הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  26/06/2019 
 
הופיע גיליון 227
 בנושא מוזיקה קלסית



רוֹמַנְסָה אָנוֹנִימִית
כָּתַב: עָמִית וַיְסְבֶּרְגֵר
אִייְרָה: מָרִינָה גְרֵצָ’אנִיק
סִיפּוּר




כְּשֶהַהוֹרִים שלי הֶחליטו שהִגיע הזמן שאֶלמד לנגן ושאלו אותי באיזה כְּלי אני בוחר, הֵשבתי בלי היסוּס "תופים או גיטרה".
"תופים לא בא בְּחֶשבּון," אמרו לי, "יהיו לנו בְּעָיות עִם השכנים."
"טוב, אז גיטרה," אמרתי.
נִראָה שאבא היה מאוּכזב מהבְּחירה שלי. הוא אמר "אתה בטוח? לָמה דַוְוקא גיטרה? אָמרו לי שיֵש בַּקוֹנְסֶרְבָטוֹרְיוֹן לְמוזיקה מורָה מצוּיֶנת לְכינור." אבל אני לא רציתי לשמוע על כינור. חשבתי לְעַצמי אז שכינור הוא כְּלי של חְנוּנִים. אותו דבר בְּערך חשבתי על קְלַרְנִית, הכּלי שאימא קִיוְותה שאֶבחר בו. בְּקיצור, הִתעקַשתי על גיטרה. אמרתי לַהורים שלי שאני מַסכּים ללמוד לנגן, אבל אִם זה לא תופים אז רק גיטרה. והם הִסכּימו.
דִמיַינתי במה ענקית מוּאֶרת בְּעֶשׂרות פנסים בְּכל מינֵי צבעים, לפָנֶיהָ ים של קהל, ואני, בְּשֵׂיער ארוך וּבגוּפִייָה, עולֶה לַבּמה לִשריקותֵיהם וצַעקותֵיהם של המַעריצים, בְּיָדי גיטרה חשמלית בְּצבע כחול בּוהֵק (או סגול מַתַכתי), אני עושֶׂה סימן לַמתופף ולַבָּאסִיסְט, שגם להם שֵׂיער ארוך, ובּוּם! המוזיקה שלנו — פִּרְאית, קִצבִּית, מַסעירה וקשוּחה — בּוקַעת בְּ'פוּל ווֹלְיוּם' מהמַגבּרים, והקהל משתולל.
כמה הופתעתי לגלות בַּפּעם הרִאשונה אֶת דָוִד, המורֶה לְגיטרה. הוא נִראָה לי כמו מישהו שעובד בַּבַּנְק ולא כְּמוּזיקַאי. הוא היה שמנמן, לָבוש בְּמכנסַיִים וּבְחולצה מְגוֹהצים, על עֵינָיו משקפַיִים מרוּבּעים, והשֵׂיער שלו קצר מַאפיר. רק שַרשֶרת כסף קטנה עם תִלְיוֹן בְּצוּרת מַפתֵח סוֹל שהייתה תלוּיָה על צַוָוארו הֵעידה על מִקצועו. דָוִד אמר לי לָשבת, אמר לי לִפשוט אֶת הזְרועַ, בחן רגע אֶת מידותַיי ואמר: "גיטרה שלושה רְבָעים". אחַר כך הוא נתן לי גיטרה קטנה עשׂוּיָה עץ בהיר.
"אני רוצֶה ללמוד לנגן בְּגיטרה חַשמלית," אמרתי מִייָד.
דָוִד חִייֵך חִיוּך דק וּמָריר ואמר: "זה מה שכּל הצעירים רוצים הַיום. אבל אי אֶפשר להתחיל בְּגיטרה חַשמלית. אתה צריך ללמוד קודם כול אֶת הבָּסיס בְּגיטרה קְלָסית, ואז בְּעוד שנתַיִים או שלוש, אם תִרצֶה, תַעבור לְחַשמלית."
שנתַיִים או שלוש? אמרתי לעצמי, מה פתאום! אני מוּכן לנַסות גיטרה קְלָסית מַקְסימוּם חודשַיִים. כבר ידעתי בְּדִיוּק אֵיזו גיטרה חַשמלית אני רוצֶה שתהיה לי. ראיתי אותה בְּחלון הרַאֲוָוה של חנות המוזיקה בְּמֶרכּז העיר — צבוּעה בְּכחול מַתַכתי, עִם קישוּטים בְּצוּרת קוּרֵי עכָּביש. אבל לא הִשמַעתי אֶת מַחשְבותַיי בְּקול רם ונתתי לְדָוִד להַנְחות אותי כֵּיצד לשֶבת וכֵיצד לֶאחוז בַּגיטרה. הִשתדַלתי לעשׂות מה שדָוִד אמר, אבל לְעַצמי אמרתי: כל זה לא ממש חשוב, כְּשֶתהיה לי הגיטרה החַשמלית אַחזיק אותה איך שנוח לי.
אחַר כך המורֶה הֶעמיד לפָנַיי עמוּד תָוִוים. הוא הורה בְּאֶצבּע על התָוִוים וקרא בִּשמותֵיהם, ותוך כּדֵי כך הוא הִנחה אֶת האגוּדל שלי בְּיַד ימין לִפרוט על שֵשת המֵיתָרים הפְּתוּחים, כְּלומר בלי להניח עלֵיהם אֶת אֶצבְּעות יד שְׂמֹאל: מִי, סִי, סוֹל, רֶה, לָה, מִי.
אֵיזה שִעמוּם! בְּמשך עשׂר דקות הייתי צריך לִפרוט רק על המֵיתָרים הפְּתוּחים ולקרוא בִּשמם. רק כְּשֶכּבר שלטתי בִּשמות המֵיתָרים וּבִפריטה עלֵיהם הֶראה לי דָוִד הֵיכן לִלחוץ בָּאצבּע הרִאשונה של יד שְׂמֹאל על צַוַואר הגיטרה בין הסְריגים. דָוִד הֵניח לפנַיי דף חדש, וּבו מַנגינה פשוטה המורכֶּבת מֵהַתָוִוים המעטים שזה עתה למדתי — אֵלו של המֵיתרים הפְּתוּחים ואלו שמְפיקים בִּלחיצה בְּאֶצבּע אחת. קָראו לַמנגינה בַּשֵם המטופּש 'אַבְשָלוֹם הַצָב', וזו הייתה מנגינה איטית בִּמיוּחד, איטית כְּצב. עִם מנגינה שכָּזו, חשבתי לְעַצמי, גם אִם תהיה בְּיָדי גיטרה חשמלית מַבריקה ונֶהדרת לְעולם לא אַצליח לִגרוף תְשוּאות מהקהל.
דָוִד כַּנִראֶה חש שאני מטיל ספֵק בְּכל העִניָין ואמר בְּקולו העִניָיני והיָבֵש: "ברור שזו רק מנגינת תִרגוּל. כָּרגע אני לא יכול לתת לךָ משהו מעַניֵין יותר. אבל לְאַט־לאט, ואִם תַתמיד ותִתאמן, תִשתפֵּר, וְעַד סוף השנה תוּכל לנגן למשל אֶת זה." הוא לקח אֶת הגיטרה שלו והֵחל לנגן. הִקשבתי כִּמְהוּפְנָט. הַצלילים בקעו צלוּלים וּברורים מגיטרת העץ הגדולה שלו. הם רדפו זה אֶת זה, לפעמים קצרים וּמהירים ולפעמים ארוכים, מְהַדהדים. זו הייתה מַנגינה יפה, מתוקה, שׂמֵחה ועצובה גם יחד. לְרגע עָצמתי אֶת עֵינַיי ושכחתי אֶת חלומי לנגן בְּגיטרה חשמלית, שכחתי אֶת דָוִד, שכחתי אֶת עצמי, ושכחתי בִּכלל אֵיפֹה אני נמצא.
המַנגינה נִפסקה פִּתאום, ואני חזרתי לָעולם. "רוֹמַנְסָה אָנוֹנִימִית," הִכריז דָוִד אֶת שֵם הַיְצירה והֵניח מִיָדָיו אֶת הגיטרה. "מַלחין סְפָרַדי לא־יָדוּע מִתקוּפת הרֵנֵסַנְס."
הִבטחתי לְהִתאמן. חזרתי הבַּיְתה עִם הגיטרה 'שְלוֹשָה רְבָעִים' שהמורֶה הִשאיל לי ועִם הַתָוִוים של 'אַבְשָלוֹם הַצָב'. דָוִד אמר שבְּמקבּיל לְשיעורֵי הגיטרה אֶצטרך ללמוד גם בְּכיתה של סוֹלְפֵז', כְּלומר לדעת לשיר על פי תָוִוים.




בְּמשך החודָשים הבאים הִשתַנתה הדֵעה שלי על גיטרה, על מוזיקה ועל דָוִד. גיליתי לְהַפתעתי שיֵש לי 'אוזֶן מוזיקלית'. גיליתי גם שֶשיעוּרֵי הסוֹלְפֵז', שבַּהתחלה ממש לא רציתי לְהִשתתף בהם, הם דַוְוקא מעַניְינים. רישוּם המוזיקה היה דבר הֶגְיוני מאוד, ואפילו מרתֵק. זה היה קצת כמו ללמוד מָתֵמָטיקה, אבל בִּמקום מִספָּרים היו צְלילים. אחרֵי 'אַבְשָלוֹם הַצָב' למדתי אֶת 'אַבְרָהָם הַבַּרְוָוז' ואֶת 'רָחֵל הַסְנוּנִית הָעַלִיזָה', ואחרֵי עוד כמה מַנגינות פְּשוּטות כאלה שדָוִד חיבּר בִּמיוּחד לְתַלמידָיו המַתחילים, קיבלתי יצירות של ממש: 'וַאלְס בְּרֶה מָז'וֹר', 'פְרֵרֶה זָ'אקֶה', 'נוֹף קֵיצִי', 'שִיר עַם רוּסִי'. אֶת 'שִיר עַם רוּסִי' אהבתי בִּמיוּחד וניגנתי שוב ושוב עד שכּל בּנֵי המשפחה שלי זִמזמו אותו לְעַצמם בְּהֶיסַח הדַעַת. היו בו גם צְלילֵי בָּאס. זֹאת אומרת שניגנתי בְּאותו הזמן אֶת המנגינה ואֶת הלִיווּי שלה, כמו בִּשנֵי קולות. זה היה אֶתגר, אבל זה גם מה שנתן לַמנגינה עומק וְיוֹפי. זה הִתחיל להישמע טוב, כמו מוזיקה.
דָוִד אמר שאני מִתקדֵם יפֶה. כֵּיוָון שמתן מַחמָאות לא היה הסִגנון שלו (הוא רק אמר לי פעם "יש לךָ אוזן טובה", וּבְפעם אחרת "אתה מתקדֵם לא רע, בָּחוּרצִ'יק") ידעתי שאני יכול להיות גאֶה בְּעצמי. הודות לְשיעוּרֵי הסוֹלְפֵז' גם קריאת הַתָוִוים שלי הלכה והִשתַפּרה. כבר יכולתי לנגן מַנגינה חדשה מִקריאה כמעט רִאשונה.
חודש לִפנֵי סוף השנה שָאלתי אֶת דָוִד מתַי אֶלמד אֶת 'רוֹמַנְסָה אָנוֹנִימִית', המַנגינה הסְפָרַדית ההיא שהוא ניגן לי בַּשיעור הרִאשון ושֶשָבתה אֶת ליבי. דָוִד אמר שזו בְּדרך כלל מנגינה שלומדים רק בַּשנה הַשנִייָה.
"אבל אז אמרתָ לי שעַד סוף השנה אגיע לרמה שאוּכל לנגן אֶת זה!"
"זה היה רק כּדֵי לתת לךָ מוֹטִיבַצְיָה," אמר דָוִד וצחק. זו הייתה הפעם הרִאשונה שֶשָמעתי אותו צוחק. מִייָד אחַר כך, וּבלי שוּם הַקדָמות, הוא שלף מהקְלָסֵר שלו אֶת הַתָוִוים של 'רוֹמַנְסָה אָנוֹנִימִית' והֶעמידם על עמוּד התָוִוים מולי.
"אבל תִצטרֵך לעבוד קשֶה. יש רק חודש עַד לָרֵסִיטָל."
"רֵסִיטָל?"
"כן. זֹאת אומרת, הקוֹנְצֵרְט. קוֹנצֵרט סוף השנה. כל אחד מהַתַלמידים שלי ינגן יצירה."
חודש לְאחַר מכּן הִתקַיֵים הרֵסִיטָל בָּאולם שבְּמֶרכַּז הַתַרבּוּת. ההורים שלי היו עוד יותר מתוּחים ונִרגשים ממני. אימא לבשה אֶת השִׂמלה הַירוּקה הַיָפה שלה, השמורה לְאֵירוּעים חגיגִיִים. אבא רצה לִלבּוש עניבה, אבל אני ממש הִתחנַנתי שלא, אז הוא ויתר. אני לבשתי חולצה לבנה עִם צַוָוארון וּמִכנסַיִים חדשים — אבל ללכת להִסתַפֵּר לכבוד האֵירוּע סֵירבתי. אֶת השֵׂיער שלי הִמשכתי לגדל. מי אמר שֶרק לְנגנֵי רוק מותר לגדל שֵׂיער?
דָוִד חילק לַקהל דף מוּדפּס עִם רשימת הַיְצירות, שְמות הנגנים וּשנת הלימוּד. הכותרת 'רוֹמַנְסָה אָנוֹנִימִית' הופיעה לִקרַאת סוף התוכנִייָה, וּלְצידהּ שְמי ושֵם משפחתי מוּדפָּסים בְּאותִיוֹת מוּדגשות. בְּסוגרַיִים נכתב '(שנה א)'. היו תלמידים שהופיעו בְּזוג או בִּשלישִייָה. אני הופעתי בְּדוּאֵט עִם דָוִד — הוא בִּכבודו וּבְעצמו היה אמור לְלַווֹת אותי! כְּשֶהִגיע תורי דֵי הִתרגַשתי. לְרגע דִמיַינתי שוב אֶת הבמה הגדולה המואֶרת בְּאור זַרְקוֹרים ואֶת ים המַעריצים שורק וצועק, משתולל. אבל כאן המצב היה אחֵר — בְּרֵסִיטָל יושבים כולם בְּשקט, רצינִיִים, מְכוּבּדים וּמנוּמָסים. הרוֹמַנְסָה שלי יצאה יפה מאוד, טעיתי רק פעם אחת קטנה בָּאֶמצע, אבל חוץ מִמני וּמִדָוִד אני חושב שאיש לא שׂם לב לְכך. דָוִד רק עשׂה לי סימן קטן בָּרֹאש להמשיך, ואני הִמשכתי עַד הסוף. כולם מחאו לי כַּפַּיִים, ואימא צילמה איזה אלף תמוּנות בַּטלפון שלה.
אחרֵי הקונְצֵרט ההורים שלי ניגשו לדבּר עם דָוִד. הוא לחץ אֶת יְדֵיהם ואמר ש"בְּהֶחלט יש לַבָּחוּרצִ'יק עתיד, אבל צריך כבר להחליף גיטרה."
"להחליף?" נִבהלה אימא, "לְגיטרה חשמלית?"
"לא," חִייֵך דָוִד, "להחליף לְגיטרה שלֵמה. ה'שְלוֹשָה רְבָעִים' כבר קטנה לְמידותָיו. הוא גדֵל מהר!"
וּכבר בְּאותו קַיִץ קנו לי אֶת הגיטרה הרִאשונה שלי. גיטרה קְלָסית סְפָרדית אמיתית.