עיתון הילדים 'עיניים' החל את דרכו לפני עשרים ושש שנה, שבע שנים אחרי אחיו הבוגר 'משקפיים', המגזין לנוער ומבוגרים של אגף הנוער במוזאון ישראל. 'עיניים' התפתח כמעין גרסה לילדים של 'משקפיים' ויש דמיון רב בתפיסה התרבותית של שני המגזינים.
אני עורך את עיתון הילדים 'עיניים' מראשיתו, אבל עדיין, מצב היסוד שלי בעריכת העיתון הוא של התחלה, ובאופן כללי אין בי ידיעה שלמה בדבר איך צריך להיות עיתון לילדים. אני חושב שסגנון העריכה שלי ב'עיניים' מושפע מכך שהתחלתי את דרכי כעורכו הראשון של 'משקפיים' שצמח במוזאון ישראל, ומכך שהשותף הראשון של המוזאון להוצאה לאור של 'משקפיים' היה השבועון 'כותרת ראשית' שעורכיו, בשעתם, היו נחום ברנע ותום שגב.
'עיניים' שונה מעיתוני ילדים אחרים. רוב עיתוני הילדים הם שבועונים, ויש בהם ממד של אקטואליה בכל התחומים. למידע הזה, אם הוא איכותי, יש חשיבות, והוא ממלא צורך של הילדים – לצד החשיבות של פעולת ההעמקה וההרחבה של יסודות התרבות שנעשית ב'עיניים'. על כן 'עיניים' אינו מנסה להיות תחליף לשבועוני הילדים.
לעיתים שואלים אותי "מיהו הקורא של 'עיניים'"? "מיהו הקורא הדמיוני של 'עיניים'"? מיהו הקורא האידאלי של 'עיניים'"? ובשפת השיווק שואלים "מיהו קהל היעד"? מהשאלות האלה אני מתרחק ככל יכולתי. הדעות המושמעות בסביבתי – של אנשי מקצוע, של הורים וגם של ילדים – נשקלות ונחשבות בעיניי, אבל בסופו של דבר, רק בחלק קטן מהזמן המוקדש לעשיית המגזין אני זוכר את קהל היעד, או אפילו את הקורא הדמיוני. אני מודע לכך שילדים רבים קוראים את 'עיניים', ואיתם מספר גדול עוד יותר של הורים שעוקבים מקרוב אחר התכנים ובכל זאת אני מדבר עם עצמי.
עם זאת, כלל ברזל אחד עומד לנגד עיני: למרות ההתחדשות המתמדת של השיקולים בעריכת העיתון, ואף שהגבולות של מה שנכון או לא נכון לפרסם אינם קשיחים, בשני תחומים ננקטת זהירות רבה ונשמר טווח ביטחון גדול להגנת הילדים: בנושאי אלימות ומין. בנושאים האלה, שבהם סכנת הפגיעה רבה וחמורה, לא נשכחת לרגע הידיעה שהקוראים הם ילדים.
תפיסת הניתוק החלקי מהקוראים המדומיינים, או ממה שמכונה 'קהל יעד', נוגעת לכל שלבי ההכנה של 'עיניים'. "אל תכתבו ואל תציירו לילדים", אני מפציר לא אחת במי שלוקחים חלק ביצירת העיתון, "ובכלל, אל תיצרו בניסיון לקלוע לרצון של מישהו אחר. כתבו או ציירו לעצמכם. אם זה לא יתאים לילדים נטפל בכך אחר כך, ואם לא נוכל להתאים לא נפרסם". אני מאמין שמקומה של שאלת ההתאמה לילדים הוא אחרי שלב היצירה ולא לפניה או בד בבד איתה.
וכך, לצד ההקפדה על הדיוק במידע המופיע במגזין ולצד שיקולים מבוססים ולצד כללים, נשאר תחום רחב של אי-ידיעה על מה קורה במפגש בין הקוראים למגזין, והחלטות רבות נעשות בהכרעה אינטואיטיבית. גישה זו כרוכה, בהכרח, בטעויות ובשכחה, שלעיתים מתברר בדיעבד שגם להן תרומה חיובית.
שואלים אותי מה המשמעות של עיתון ילדים בשנות האלפיים. ואמנם, ידוע לכול שעולם התקשורת והתרבות, ובכלל זה גם התחום הפונה לילדים, עבר ועובר שינויים גדולים. באופן טבעי ׳עיניים׳ צומח בסביבת המקום והזמן שלו. הוא שונה מעיתוני ילדים עכשויים, ששייכים ומתאימים, כמוהו, לזמנם. בעריכת עיתון ילדים בשנות האלפיים כוונתי לזרום עם השינויים התרבותיים, התוכניים והטכניים, אך לא לעשות דבר מלאכותי כדי להפגין את היותנו בשנות האלפיים, בוודאי לא במחיר פגיעה בערכו של המגזין. כשם ש׳עיניים׳ אינו מדמה את עצמו לעיתון מן העבר, כך הוא אינו טועה לדמות את עצמו לעיתון עתידי.
עיתון הילדים ׳עיניים׳, כמו עיתוני ילדים אחרים, מתקיים בסביבה רווית מקורות תוכן דיגיטליים. בסביבה הזאת יש ל׳עיניים׳ תפקיד חשוב במיון ובבחירה של התכנים. אף שמתקיימת תקשורת אינטרנטית רבה מאוד בין הקוראים למערכת באמצעות האתר של ׳עיניים׳, הבמה המרכזית שלנו היא עדיין המגזין המודפס - על האסתטיקה שלו וגם על הממד השמרני שבו. ׳עיניים׳ הוא מקור תוכן, והתוכן הזה יכול לרכוב על כל מדיום, דפוס, אתר אינטרנט, אפליקציה, טלוויזיה, סרטים באינטרנט ואחרים. בכל פעם שהמדיום מתחדש ומשתנה נפתחות ל׳עיניים׳ אפשרויות חדשות, ולרוב נראה לנו נכון להמשיך להשתמש, לצד החדש, גם במדיום הישן, על חסרונותיו ויתרונותיו.
הממד השמרני הוא רכיב מהותי בתפיסה של 'עיניים': 'עיניים' מנסה להאיר את הרבדים הרבים של התרבות ואת מגוון התרבויות שבעולם מתוך עיבוד מורכב ועמוק של ההווה עם העבר ועם העתיד. כפי שבעולם התרבות התכנים החדישים והנועזים ביותר עדיין נכתבים באותיות ובמילים עתיקות, וכפי שבעולם החי גם המוטציות המוצלחות ביותר הן מניפולציה שמתרחשת בסביבה גנטית קדומה, כך תובנות תרבותיות, גם כשהן מתקדמות, הן צומחות על מצע רב-שכבתי, רב-תקופתי.
'עיניים', כמו כל כלי תקשורת וכמו כל מי שקשובים לו (אמא, אבא, אחים, מורים), גם הוא מחנך. בכך אינני מתכוון שאנחנו באים עם סדר יום חינוכי כבסיס להכנת תוכני המגזין. כוונתי היא שאנחנו מפעילים את שיקול דעתנו בכל רגע ורגע של הכנת העיתון ומודעים להשפעה החינוכית שיש לתוצאת שיקול הדעת, כלומר לתוכני המגזין. לפיכך השיקול המוסרי הוא השיקול הגובר בעריכת העיתון, ואיננו נרתעים מהעלאת סוגיות פוליטיות אם הן סוגיות מוסריות שיש להן מקום טבעי ב'עיניים' וקשורות לנושא המרכזי של גיליון כלשהו. הרעיון של 'חברה ראויה' הוא סוגיה מוסרית חשובה, ו'עיניים', בכוחו הדל, תורם לטיפוח מגויסות חברתית בתחום זה באמצעות תיווך תרבותי ורב-תרבותי איכותי.
אינני יודע כיצד כותבים לילדים, כפי שאינני יודע להגדיר כתיבה טובה בכלל. גם על השאלה 'מהו סיפור טוב' קשה לי לענות, אם כי לעיתים קרובות נדמה לי שאני יודע להבחין בו. אולי אפשר לומר שמאמר אינפורמטיבי הוא טוב אם הוא בהיר ומובן, אך לא די בכך, שהרי עליו להציע גם חוויה אסתטית - אמנותית, וכנראה יש ערך גם לקיומם של חלקים שנשארים בו לא מובנים. וממש כשם שקשה להגדיר מהו סיפור טוב, איני יודע איך להסביר מהו איור טוב. ואף על פי כן, אני יכול לדבר על כמה מאפיינים שנראים לי נכונים ל'עיניים'. על פי תפיסתי, האיורים ב'עיניים' אינם צריכים להיות 'איורים לילדים', ובמיוחד אל להם להיות איורים שיוצריהם התכוונו להתאים אותם לתפיסות השגורות באשר למה ילדים אוהבים או למה שמתאים לילדים.
ההנחיות לכותבים ולמאיירים ב'עיניים' משתנות מכתבה לכתבה. לפעמים ההנחיה מוגדרת, והציפייה מהמאייר או מהכותבת ברורה למדי, ולפעמים ההנחיה כללית מאוד ולמעשה אינה הנחיה כלל. כשנושא המאמר או הכתבה מאפשר לא להנחות את הכותב או את המאייר, נפתח ליוצרים פתח לפעול בלא תלות בהגדרות המצמצמות שלי. לרוב חופש כזה מניב תוצאה טובה, יפה ומוצלחת יותר מאשר בלעדיו. אבל יש מקרים רבים אחרים שבהם דווקא דרישות מוגדרות מן הכותבים או מן המאיירים הם שיוצרים מפגש מפרה המוליד יצירה.
אנחנו ב''עיניים', קשובים למה שקורה בארץ ובעולם בתחום התקשורת לילדים, בתחום התרבות לילדים, וגם במה שקורה בכלל ורלוונטי לנו. אנחנו קשובים גם לקהל הקוראים שלנו, וכאשר אנחנו מבינים אותם ומסכימים עם רעיונותיהם אנחנו מנסים לבצע אותם. אבל איננו מכוונים את עצמנו על פי הדברים החיצוניים האלה – איננו עורכים סקרים, כדי שלא נפעל מתוך לחץ להתחשב בהם, ולא ניישם דבר שאינו נכון וטוב ומתאים בעינינו גם אם קוראים רבים מבקשים אותו. אני מדמה בנפשי, גם אם לא אוכל לדעת שנכון הדבר, שבסופו של דבר גם הקוראים שלא נענינו לבקשתם לפרסם ב'עיניים' משהו שאיננו בטעם וברמה המתאימה לעיתון, לוא היינו נענים לבקשתם, לא היו אוהבים את מה שביקשו.
לפעמים יש ב'עיניים' כתבות שרמתן נראית גבוהה מדי לילדים קוראי העיתון. הכתבות האלה מתפרסמות לא מתוך טעות אלא בכוונת מכַוֵון. הכתבות האלה תמיד קשורות לנושא הגיליון, וחשוב שהן יופיעו בו גם אם רבים הסיכויים שהילדים לא יבינו אותן עד תום. להערכתי, לא רק שאין כל רע אם בגיליון גדול כ'עיניים' יהיה מאמר אחד, ואולי אפילו שניים או יותר, שלא כל הילדים יכולים לקרוא ולהבין (וייתכן שיהיו ילדים שכלל לא ירצו לקרוא אותו), נהפוך הוא – אני חושב שראוי לפרסם במגזין תכנים שיישארו חידתיים. חלקם אולי יובנו בקריאה חוזרת בשלב מאוחר יותר, וחלקם כנראה לא יובנו גם בהמשך. אני חושב שהתחושה שעדיין נותר מה לפענח וללמוד היא טובה, חשובה ואפילו משמחת. התחושה הזאת מייצגת את המצב הטבעי והרצוי של ילדים ושל מבוגרים בעולם, ובכל התחומים. אינני מחדש דבר: גם מבוגרים, ואף מומחים בתחומם, לעולם אינם מבינים הכול עד תום. הדברים שאינם מובנים לגמרי, דווקא הם מעודדים צמיחה. למעשה, לא רק שהילדים אינם צריכים להבין הכול, אסור שיבינו הכול. עם זאת, העובדה שמומחים וכותבים ברמה הגבוהה ביותר בכל תחום – במדע, באמנות, בספרות, ביהדות, בהיסטוריה ועוד - משתתפים ב'עיניים', מאפשרת למגזין להעלות נושאים בהעמקה ובאיכות גבוהה בלי לוותר על פשטות.
ממקומות רבים נוהגים להמליץ לדבר אל ילדים ׳בגובה העיניים׳. אני לא בטוח לאילו עיניים מתכוונים, אבל אם הכוונה לגובה העיניים של הילדים - לא זו דרכנו. אנחנו מדברים בגובה העיניים שלנו, ורק כאשר ההתאמות נראות ראויות והכרחיות אנחנו עושים אותן. בכל נושא ונושא אנחנו שואלים קודם כל את עצמנו מה מעניין אותנו. אחר כך אנחנו שואלים קודם כל את עצמנו מה מעניין אותנו. אחר כך אנחנו מנסים לראות את הנושא בעיני ילדים, אבל בשום שלב איננו חדלים לשקול את הדברים על פי אמות המידה שלנו ואיננו מבטלים את מה שנכון בעינינו מפפני מה שנדמה לנו שמעניין את הילדים. במילים אחרות, אנחנו משתדלים ש׳עיניים׳ לא יבטא רק את רצון הילדים אלא ילמד ויכתיב להם גם רצונות חדשים, ולפעמים אנחנו מצליחים והרצונות האלה נקלטים בהם, מעניינים אותן ומושכים את לבם.
העיצוב של ׳עיניים׳ מתרחש בכל גיליון מחדש, אבל בה בעת גם משקף את ההיסטוריה של המגזין. לא מעט מן העיצוב הבסיסי שעיצב אבנר אברהמי ב׳משקפיים׳ ניכר עד היום ב׳עיניים׳. כך גם מורגשת השפעתו של איתן קדמי שעיצב את רוב הגיליונות של ׳משקפיים׳ ואחר כך את הגיליונות הראשונים של ׳עיניים׳. עבודת העיצוב החדשה, נעשית בידי המעצבות ולי מינצי ומיכל בוננו. לבוננו ומינצי השפעה משמעותית על מה שהוא, בסופו של דבר, כתב העת ׳עיניים׳. מתחילתו ועד עכשיו ׳עיניים׳ הוא במה די מרכזית למאיירים רבים אך נבחרים. שיתוף מאיירים רבים - ותיקים, חדשים, וכאלה המצטרפים מדי שנה מתוך בוגרי בתי הספר לעיצוב ואיור - נעשה במודע, מתוך תפיסת מקום האיור במגזין. ׳עיניים׳ מתייחס להיבט החזותי שלו חשיבו רבה, הזהה לחשיבות של ההיבט הטקסטואלי. גישה זו היא נמשכת מתחילת דרכו של המגזין ׳משקפיים׳ במוזיאון ישראל.
ב'עיניים' שישים וארבעה עמודים, וכשליש מהם מוקדשים לעשרה מדורים קבועים. בכמה מהמדורים האלה הילדים נשאלים שאלות וצריכים לחשוב ולענות, באחרים מוצע לילדים ליצור – טקסט, ציור או תצלום – על פי מניע מוכתב או על פי הוראות מנחות, וחלק מהתגובות מתפרסמות בעיתון או באתר. קוראי 'עיניים' נפגשים בהצעות ליצירה מכל מיני סוגים ומעומתים באתגרי חשיבה פשוטים או מסובכים.
המדורים הקבועים של 'עיניים' מאפשרים לילדים ביטוי בכמה וכמה אופנים:
'יש לי חידות' הוא מדור שבו מוצגות לקוראים כמה חידות שיש להן ממד חזותי מפותח.
'בעיניים עצומות' הן עשר שאלות שהתשובות עליהן נמצאות במאמרים בהמשך הגיליון, ורצועות דגומות מתוך האיורים רומזות על המקום שבו נמצאת התשובה.
'שיחה בהרבה עיניים' הוא מדור המתעד מפגש של ילדים עם חברי המערכת לשיחה על הנושא של הגיליון הבא. המפגש מתקיים בכל חודש עם קבוצת קוראים אחרת.
'צייר לי ציור' הוא מדור המדמה כיתת אמן. אמנית או אמן מרכזי מציע לילדים בכל גיליון הוראות לציור על הנושא של הגיליון הבא. הילדים מציירים ושולחים את הציורים באמצעות האתר של 'עיניים', והאמנית או האמן בוחרים כחמישה או שישה ציורים וכותבים עליהם משוב מקצועי מעל דפי העיתון. הציורים שנשלחו למערכת ולא התפרסמו בגיליון מופיעים באתר של 'עיניים'.
'התצלום שלי' הוא מדור במתכונת דומה זו של 'צייר לי ציור'. המשימה במדור זה היא לצלם צילום הקשור לנושא של הגיליון הבא, וגם כאן הילדים זוכים למשוב בסגנון של כיתת אמן.
'עיניים שלי' הוא המדור של היועץ או היועצת של 'עיניים'. ילדים קוראים שולחים למדור שאלות על בעיות שמטרידות אותם באופן אישי, לעיתים קרובות בשם בדוי, והיועצים, שהם פסיכולוגים, עונים על שאלות הילדים. חלק מן התשובות מתפרסמות בגיליון, והשאר מקבלים תשובה אישית. ''עיניים' שלי' הוא גם המקום שבו מתפרסמות יצירות של הילדים היזומות על ידם: ציורים, סיפורים, שירים או עבודות אחרות.
'הסיפור שאינו נגמר' הוא מדור קבוע שבו מתפרסם סיפור קצר שאינו גמור. הילדים מתבקשים לחבר פסקה שתהיה סופו של הסיפור.
'הקומיקס שאינו נגמר' הוא מדור דומה ל'סיפור שאינו נגמר', ובו הילדים מתבקשים לחבר ולצייר סוף לסיפור קומיקס.
וכך, קוראי 'עיניים' מתרגלים את יחסי 'אני והמגזין': 'אני קורא', 'אני חושב', 'אני מרגיש', 'אני יוצר', 'אני שולח שאלה', 'אני שולח תשובה', 'אני מחכה לתשובה', 'אני קורא מה שילדים אחרים כתבו', 'אני מתבונן במה שילדים אחרים ציירו', 'אני קורא על בעיות אישיות של ילדים אחרים, ואני קורא את התגובות שהם קיבלו'. במילים אחרות: כתב העת אינו רק ספק תוכן, אלא גם מתרגל את מיומנות השימוש בכלי החשוב הזה – העיתון, המגזין.
