הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים | דף הבית
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'
 צור קשר
  13/12/2019 
 
הופיע גיליון 232
 בנושא ג'ונגל



הַנָּמֵר שֶׁמִּתַּחַת לַמִּטָּה
כָּתַב על השיר: לִיאוֹר שְטֶרְנְבֵּרְג
אִייְרָה: נֶטַעלִי רוֹן־רָז
שיר מֵאֵת: נוּרִית זַרְחִי

כְּשֶׁקּוֹרֶה לִי דָּבָר רַע,
לְמָשָׁל מַכָּה אוֹ דְּקִירָה,
אָז אִמָּא אוֹמֶרֶת:
“וּמָה,
וְחַיָּלִים לֹא נִפְצָעִים בַּמִּלְחָמָה?"

וּכְשֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
כִּי תַּחַת הַמִּטָּה יֵשׁ לִי נָמֵר,
אָז אַבָּא אוֹמֵר:
“וּבַג'וּנְגֶּל לֹא מַפְחִיד יוֹתֵר?"

וְאִם הֵם יוֹצְאִים לְסֶרֶט
וְלֹא מוֹצְאִים לִי שׁוֹמֵר,
הֵם אוֹמְרִים: "כְּשֶׁיְּשֵׁנִים לֹא פּוֹחֲדִים,
שְׁנִי מַהֵר."

וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה נָכוֹן
מָה שֶׁאִמָּא אוֹמֶרֶת, מָה שֶׁאַבָּא אוֹמֵר,
אֲבָל אֵיךְ זֶה יָכוֹל לַעֲזֹר
כְּשֶׁמִּתַּחַת לַמִּטָּה
יֵשׁ לִי נָמֵר.

כָּתבה: נוּרִית זַרְחִי




הַנמר בַּשיר מְיַיצֵג אֶת מה שמְאַיֵים, אחֵר וזָר. מְקור הפחד הוא בְּדִמיונה של הילדה, בְּאִי הוַודָאוּת שבַּחושך וּבַבְּדידות. כל אלֶה מְאַיְימים עליה כשהיא בְּמיטתה בַּלילה. אך מי שֶמְחַדֵד אֶת המצב והופך אותו לְמוּחָשִי ממש הוא דווקא האב כאשר הוא שואל שאלָה לא נעימה: "וּבַג'ונגל לא מפחיד יותר?" האמירה הזאת 'מַקְטִינה', והמֶסר החָבוּי בה הוא שהילדה יכולה בהחלט להִתמודד עִם פְּחָדֶיה בְּעצמה. לָאמירה הזאת קודֶמת אמירה דומָה של האֵם. האֵם מִתיַיחֶסת בְּצורה דומָה לַקושי של הילדה להתמודד עִם כאב פִיזִי וּמַשְוָוה אותו לְמה שקורֶה במלחמות. אִם כן, המלחמה והג'וּנגל מוּשְוִוים זה לָזֶה בַּשיר כִּשְנֵי מצבים כָּאוֹטִיִים, קיצוניים. שניהם מִתקַיימים אֵי שָם בָּעולם ואין להם לִכְאוֹרה נגיעה לַילדה הבטוחה בְּחדרה וּמִתלונֶנת שלא בְּצֶדק על מַכְאוֹבים קלים או על נמר דִמיוני בַּחושך.
אך מה שהשיר מבקש להַראוֹת הוא שמִנקודת המבט של הילדה האִיוּם מוּחָשִי לַחֲלוּטין. ההורים הם שסגורים בתוך עולמם הרַצְיוֹנָלי ואֵינם מסוגלים לאמֵץ וְלוּ לְרֶגע אֶת נקודת מַבָּטה של הילדה ולהבין אֶת חֶרְדָתה. וכך דַווקא הבִּיטויים שלִכְאוֹרה אמוּרים לתת לַילדה מוּשׂג וּמִידה (הפֶּצע קל לעומת פציעה בְּמִלחמה, בַּג'וּנגל מפחיד יותר מבַּחושך בַּחֶדר) — הם שהופכים אֶת האיוּם ואֶת החֲרָדה לְנוֹכְחים עוד יותר בַּחֲדַר הילדים.
השיר מסתיים בְּנִימָה מַעצימה. הדבר אוֹפְיָיני לַמשוררת נוּרִית זַרְחִי: הילדה היא שאומרת אֶת המילה האחרונה. היא מַתְריסה נֶגד קביעתם החד־מְמַדִית של ההורים וּמַציגה מציאוּת מוּרכּבת יותר: אומנם הג'וּנְגל נִמצא אֵי שָם בַּמְמַד הגֵאוֹגְרָפִי שלו, אך הוא גם נוֹכֵחַ לגמרי כאן, בַּחֶדר, בַּלַילה, כשהילדה לבדה. וְלִרְאָייה — יש נמר מתחת לַמיטה, וּמִבְּחינתה אין על כך ויכוח...

כָּתַב על השיר: לִיאוֹר שְטֶרְנְבֵּרְג