי לִיאוֹר. עשׂיתי לו חיקוּיִים של כל מינֵי מִבטָאים. ראיתי שדָן מַבּיט בי מִדֵי פעם ושׂם עלַיי עַיִן, כמו שאומרים, אבָל הוא הִתעלֵם ממני. הוא לא אמר כלום והִמשיך בַּשיעור, ואני הִמשַכתי בַּמִבטָאים שלי. אבָל אז, בלי שהרגשתי, דָן הִתגנֵב מֵאחורַיי, וּפִתאום שמעתי אותו שואל: "נוּ, אז תגיד לי, מה אני אמוּר לעשׂות איתךָ?"

"לָמה שלא תִשלח אותי אֶל המנהֵל?" הִצעתי, וכל הכיתה פרצה בִּצחוק, כי הרֵי דָן בְּעַצמו היה המנהל.

גם לְדָן היה חוּש הוּמור, והוא אמר: "זה רַעֲיון מְצוּיָן, עָמִית. הבְּעָיָה היא שהמנהל עסוק כָּרגע בִּדברים אחרים... לכן אתה יודֵע מה? אני אֶשלח אותך לְמַטה, לַגינה". ואז הוא פנה לְכל הכיתה והִכריז: "כֵּיוָון שלְעָמִית היָקר שלנו יש הַיום מרֶץ יוצֵא מן הכְּלל, הוא יַדגים לְכוּלנו אֶת המִשפּט המעַניֵין שבְּפִרקֵנו 'בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם'." ולִפנֵי שהִספַּקתי לִמצוא עוד איזה משהו שָנוּן להגיד, דן פנה אלַיי בִּמלוא הסַמכוּתִיוּת שלו ואמר בְּקול כזה שכבר אין מה לְהִתוַוכֵּח איתו: "עכשָיו קום, רד לְגינת הַיָרָק, קח מַעדר ותַתחיל לַהפוך אֶת האדמה בַּמקום שהיו הקישוּאים והבְּרוֹקוֹלי".

"עדיף לי ככה," אמרתי בְּלחש, כאילו לְעצמי, "לְפָחות אֵיהָנֶה לי בַּחוץ בַּשמש, בִּמקום לָשבת פה בַּכּיתה המַחניקה וּלְהִשתַעמֵם".

"יפֶה," אמר דָן בְּסיפּוק, "ואני אַשגיח עלֶיךָ פֹּה מהחלון כְּדֵי לראות שאתה עובד כמו שצריך. קדימה, מהר, בִּזבַּזתָ מַספּיק אֶת זְמַנֵנו!"






ירדתי לַגינה. בַּחוץ היה יום חם של סוף האביב. השרב הרִאשון של השנה. שיעוּרֵי חַקלאוּת הִתקַיְימו רק אחת לִשבוּעַיִים, והגינה הייתה מוּזנַחת לְמדַי. לקחתי מַעדר והִתחלתי לעדור. האדמה הייתה קשה מִמה שחשבתי. זה היה מדַכֵּא וּמַעליב: איך הוא גֵירש אותי מהכיתה ולעג לי בִּפנֵי כולם! וּפִתאום גָמְלה בְּליבּי החלטה: אני אַראֶה לו, לדָן הזה, אני אֶהפוך אֶת כל האדמה של הערוּגה הגדולה הזֹאת וִיהי מה! הֵצצתי לְמַעלה אֶל החלון של הכיתה. החלון היה פָּתוח לִרְוָוחה. יכולתי לראות פינה של הלוּח ואֶת גבּו הרחב של דָן. יכולתי גם לשמוע אֶת קולו החזק קורֵא בִּדְרָמָטִיוּת: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת"...

הִתחלתי לַעדור בְּמרץ. דֵי מהר הִתחילו לכאוב לי כפות היָדַיִים, וגם הגב, אבל אני הִמשכתי לעדור בִּפרָאוּת. טיפות זֵיעה הֵחֵלו לטַפטֵף לי מהמֵצח, נשרו על האדמה החומה והחמה ונִספְּגו בה מִייָד.

מִדֵי פעם הֵצצתי לְכיווּן החלון לראות אִם דָן רואה אותי. רק פעם אחת נפגשו המַבּטים שלנו. אני כבר הייתי רטוב כולי מרוב זֵיעה — אבל הפכתי בְּקושי רבע משֶטח הערוּגה. בְּדִיוּק חשבתי לעשׂות הפסקה קטנה, אבָל כְּשעֵינַיי נפגשו בְּעֵינָיו של דָן סובבתי מִייָד אֶת רֹאשי וחזרתי לעבוד בְּיֶתר מרץ. שֶיִראֶה לו, שיֵדע לו, המַענישָן הזה, ששולֵח ילדים קטנים לעשׂות עבודות פֶּרֶך... חושב אֶת עצמו לְמין אלוהים, קשוּח, כּליָכול... מַבְּסוּט מֵעצמו, מַעניש ועוד צוחק לו!

עִם כל הנפה של המעדֵר ועם כל מכה שלו בָּאדמה קיללתי בְּליבּי אֶת דָן. יושבים להם שם כולם בַּכּיתה הנעימה, הצונֶנת, קוראים וכותבים בְּנחת, ואני פֹּה בַּחום, בַּשמש, אפילו בלי כובע, בלי מַיִם! כבר הִתחילו לי יַבָּלות בַּידַיִים. אני עובד כמו חמור, מזיע אֶת נִשמָתי. הדָן הזה! בטח חשב לו שאני אטַיֵיל לי בַּגינה. רצה רק להיפָּטֵר מִמני כְּדֵי שלא אַפריע לו בַּשיעור, אבָל אני אַראֶה לו, אני אֶעדור אֶת כל הערוּגה הזֹאת ולא אַפסיק עַד שאֶתעלֵף. וזה יהיה העונש שלו, על איך שהוא מעניש בלי רחמים...

והאמת, כבר לא ידעתי מי פֹּה המַעניש ומי הנֶענש. האִם דָן מעניש אותי או אני מעניש את דָן? ואולַי בְּעצם אני הוא שמַעניש אֶת עצמי? כָּאלֶה מין מַחשבות חלפו בְּרֹאשי הקודֵח בְּעודי שומע אֶת קולו של דָן: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה... וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם...". עכשָיו כבר הִתעַרבְּבו להן בְּטיפות הזֵיעה שלי טיפות מלוּחות ממין אחֵר, דמעות חמות. הן זלגו בְּמורַד הלְחָיַיִם, לְאורֶך האף ונִקְווּ על השׂפתַיִים, ואני טעמתי אותן וליקקתי אותן כמעט בְּתַאוָוה. כל כך הייתי צמֵא!

ריחמתי על עצמי מאוד מאוד, ושׂמחתי שאף אחד לא יכול לנחש שאני בוכֶה, כי מִמֵילָא כולי מזיע ואֶפשר לִטעות בְּקלות ולחשוב אֶת הדמעות לְזֵיעה. אבָל הַלוַואי שמישהו כבר יסתכֵּל עלַיי! שמישהו יִראה אותי בְּסִבלי ויַגיד לי לְהַפסיק! לְפָחות שלִיאוֹר יביט רגע מהחלון, או שדָן בִּכבודו וּבְעצמו יצעק לי שאַפסיק, שאלך לשתות מַיִם! לא. שום דבר מכּל זה לא קרה. אני לבדי. וּכבר הִתחלתי לדַמיֵין איך אני בֶּאמת מִתעלֵף וּמאבֵּד הכָּרה, וּמַזמינים לי אַמבּוּלַנס, ואני כמעט מת וּמאוּשפָּז שבוע בְּבֵית החולים, וכל הכיתה באה לבקר אותי עם זרֵי פרחים וצִיוּרים שאִילָנָה, המורָה לְאומָנוּת, ביקשה שיְצַיְירו בִּשבילי, וגם דָן בא, מתחרֵט על מה שהוא עשׂה ורוצֶה לבקש סליחה, אבָל אני לא מַסכּים לקבל אותו לַחדר שלי ואומר לָרופאים שֶיִשלחו אותו החוּצה...

הפַּעמון צִלצֵל. ילדים הֵחֵלו לָצֵאת מהכּיתות. זה היה השיעור האחרון בְּאותו הַיום וההַסָעות כבר חיכו לְיַד השער. גם אני הייתי צריך לעלות לַהסעה שלי. אבָל הייתי עקשן. עוד לא סִייַמתי לַהפוך אֶת כל הערוּגה! לַמרות הכְּאֵבים, חזרתי לעבוד. חברַיי לַכּיתה חלפו לְיָדי בְּדרכּם החוּצה והִבּיטו בי בְּהִשתומְמוּת. כְּשלִיאוֹר עבר שָם הוא נֶעצר רגע וקרא אלַיי מֵעבר לַגדר של הגינה: "מה, אתה לא בא?" אפילו לא טרחתי להרים אֶת רֹאשי מהאדמה ולַענות לו. כעסתי גם עליו. כעסתי על כל העולם. וכך הִמשַכתי לעבוד עַד שלְאַט־לאט הִתרוקן בֵּית הספר. שמעתי אֶת ההסָעות נוסעות להן זו אחַר זו. המקום נַעשָׂה שומֵם. עתה נשמע רק קול החבָטות היָבש של המעדר שלי בָּאדמה.

פִּתאום הִרגשתי יד גדולה על כְּתֵפִי. זה היה דָן. הייתה לו כַּנִראֶה מין מוּמחִיוּת להִתגנב מֵאחורַיי וּלהַפתיע אותי. בְּיָדו השנִייָה רִשרש צְרור מַפתחות גדול. מתבּרר שהוא גם האחרון שעוזב אֶת בֵּית הספר — הוא לא רק מורֶה וּמנהל, אלָא גם השָרת שנועל אחרָיו אֶת הדלתות בְּסוף הַיום. חָדלתי לעדור והִזדַקַפתי. הגב כָּאב, שרירֵי הזרועות כאבו. נַעלַיי היו מְלֵאות עָפר. היַבּלות הפּתוּחות בְּכפּות ידַיי צָרבו. עֵינַיי בָּערו. חולצָתי הייתה סְפוּגת זֵיעה, וּבְפי היה טעם של מלח. וכך, בְּכל סִבלי, נעצתי מבט מַאשים בְּדָן. "מַספּיק," הוא אמר, "הוכחתָ אֶת עצמךָ מֵעל וּמֵעֵבר. עכשָיו בוא, אני אסיע אותךָ הבַּיתה".

בַּדרך, כְּשֶיָשבתי בַּמכונית של דָן, בַּמושב לְיָדו, נֶהנה כל כך ממיזוּג הָאֲוִויר שהוא הִפעיל בִּמיוּחד לְמַעני, דיברנו על כל מינֵי דברים. דָן שאל אותי על עצמי, על התַחבּיבים שלי, ואני שאלתי אותו אִם הוא לא חשב להיות פעם שׂחקן כַּדורסל. הוא צחק ואמר שהוא בֶּאמת היה שׂחקן לא רע בַּנִבחֶרת של התיכון שלו, אבָל אחַר כך רצה לעשׂות דברים אחרים, מַשמָעוּתִיים יותר, וּבחר ללמוד הוראה. אחרֵי שהוא הוריד אותי ממש לְיַד הבַּית נפרדנו בִּלבָבִיוּת, ואני אמרתי לְעצמי שבְּעצם, כְּשֶאנחנו לבַדֵנו, רק אני ודָן, אנחנו מסתַדרים מְצוּיָן, וחשבתי שמֵעכשָיו והלאָה בטח לא יהיו לנו יותר בְּעָיוֹת.

אבָל כבר לְמוחרָת, כְּשֶהייתי מוּלו עִם כל שאר הַתלמידים, שוב חזרנו להיות הַתלמיד החצוף והמורֶה המַעניש. מוזר מאוד... רק דבר אחד הִשתַנה: מֵאז לא קיבלתי שוב עונש קשֶה כל כך כמו בְּאותו הַיום שגוֹרַשתי מהכיתה לאכול לחם בְּזֵיעַת אַפַּיי.