הזמן מנוי וגיליונות קודמים  |  צפה בגיליונות קודמים
 על אודות 'עיניים'  |   About Einayim  |  מערכת 'עיניים'  |  צור קשר
 דף הבית
 


אתם מוזמנים לשאול שאלות שמטרידות אתכם, וגם סיפורים, שירים, ציורים או צילומים שיצרתם (אפשר בשם בדוי). על חלק מן השאלות נענה בעיתון 'עיניים' וכאן באתר. ויצירות נבחרות שלכם יתפרסמו כאן ובחוברת 'עיניים'.
שמי הפרטי
שם המשפחה שלי
אני
הגיל שלי
מספר הטלפון שלי
הכתובת שלי
היישוב שלי
האימייל שלי
השאלה, הסיפור  או השיר שלי
זה קובץ הציור או התצלום שלי*
*שם הקובץ (jpg) צריך להיות באותיות לועזיות, ללא רווחים
 
שאלה: 
התחלתי תיכון ואני נורא מפחדת ממה שיקרה ואיך יוצרו החברויות. אשמח לעצה איך ליצור חברויות חדשות כשמגיעים למקום חדש.


תשובה: 
שי היקרה,

המעבר לתיכון הוא בהחלט מעבר משמעותי! חטיבת הביניים והתיכון שונים במובנים רבים מבית הספר היסודי. בבית הספר היסודי נוצרו חברויות מסוימות, קבוצות של ילדים התגבשו סביב נושאי עניין משותפים ועם השנים הלכו והתקבעו בהן הרגלי התנהגות מסוימים. כל זה לא ישתנה לגמרי בתיכון; אבל כמו כל התחלה חדשה, המעבר לחטיבת הביניים ולתיכון מאפשר שינוי של הדפוסים הקיימים.

בך המעבר הזה מעורר פחד, בעיקר משום שאינך יודעת כיצד יווצרו החברויות מחדש. יש ילדים שקל להם ליצור חברויות חדשות, ויש ילדים שלהם זה קשה יותר. אף ילד לא "נולד" עם המיומנות החברתית שנדרשת כדי להסתדר מבחינה חברתית. זאת מיומנות נרכשת, ואפשר ללמוד אותה ולהשתפר בה. אז איך ליצור חברות במקום חדש? הנה כמה עצות שאני יכול לתת לך. ראשית, נסי ליזום קשר. ילדים (ומבוגרים) בדרך כלל נהנים ומוחמאים מכך שמישהו אחר ניגש אליהם ורוצה לדבר איתם או להיות בחברתם. אם תהיי את הראשונה ליזום קשר, אחרים גם יראו זאת כצעד אמיץ של מישהי שיש לה ביטחון, וכדאי להיות חבר שלה. שנית, נסי לזהות ילדים שיהיה לך נעים להיות בחברתם. כאשר את מזהה כאלה, נסי להתקרב אליהם ולדבר איתם על נושאים שמשותפים לשניכם. אלה יכולים להיות נושאים יום-יומיים פשוטים, כמו "מה לומדים בשיעור הבא?", "מה את אומרת על המורה הקשוחה הזאת?...", "איזה ילד חמוד יושב לידך!" וכדומה. בעצם לא כל כך חשוב איך לפתוח את השיחה. העיקר הוא "לשבור את הקרח", וליזום קשר. ברגע שנוצר קשר ראשוני, בדרך כלל קל יותר להמשיך הלאה ולפתח קשר מעמיק יותר (כמובן בתנאי ששני הצדדים רוצים בכך). שלישית, אני ממליץ לך ללמוד את שמות התלמידים בכיתה שלך. אם את מתקשה בכך, שנני אותם כמו שאת לומדת חומר לימודי. ילדים (ומבוגרים) אוהבים שמזהים אותם בשמם. כמעט כל אחד ישמח לשמוע שאומרים לו "בוקר טוב!" ואז מציינים את שמו, או שלא רק שואלים אותו "מה קורה?" אלא גם אומרים (בהתחלת המשפט או בסופו) את שמו. ציון השם הוא דבר פשוט, והוא נותן המון – תחושה של הכרה, שייכות וחיבור. לבסוף, כדאי לאמץ כמה דפוסים שיכולים להשפיע על יחסי החברות שתצרי במקום החדש. חייכי לאחרים והסתכלי להם בעיניים כשאת מדברת איתם – אנשים אוהבים זאת. שתפי בדברים יום-יומיים שקורים לך, וגם בתחביבים שלך, ברגשות שלך ובמחשבות שלך. ילדים (ומבוגרים) אוהבים אנשים פתוחים וכנים, שמשתפים אותם בחוויותיהם. ככל שתהיי פתוחה יותר להביא את עצמך למקום החדש, אני סבור שיקל עלייך למצוא חברים חדשים וטובים.

ואחרי (ואולי למרות) כל העצות האלה, זכרי שלא כדאי להתאמץ יותר מדי. אולי תרגישי שקשה לך לעשות כל כך הרבה דברים בבת אחת, בסביבה חדשה ולא מוכרת. זה טבעי, וילדים רבים מרגישים כך. יותר מכל דבר אחר, ילדים (ומבוגרים) אוהבים כנות ואותנטיות, גם אם אלה מבטאים חשש, חרדה ופחד. אל תחששי לבטא גם את הרגשות האלה, אם את מרגישה אותם. היי מי שאת, בלי להתאמץ יתר על המידה להידמות למישהי אחרת. אני סבור שאם כך תעשי, אחרים יזדהו איתך וירצו להתקרב אלייך ולהיות חברים שלך.

נפתלי ישראלי


שאלה: 
שלום שמי גאיה (שם בדוי), יש לי שתי שאלות 1. עשו עלי חרם ואני נעלבתי מאד ובכיתי כי גם החברות שלי בגדו בי והיו נגדי גם שכולם עשו עלי חרם ניסיתי לדבר עם המורה ועם הורי אבל אין מענה וזה לא עוזר אני עצובה ובודדה והחופש נהרס לי ובגדול כי אין לי חשק ללכת לקייטנה כי כל החברות שלי לשעבר שם ואני לא יודעת מה לעשות תעזרו לי? 2. ההורים שלי כל הזמן רבים ואני תמיד חושבת שזה בגללי ולפני יומיים אבא שלי הודיע שהוא עובר לחוץ לארץ ואני עוד יותר עצובה ואני מרגישה הכי נורא בעולם! דיברתי על זה עם אמא שלי והיא אמרה לי לא להתערב ושלבסוף הכל יסדר אבל אני מסרבת להאמין לה כי אני לא סומכת עליה... וחץ מזה גיל ההיתבגרות מפחיד אותי ברמה קשה מאוד, תעזרו לי.


תשובה: 
גאיה היקרה,

את נמצאת במצוקה גדולה, ומתארת קשיים שיש לך בחיק המשפחה ובתחום החברתי. בבית היחסים בין הורייך מתוחים מאוד. הם רבים הרבה ואת דואגת שמא ייפרדו. על אמך את לא סומכת; ולאחר שאביך הודיע שהוא ייסע לאמריקה נעצבת והרגשת רע. חלק מההרגשה הרעה קשורה לכך שאת מרגישה אשמה: את מייחסת את הריבים שלהם להתנהגות שלך. את סבורה שהם רבים בגללך, ושאם תתנהגי אחרת הקשר ביניהם ישתקם.

מחוץ לבית המצב אינו טוב יותר. את חווה חרם חברתי שלא השתנה גם לאחר שדיברת עליו עם המורה שלך ועם הורייך. נעלבת ובכית כשגילית שגם חברותייך הפנו לך גב. את עצובה ובודדה, ומרגישה גם חוסר אונים גדול משום שאינך יודעת מה לעשות. אינך יכולה ללכת לקייטנה, שם נמצאות חברותייך לשעבר, ובבית יש מתיחות רבה.

בנוסף לכך את נמצאת בתחילת גיל ההתבגרות, והתקופה הזאת מפחידה אותך מאוד. מה ייקרה? מה השינויים שתחווי? כיצד תיראה תקופה זו בחייך? השאלות האלה מטרידות אותך ואינן נותנות לך מנוח.

נשמע שהתקופה שאת חווה כרגע היא תקופה משברית בחייך. זו תקופה קשה, ועלייך לאזור כוחות כדי לעבור אותה. אולי את לא רואה זאת כעת, אבל מניסיוני אני יכול לומר לך שתקופות מהן אלה הן קשות ביותר, אבל אפשר להתמודד איתן. חשוב שתטפחי בתוכך את התקווה שעוד מעט המצב ישתנה ואת תרגישי טוב יותר. כל הכבוד לך שכתבת וביטאת את מצוקתך. אני חושב שביטוי המצוקה הוא הצעד הראשון ואולי החשוב ביותר בדרך לפתרונה.

באשר להורייך, אני מציע שתדברי גם עם אביך. שתפי אותו בתחושותייך, בדאגות שלך ובפחדים שלך. אולי הוא יוכל להבין ללבך, ואולי הוא יוכל גם לקחת אחריות על החלק שלו בכך. חשוב גם שתדעי שלא את אשמה במצב של הורייך. הם המבוגרים, הם אלה שאחראים למצב שנוצר, ולכן הם גם אלה שאחראים לפתור אותו. זו לא האחריות שלך. אם שיחה עם אביך אינה מועילה מספיק, אני מציע לך לדבר על כך עם בן משפחה נוסף שאת סומכת עליו. אולי יש לך סב או סבתא, דוד או דודה, שאת אוהבת אותם וסומכת עליהם. דברי איתם ושתפי אותם בתחושותייך.

באשר לחברייך, חרם חברתי הוא מצב קשה שמוליד סבל רב. אם יש חברה אחת שאת יכולה לפנות אליה, ולשתף אותה בתחושותייך, אני מציע שתעשי זאת. אם זה לא אפשרי, כדאי לערב שוב את אחד המבוגרים שמכירים אותך – אולי אחד מההורים של חברותייך, ואולי אחד המורים (או היועצת) בבית הספר שלך. אם לך קשה לעשות זאת, מוטב שאחד מהורייך יתערב בכך. התערבות במקרה של חרם חשובה ביותר כדי להפסיק אותו.

אם המצב הזה לא משתנה, ואת ממשיכה לסבול, אני מציע לך גם לפנות לעזרה מקצועית כדי להקל על סבלך. במקרה חירום תוכלי לפנות לארגון ער"ן ("עזרה ראשונה נפשית") בטלפון 1201, 24 שעות ביממה, או לשלוח להם מסרון למספר 076-8844400 והם יתקשרו אלייך. בעזרתם תוכלי גם לחשוב לאילו עוד אנשים אפשר לפנות, ואיזו עזרה מקצועית תיטיב איתך.

נפתלי ישראלי




שאלה: 
רציתי לשאול האם אפשר לשלוח תשובות לחידות ולמדור ”התצלום שלי”.


תשובה: 
שלום רות,

אפשר לשלוח תצלומים ופתרון לחידות בשם בדוי. בברכה, מערכת 'עיניים'.

שיר - סיפור - הרהור...
התא. רציתי לספר על התא בגוף האדם כי זה נושא שעניין אותי: התא הוא החלק הכי קטן שמרכיב את גוף האדם. לבני האדם יש מליוני תאים. ולחידק יש תא אחד. האברונים בתא הם מיטוכונדרייה שהוא אחראי על הכח של התא. יש גם את החלולית שהיא ממיסה את החומרים, ויש את מערכת הגולג'י שמאחסנת חומרים. בנוסף יש את הגרעין שנותן די אן אי.
ויש את הציטופלסמה שהיא המים ויש את הריבוזומים שהם יוצרים חלבונים. ובסוף יש את קרום התא שהוא לא מאפשר לחומרים להיכנס לתא. תודה על הקריאה.
אורי מור בן 7
שאלה: 
אמא אמרה לי שאני בתחילת גיל ההתבגרות. אני מרגישה עצב ופחד, ואני מרגישה שאיני מסוגלת לשתף את הורי ברגשותיי. אני רבה איתם לפחות פעם ביומיים ונפגעת מהם, אני מבולבלת מה לעשות?


תשובה: 
מעיין היקרה,

גיל ההתבגרות, שאת נמצאת בתחילתו, הוא גיל של מעבר בין הילדות לבגרות. תקופת הגיל הזו היא תקופה של שינויים גדולים בתחומים רבים. הגוף מתפתח ומשתנה. המחשבה נעשית מהירה, מופשטת ומפותחת יותר. הרגשות נעשים מורכבים ולעתים סוערים יותר. הקשרים עם בני אותו מין ועם בני המין השני משתנים באופים. מתפתחות חברויות בקבוצה, ומשתנה גם היחס להורים ולאחים. כל כך הרבה שינויים! זה ממש מסחרר וכמובן מבלבל מאוד. מלבד ההתרגשות הנלווית לשינויים אלה, טבעי גם לחוש פחד מסוים. כיצד ייראה הגוף שלי לאחר השינויים האלה? האם יישארו לי קשרי חברות טובים? האם אצליח ליצור קשר עם בנים? ואיך יהיו יחסיי עם ההורים שלי? כל אלה שאלות שיכולות לעורר חששות שונים.

העצבות שכתבת עליה קשורה גם היא לכניסה שלך לגיל ההתבגרות. הילדות מוכרת לך, וכך גם כל מה שקשור בה. היית רגילה להיות ילדה, לשחק כמו ילדה, לדבר כמו ילדה ולהתייחס להורים שלך כהורים של ילדה. עכשיו פתאום משתנה הכול. את חשה שהדברים אינם כפי שהיו בעבר. כתוצאה מכך עלייך להיפרד ממה שהיה עד כה, וממי שאת היית עד כה, ולהתחיל דרך חדשה. כמו כל ויתור, יש בפרידה הזו אובדן מסוים, והעצבות שלך היא חלק מתהליך האבל הטבעי על האובדן הזה.

מתבגרים רבים מרגישים שהוריהם חשובים להם מאוד, אבל שהם לא מסוגלים לשתף אותם כבעבר במה שקורה להם. רוב המתבגרים חשים שההורים שייכים לדור אחר, ישן, שאינו מסוגל להבין את תחושותיהם או לחוות את מה שהם חווים. אני חושב שהתחושה שלך שאינך מסוגלת לשתף את הורייך ברגשותייך קשורה לכך, ומבלבלת אותך מאוד. מה קורה עכשיו? למי תפני בכאבך? למי תספרי על מצוקותייך? את מי תשתפי בשמחותייך? אולי קשורים לכך גם הריבים שיש לך עם ההורים, ותחושת הפגיעה שלך מהם. כיוון שאת לא משתפת אותם במה שאת מרגישה, סביר להניח שהם לא מצליחים להבין כיאות את חווייתך, ואולי אומרים או עושים דברים שאת חווה אותם כפגיעה בך. הדברים הללו שכיחים אצל מתבגרים והוריהם.

כדי להתגבר על כך, חשוב קודם כול שתדעי שהדברים הללו קורים באופן טבעי אצל רוב המתבגרים והמתבגרות. יש בכך הרבה בלבול וכאב, אך אלה הם חלק בלתי נפרד מתהליך הגדילה וההתפתחות שלך, שקשורים בסופו של דבר גם לפרידה שלך מהורייך ולמציאת דרך עצמאית משלך בעתיד. כרגע, אני חושב שעלייך לנסות בכל זאת לשתף את הורייך, ככל שהדבר אפשרי, במה שקורה לך. אולי לא תוכלי לשתף אותם בכל דבר כמו בעבר. אבל גם אם השיתוף יהיה חלקי, או לא מדויק, אני חושב שהוא יקל עלייך. במקביל לכך נסי למצוא חברה או שתיים שאת סומכת עליהן, ומרגישה שאיתן תוכלי לדבר ביתר פתיחות על הנושאים שמעסיקים אותך. רוב המתבגרים והמתבגרות חשים שהחברים שלהם הם האנשים שאותם הם יכולים לשתף יותר מאשר כל אדם אחר. נסי לעשות זאת, ולשתף אותם גם בתחושות העצב, הפחד והבלבול שכתבת עליהם. השיתוף הזה יעזור לך לדעתי להבין טוב יותר את חוויותייך, וגם יקל עלייך במידה מסוימת. ועם כל זאת – את צודקת! גיל ההתבגרות הוא גיל מבלבל ולא פשוט. צריך הרבה סבלנות... אבל לצד הבלבול יש בו גם הרבה יופי ושמחה וחוויות חדשות ומסקרנות. אני מאחל לך ליהנות גם מהן.

נפתלי ישראלי


שאלה: 
שלום יש לי בעיה חברה שלי כל הזמן רוצה שאני אעזור לה ואגלה לה את התשובות למבחן, ואחרי זה היא מתנהגת אלי ממש לא יפה. מה לעשות? דיברתי איתה וזה לא עוזר.


תשובה: 
ענת היקרה,

חברות טובה היא קשר שיש בו הדדיות. בחברות טובה יש נתינה וקבלה באופן שנעים לשני הצדדים בחברות. אם התנהגות של חברה טובה מפריעה לך, את צריכה להיות מסוגלת לדבר על כך איתה ולנסות לפתור את הבעיה. חבר טובה תתגמש ותשנה את התנהגותה כדי לא לפגוע בך. ואם החברות היא טובה, גם ממך מצופה להתגמש ולשנות את התנהגותך כדי לא לפגוע בה.

והנה, חברתך מבקשת ממך לגלות לה את התשובות למבחן. את נותנת לה את מה שהיא מבקשת. היא קיבלה ממך משהו, ולכן מצופה שהיא תחזיר לך דבר מה בחזרה. אחד הדברים המקובלים ביותר "להחזיר" במקרה כזה הוא הכרת תודה. מצופה שהיא תכיר לך תודה על מה שעשית. והנה, לא רק שהיא לא מכירה לך תודה על כך, אלא שהיא מתנהגת אלייך ממש לא יפה. איך זה ייתכן?! זה לגמרי בניגוד למה שאפשר לצפות מחברה טובה.

אני חושב שכדי להבין מדוע זה קורה, צריך להבין דבר מה נוסף, שלא כתבת אותו. כתבת שהיא רוצה שתגלי לה את התשובות למבחן. כלומר, היא מבקשת ממך לעשות עבורה דבר אסור. הרי לא מצופה ממך לגלות לה את התשובות; היא אמורה לכתוב את המבחן בעצמה. אם כך, היא דורשת ממך לעבור על כלל מסוים למענה, ואת עושה זאת. כאשר אנחנו עוברים על כלל, רובנו חשים רגש של אשמה. זהו רגש לא נעים, שגורם לנו להרגיש שעשינו משהו לא נכון, ועלינו להיענש על כך. הרגש הזה גורם לנו לכוון את הכעס שלנו כלפי עצמינו. אני חושב שחברתך מרגישה כך. היא מרגישה אשמה על כך שהיא ביקשה ממך לגלות לה את התשובות, ובנוסף לכך, היא לא מסוגלת לשאת את רגש האשמה הזה. הרגש הזה מכביד עליה עד כדי כך, שהיא לא מסוגלת לכעוס על עצמה על מה שעשתה. ובמקום לכעוס על עצמה, היא מחפשת מישהו אחר לכעוס עליו, והפתרון שלה הוא פשוט מאוד. במקום לכעוס על עצמה – זו שביקשה ממך לגלות לה את התשובות – היא כועסת עלייך – זו שנתנה לה את מה שביקשה. אולי זה נשמע לא הגיוני, אבל הנפש שלנו פועלת פעמים רבות באופן לא הגיוני. זה קורה כל הזמן, ולא רק למבוגרים.

אז מה לעשות? ראשית, אני חושב שאם היא מתנהגת אלייך באופן לא יפה עלייך להעמיד אותה במקומה, גם מול אחרים, ולא לאפשר לה לפגוע בך. שנית, אני חושב שגם לטובתה וגם לטובתך אין טעם לגלות לה את התשובות למבחן. בך הדבר פוגע, משום שהיא מתנהגת אלייך באופן לא יפה לאחר שאת עושה זאת ; ובה הדבר גם כן פוגע, משום שהוא לא מאפשר לה ללמוד באמת בעצמה. בפעם הבאה שהיא מבקשת ממך לגלות לה את התשובות, אל תסכימי לכך. את יכולה לומר משהו כמו, "תנסי להסתדר לבד", או "זה לא נעים לי לעשות זאת, ולכן החלטתי שזה לא ייקרה יותר". אם את לא מצליחה בכך, את יכולה לשקול לשתף גם את המורה שלך בהחלטה שלך, ולחשוב ביחד איתו או איתה מה יוכל לעזור לך ליישם אותה. הדבר החשוב בעיניי הוא שלא תאפשרי יותר לחברה שלך לכעוס עלייך בגלל משהו שהיא עושה. העוינות במקרה הזה צריכה להיות מכוונת אליה, ולא אלייך. אל תאפשרי לה להפנות אותה למקום הלא נכון, ואל תסכימי לקבל על עצמך כעס שאינו שלך.

נפתלי ישראלי

שאלה: 
אני בן 13 ואני ילד חברותי ונחמד. שנה שעברה לא הייתי ילד מקובל. השנה, עברתי לחטיבה, וניסיתי להתחבר לילדים חדשים. גם השנה הילדים כל הזמן מעיפים אותי ואומרים לי שאני נדבק אליהם. אני לא מבין למה, כי אני בסך הכל מסתכל עליהם משחקים בסלולרי ומנסה להתחבר אליהם, לדבר איתם ולהצחיק אותם. לדוגמה, הייתי בבר מצווה של ילד אחד מהכיתה שלי, בשם דני. הוא הזמין את כל הכיתה. הייתי ממש נחמד. עמדתי ליד דניאל כשהוא קרא בתורה, טפחתי לו על הגב כל הזמן, רקדתי כל הזמן רק איתו, אבל אז, כשאמא שלו ביקשה לעשות תמונה קבוצתית, אני תפסתי מקום ליד דניאל והחזקתי לו בכתף שלו ואז ילדים אחרים אמרו לי שהם רוצים להיות ליד דניאל, ושאני אזוז. הם לא יכולים לחיות עם העובדה שאני ודניאל החברים הכי טובים. שבועיים ומשו לפני זה, בבר מצווה שלי אני לא הזמנתי את דני אבל זה רק בגלל שאז עוד לא הייתי החבר הכי טוב שלו. אני לא מבין מה עשיתי. וזה לא רק שמה, כל הילדים אומרים לי לזוז כל הזמן?


תשובה: 
דרור היקר,

העולם החברתי הוא עולם מורכב. בתוך קבוצה של ילדים מתקיימים קשרים רבים ושונים זה מזה. בכל קשר כזה יש רגשות רבים, חיוביים ושליליים. כל כך הרבה דברים קורים בתוך קבוצה חברתית, עד שקשה לתפוס את כולם בבת אחת. ואחד הדברים שקשה לכל אחד מאיתנו לדעת יותר מכול קשור לשאלות האלה: כיצד הילדים האחרים תופשים אותי? כיצד הם חווים אותי? מדוע הם רוצים או לא רוצים בקרבתי? ומה בדיוק אני עושה, שמרחיק אותם ממני?

אמנם לא שאלת ישירות את השאלות האלה, אבל אני מרגיש שאלה השאלות שאתה עסוק בהן. בעבר היית ילד לא מקובל, על אף שאתה מרגיש שאתה חברותי ונחמד. השנה ניסית להתחבר לילדים החדשים בחטיבה שעברת אליה. אבל לרוב גם זה לא עוזר. כאשר אתה מנסה להתקרב עוד, למשל לדניאל, אחרים מרחיקים אותך. מדוע זה קורה? אתה לא מבין, והדבר מתסכל אותך מאוד.

ראשית, אני חושב שעליך לדעת שדרוש זמן כדי ליצור חברויות, ולהתקרב לאנשים אחרים באמת. חברויות אינן נוצרות יש מאיין. למשל, דני לא היה החבר הכי טוב שלך, ואולי לא היה חבר שלך כלל, ולכן לא הזמנת אותו לבר המצווה שלך. זה טבעי. אבל שבועיים אחר כך אתה נמצא רק איתו, ורוצה אותו רק עבורך. אני מבין את הרצון הזה שלך – שדני יהיה רק החבר הכי טוב שלך – אבל המשאלה הזו אינה יכולה להתגשם בזמן קצר כל כך. כדי שאתה ודני תהיו באמת החברים הכי טובים, אתם צריכים לבלות זמן ביחד. שניכם צריכים לרצות את הקשר הזה, ולהשקיע בו. אתם צריכים להכיר זה את זה, לאהוב את המעלות האחד של השני ולהכיר גם את המגרעות של כל אחד מכם, ולקבל אותן. בקשר מעין זה לא קורים רק דברים טובים. פעמים רבות יש מריבות, כעסים וקנאות. אם מצליחים להתגבר על הקשיים הללו, ועדיין שני הצדדים רוצים בקשר, הוא בדרך כלל מתחזק והופך להיות קשר טוב ומיוחד.

האם אתה יכול ליצור קשרים מעין אלה? אני סבור שכן. אבל כדי לעשות זאת, עליך לוותר על התפישה שאתה יכול להשיג קשרים במהירות ובקלות. עליך ללמוד להשקיע בקשרים לאורך זמן, ולהיות מסוגל לשאת גם רגשות שליליים שיש בהם (למשל, שדני לא רוצה להיות רק איתך אלא גם עם ילדים אחרים). אני חושב שלא כדאי לך לנסות ולהתחבר לילדים רבים. נסה להשקיע בחבר אחד או שניים, ולראות אם אתה מצליח ליצור איתם חברות טובה בזמן הקרוב. אם אתה מנסה שוב ושוב, ורואה שהדבר אינו מצליח, כדאי לך לשקול לפנות לאיש מקצוע (כמו פסיכולוג, או יועץ בבית הספר) שיעזור לך לראות מדוע אתה מנסה להתקרב לאחרים ולא מצליח. יכול להיות שחסרות לך מיומנויות חברתיות מסוימות, וכאלה אפשר ללמוד. יכול להיות שאתה חושב שאתה חברותי ונחמד, אבל לפעמים עושה דברים מסוימים שמכעיסים ילדים אחרים, ואינך מודע לכך. העלאת המודעות שלך למה שאתה עושה, יחד עם למידה של מיומנויות בסיסיות ושינוי דפוסי ההתקרבות שלך לאחרים, יוכלו לעזור לך להתקרב לאחרים ולהתקבל על ידם.

נפתלי ישראלי

שאלה: 
אני הכי מקובלת בכיתה. אני לא מדברת ברצף, יש לי כמה קטעים כאלה ובגללם אני שומרת לעצמי המון דברים שאני מתה להגיד אבל הקטעים האלה עוצרים אותי וההרגשה לא נעימה כי הרי אני ילדה מקובלת, אבל אני מרגישה שיש לי גוש גדול בגרון שעוצר אותי ואני מרגישה שחברות שלי מדברות ואני לא מסוגלת להוציא הגה, קראתי באינטרנט שלא כדאי להתייחס לזה, אבל אני לא מוכנה להוריד מעצמי ולהתחיל לגמגם כי הדיבור חשוב בלהיות מקובלת! מה אני אעשה?


תשובה: 
שירן היקרה,

הבעיה שאת כותבת עליה נדמית כבעיה מיוחדת, משום שאת מלכת הכיתה ויש רק אחת כזו בכל כיתה. אולם למעשה זו בעיה שמשותפת לילדים רבים. את יפה ומקובלת, ויש לך חברות רבות וטובות. המעמד שלך גבוה, וכמעט כולם רוצים בקרבתך. רבים רואים בך כנראה מושא להערצה, ורואים בעיקר את הסגולות הטובות שיש לך. זה נהדר, ובוודאי מספק אותך מאוד. אולם בכך טמונה גם הבעיה. האופן שבו תופסים אותך מגביל את האופן שבו את יכולה לבטא את מי שאת. את עסוקה בשמירה על התדמית שלך – התדמית של הילדה היפה והמקובלת – ואינך רוצה לתת ביטוי לחלקים אחרים שלך, חלקים חלשים יותר או פגיעים יותר. חלק חלש ופגיע יותר הוא, למשל, הגמגום שלך. לדעתך הדיבור הרציף חשוב מאוד בשמירה על מקומך כמלכת הכיתה. אם תתחילי לדבר, ואחרים ישמעו את הגמגום הזה, התדמית שלך תיפגע. את חושבת שאחרים לא ייראו בך עוד ילדה מקובלת ונערצת. אולי אפילו לא יתייחסו אלייך יותר כמלכת הכיתה. כיוון שאינך רוצה להסתכן בכך, יש דברים רבים שאינך מדברת עליהם. את שומרת אותם לעצמך, והם הולכים ומצטברים. חברותייך הפחות מקובלות מרגישות חופשיות יותר לדבר ולהתבטא; אולם אצלך יש "גוש בגרון" שמונע ממך את הדיבור החופשי. הגוש הזה הוא מעין שומר, שלא מאפשר לדברים מסוימים לצאת לך מהפה. כאשר יש לשומר הזה חשש שאת עומדת לבטא חלק פגיע יותר שלך, הוא חוסם את ביטויו, וכך מאפשר רק לחלקים חזקים שלך לצאת החוצה.

התוצאה של כל זה היא שאת מרגישה מצוקה. אם תבטאי את מה שיש לך לומר, את עלולה להיות פחות מקובלת, ולהיתפס כחלשה יותר; ואם לא תבטאי את מה שיש לך לומר, תרגישי שאת פחות "את", שאינך באה לידי ביטוי באופן אמיתי ושלם. מה אפשר לעשות?

אני חושב שאם את רוצה להיות קרובה לעצמך, כלומר להיות מי שאת ולבטא את עצמך באופן אמיתי, אין מנוס מלהסתכן ולבטא לפעמים גם דברים שעד כה נמנעת מלבטא אותם. אין זה אומר שעלייך לבטא מעכשיו ואילך את כל מה שיש לך לומר. את יכולה לבחור את המינון הנכון; העיקר הוא לבחור לומר לפעמים גם דברים שיעמידו את תדמיתך בסכנה. אני חושב שאם תעשי זאת תרגישי הקלה רבה, וסביר להניח שגם תופתעי לגלות שלרוב ילדים (ואנשים) אינם בזים לחולשות. אם יש אדם חזק ומקובל (כמוך) שמראה חולשה, אנשים בדרך כלל מעריכים אותו יותר.

נפתלי ישראלי


שאלה: 
יש לי הרגשה שכולם שונאים אותי ושאני ילדה מאומצת ולפעמים בא לי למות ואני בוכה כל יום בלילה ונמאס לי לבכות וזה שיש לי חברה אחת זה בסדר אבל אין לי לאן לפנות. יש לי מורה בבית ספר שהיא המחנכת של הכתה המקבילה ורק אליה אני מעוניינת לפנות בבקשת עזרה אבל אין לי אומץ לעשות זאת ולפעמים מרוב הבדידות והכאב גורמים לי לחשוב שאני קרובת משפחה של סלבס או של המורה... אני מבקשת עזרה וגם כל מיני אתרים שבהם אני יכולה להתייעץ באופן קבוע ואנונימי על בעיותיי.


תשובה: 
נעמה היקרה,

את כותבת על הרגשות קשות של כאב ובדידות. אמנם יש לך חברה אחת, ומורה שאת אוהבת, אך זה אינו מספיק. העצב והמצוקה קשים מדי ומכבידים עלייך. את לא יכולה לשאת אותם לבד, ורוצה מישהו שיבין אותך ויעזור לך. לפעמים ההרגשות האלה קשות כל כך, שהן גורמות לך להרגיש בודדה עוד יותר – שאת ילדה מאומצת, שאת רוצה לבכות עוד ועוד, לפרוק את כל הכאב הזה, ולחשוב על מוות כמוצא ממנו. לפעמים המחשבות האלה בלתי נסבלות עד כדי כך שאת מחפשת דרך מוצא מהן, ומדמיינת את עצמך כקרובת משפחה של סלבס או של המורה האהובה עלייך. כל אלה הם תוצאות טבעיות של המצוקה שלך. אבל הדבר החשוב ביותר לדעתי הוא שאינך צריכה להישאר לבד עם המצוקות הללו. ראשית, מתוך דברייך נראה שהקשר עם הורייך אינו קשר שאת סומכת עליו ויכולה להיעזר בו. האמנם זהו המצב? אולי כדאי לשקול זאת שוב. בדקי עם עצמך האם אינך יכולה לפנות לאחד מהורייך או לבן משפחה אחר (אח או אחות, דוד או דודה, בן דוד או בת דודה, סב או סבתא) שאליהם תוכלי לפנות ושאיתם תוכלי לדבר על מצוקותייך. לרוב בן משפחה יכול להקל מאוד על מצוקה קשה, ואני מציע לך לשקול זאת כאפשרות ראשונה. שנית, העובדה שיש מורה שאהובה עלייך יכולה לעזור לך מאוד. לדעתי כדאי לאזור אומץ ולפנות אליה. אני סבור שאת יכולה לסמוך על תחושת הבטן שלך, ולדעת שאם יש לך תחושה טובה לגביה היא כנראה תוכל לסייע לך. שלישית, גם חברה טובה יכולה לסייע במקרים כאלה, ואני חושב שכדאי לך לדבר איתה ולספר לה על מצוקתך. עצם הידיעה שהיא יודעת מה עובר עליך לדעתי תקל עלייך מאוד, ובנוסף לכך תוכלו לחשוב יחד מה עוד אפשר וכדאי לעשות. אחד האתרים שאני ממליץ לך לפנות אליהם הוא האתר של ער"ן – שם תוכלי לקבל סיוע באמצעות צ'ט או באמצעות הטלפון. אתר חשוב נוסף הוא סה"ר, שנותן עזרה לילדים ולמבוגרים שנמצאים במצוקה כמו שלך. גם אליהם תוכלי לפנות באמצעות האינטרנט, והם יוכלו להקשיב לך ולסייע במידת האפשר. לבסוף, אני חושב שאם המצוקה שלך היא גבוהה, כפי שאת מתארת, כדאי לך לפנות לעזרה של איש מקצוע (כמו פסיכולוג). איש מקצוע יוכל לעזור לך להבין מאיין נובעת המצוקה שלך, וכיצד ניתן להפחית אותה. זה אפשרי ומעשי, ואני חושב שכדאי לך לפנות לעזרה כזו, שתקל עלייך מאוד.

נפתלי ישראלי


שאלה: 
כמעט כל הכיתה שלי מעליבה אותי ומכנה אותי בשם משפחתי. האם יש דרך פשוט לעזור לי להיות מקובלת מפני שאני לא ממש ממש מקובלת.


תשובה: 
ליאור היקרה,

יכולות להיות מספר סיבות לכך שקוראים למישהו או למישהי בשם המשפחה שלהם במקום בשמם בפרטי. יש מקומות, כמו בצבא, שבהם זה פשוט מקובל. לי קראו בצבא "ישראלי!" וזה לא נתפס כמשהו מוזר או משונה. יש מקומות אחרים שבהם מקובל לקרוא לאנשים בשמם הפרטי, אבל לפעמים קוראים להם בשם המשפחה שלהם כבשם חיבה. כשאני הייתי בגילך היה לי חבר שקראו לו "רחמים", כשם המשפחה שלו, משום שזה נשמע מתאים יותר או רך יותר משמו הפרטי, שהיה קשה לביטוי. בפעמים אחרות אנשים נוהגים לכנות אחרים דווקא בשם משפחתם כדי לפגוע בהם או כדי להעליב אותם. את חשה שכך עושים לך.

ראשית כדאי לך לבדוק באיזו מידה ההרגשה שלך נכונה. ייתכן שבאמת חלק מהאנשים מנסים לפגוע בך. אבל ייתכן שאחרים מנסים בכך למשוך את תשומת לבך. וייתכן שאחרים אפילו מנסים להתקרב אלייך בדרך זו. כדי לברר זאת, כדאי לשוחח על כך עם מישהי מהכיתה שאת סומכת עליה, ואולי גם עם המורה שלך. אנשים אחרים יוכלו לומר לך מה הם רואים מנקודת מבט שלהם, ואולי תגלי שנקודת המבט הזו שונה משלך.

שם המשפחה הוא שם פחות אישי, ואולי את חשה שכאשר קוראים לך בשם המשפחה מבטאים כך גם את העובדה שלא מתייחסים אלייך באופן אישי, שלא רואים אותך כפי שאת, שלא מתייחסים אלייך כמישהי חשוב ומיוחדת ולא מכירים בערכך ככזו. אולי את חשה כך; אך האם זהו מצבך האמיתי בכיתה? האם יש לך חברות בכיתה? האם מזמינים אותך לאירועים חברתיים? האם יש לך חברים לשוחח איתם על דברים שמטרידים אותך? זה נחמד להיות מקובלת, אך חשוב הרבה יותר שיהיו לך חברים וחברות שאיתם תוכלי לחלוק את החוויות שלך, לספר להם על מה שעובר עלייך, לבלות וליהנות יחד איתם, וללמוד מהם על עולמם שלהם וגם על עצמך. אם את מרגישה שאת מבודדת מבחינה חברתית, ואת לא מצליחה להשתלב בכיתה, חשוב מאוד שתדברי על כך עם הורייך ועם המורה שלך. ותחשבו יחד כיצד יהיה נכון לשלב אותך יותר בחברת הילדים בכיתה. אם המצב חמור עוד יותר, אפשר לשקול לעבור לכיתה אחרת. אך בינתיים כדאי להשקיע מאמץ כדי להשיג עוד חברים וחברות בסביבתך הנוכחית. אם זה יקרה, ואנשים יכירו אותך באופן אישי יותר, אני חושב שגם אם יקראו לך בשם המשפחה זה לא יישמע עוד באוזנייך ככינוי של גנאי או עלבון אלא ככינוי של חיבה, של קרבה ושל אהבה.

נפתלי ישראלי


שאלה: 
אין לי חברות. אני חברה של כולם אבל חסרה לי חברה קרובה. בכיתה שלנו לכולן יש חברה קרובה חוץ ממני ולעוד כמה בנות שוליות. זה מאד חסר לי, אפילו שיש לי המון חברות. בטיול אני מדברת עם כולן, אבל אין לי עם מי לשבת ואז כל הבנות שלא מקובלות באות לשבת לידי כי זה כיף לשבת ליד ילדה מקובלת ואני לא רוצה שישבו לידי אבל אני לא רוצה להעליב אותן, אז אני מסכימה. מה לעשות?


תשובה: 
שלי היקרה,

את ילדה מקובלת בכיתה ו"חברה של כולם", אבל דבר אחד מרכזי חסר לך: חסרה לך חברה אחת, אישית וקרובה. את לא רוצה להיות חברה של כולן באותה מידה. את מבקשת חברות מיוחדת, זוגית, שמתקיימת בין שתי בנות. את רוצה חברה שתהיה רק שלך, שתוכלי לשבת לידה בטיולים, לדבר איתה בשעות הפנאי ולספר לה דברים שמספרים רק לחברה הכי טובה.

חברות כמו זו היא באמת דבר-מה חשוב ויקר. חברות כזו היא תוצאה של קשר ארוך טווח שבדרך כלל מתפתח לאורך שנים. הוא דורש השקעה ומאמץ, ולעתים הוא גם כרוך בכאב גדול כי לפעמים יש ריבים או מחלוקות. בשעות טובות יותר קשר כזה הוא בסיס איתן לחיים. הוא מספק הגנה וביטחון, כוח ונחמה, אנרגיה ושמחה. קשר כזה חסר לך וטוב תעשי אם תשאפי לבסס לך קשר אחד כזה. אולם איני בטוח שלכל שאר הבנות בכיתה יש קשר כזה. אני חושב שאת חשה כך משום שלך אין קשר כזה, ולכן את "רואה" אותו בכל מקום אחר. להערכתי ישנן גם בנות אחרות בכיתה שלהן אין קשר כזה, והן שואפות להשיג אותו ממש כמוך. אולי אחד המחסומים שמונעים ממך להשיגו הוא התחושה שאם אין לך קשר כזה אז זה אומר שאת עוד אחת מבנות ה"שוליות" האלה, הלא מקובלות, שאין להן ליד מי לשבת בטיול. אני חושב שזה אינו נכון. חברות טובה וקרובה אינה רק נחלתם של ה"מקובלים" או ה"מרכזיים" בכיתה. כל אחד רוצה חבר טוב, וכל אחת רוצה חברה טובה. זה לא עניין של מקובלות או סגנון, מרכזיות או שוליות. לכן אני סבור שטוב תעשי אם תחפשי חברה כזו בקרב כל בנות הכיתה, גם אלה שבעינייך הן לא מקובלות או שוליות. כדי ליזום חברות כזו עלייך להתכונן להשקיע זמן ומאמץ, שכן לא פשוט להתחיל לפתח קשר חדש ולא פשוט לתחזק אותו, בעיקר בשבועות הראשונים. כרגע מעצבן אותך נורא כשאחת הילדות מבקשת לשבת לידך. אבל זו גם הזדמנות עבורך. בפעם הבאה שזה קורה, נסי ליזום שיחה ולבדוק האם מתאים לך להיות חברה של מי שבחרה להיות לצדך. אולי זו תהיה תחילתה של חברות אישית ובלעדית, טובה וקרובה – סוג החברות שכרגע חסרה לך מאוד.

נפתלי ישראלי

שאלה: 
אני ילדה די מקובלת בכיתתי ויש לי הרבה חברות. יש לי חברה אחת שקוראים לה שני, אבל אני מרגישה שהיא סתם חברה, לא באמת רוצה להיות חברה שלי, היא רוצה להתחבר אלי רק מפני שאני מקובלת. היא מעליבה אותי מול כולם, ויום אחד היא חילקה לכל הבנות משהו ורק לי היא לא חילקה, נעלבתי מאוד ונפגעתי. כשאני מנסה להתרחק ממנה היא לועגת לי ומרכלת עלי עם בנות אחרות. אני מתעלמת ממנה כמה שאני יכולה, וגם חברותיי אמרו לי להתעלם מכך. אבל.. פשוט קשה לי להתעלם מזה. אני יודעת שהיא לא תדבר איתי עכשיו, ניסיתי להתעלם מכך, קשה לי להתעלם!! מקווה שיש פתרון אפשרי לכך שהוא לא התעלמות.


תשובה: 
יובל היקרה,

כאשר יש לנו בעיה אנחנו בדרך כלל נוהגים לפעול באחת משלוש דרכים. הדרך הראשונה היא להתעלם מהבעיה, ולהתנהג כאילו היא לא קיימת. הדרך השנייה היא לברוח מהבעיה, להתרחק ממנה כמה שיותר כדי שלא תגיע אלינו שוב. הדרך השלישית היא להתעמת עם הבעיה, ולהסתכן בכך שנפגע בעצמינו או באחרים בעימות הזה.

לך יש הרבה חברות, ואת נהנית ממעמד חברתי גבוה בכיתה. אולם יש בעיה אחת שמטרידה אותך: שני, אחת הילדות מכיתתך, מעליבה אותך ופוגעת בך מול כולם. היא רוצה להתחבר איתך, אך היא אינה באמת חברה שלך. כיצד עלייך להתמודד עם הבעיה הזו? חברותייך אמרו לך לפעול בדרך הראשונה שהזכרתי. הן יעצו לך לנסות ולהתעלם מהפגיעות ומהעלבונות של שני. ניסית לעשות זאת, אולם את מרגישה שאינך מסוגלת לכך. את נפגעת ונעלבת ממנה, ואינך מסוגלת להתעלם. ניסית גם דרך אחרת – את הדרך השנייה שהזכרתי. ניסית להתרחק משני, וכך לברוח מפגיעתם הרעה של עלבונותיה. אולם זה לא הצליח. שמת לב שכאשר את עושה זאת, היא לועגת לך ומרכלת עלייך עם בנות אחרות. וכך נמשך מעגל הפגיעה והעלבון, אף על פי שניסית להתרחק ממנה. מה עוד אפשר לעשות? עוד דרך אפשרית להתמודד עם הבעיה הזו היא לבחור בדרך השלישית. הדרך הזו היא דרך קשה יותר, משום שהיא מחייבת אותך להתעמת עם הבעיה. כלומר, בדרך הזו עלייך להעמיד את שני במקומה, לומר לה (באופן אישי או בפומבי) שהיא מעליבה אותך, ולדרוש ממנה להפסיק את התנהגותה הפוגענית. אם את מרגישה מקובלת בכיתה, ושחברותייך יתמכו בך במהלך כזה, כדאי לשקול זאת בחיוב. כיוון שהרגשת שהתעלמות אינה פותרת את הבעיה, אני חושב שכדאי לפתור אותה בדרך אחרת. אם גם עימות כזה אינו עוזר, כדאי לערב מבוגרים אחראים מבית הספר (כמו המורה שלך, או יועצת בית הספר) שיעזרו לך לפתור את הבעיה בדרכים אחרות.

נפתלי ישראלי

שאלה: 
אני בת יחידה בין בנים, וגם בבית ספר אני כזאת.. משחקת כדורסל רק עם הבנים. לאחרונה אני הצעתי לילד מהכיתה שלי חברות למרות שבנים אמורים לעשות את זה והוא לא הסכים. עכשיו כולם צוחקים עליי, אני לא בטוחה אם הוא אוהב אותי או לא, ויש ילד שצוחק עליי בגללי! והוא יושב ממש לידי ומציק לי כל השיעור וממש קשה לי להתרכז בשיעור! 2. יכול להיות שאני בגיל כזה שממש בא לי להיות כמו כל הבנות, אני מתעניינת באותם דברים אבל אני אוהבת ספורט ומשחקת לפעמים רק עם הבנים. אני ממש מבולבלת 3. יש לי המון חוגים וממש ממש קשה לי להכין הכל בזמן, ואני גם קצת לא מרגישה טוב אז אין לי זמן להכל, לשיעורים ולמנוחה לפעמים. מה לעשות?!


תשובה: 
בת 11 יקרה,

מאז שנולדת את רגילה להיות בין בנים. במשפחה את בת יחידה, ולמדת לחיות לצד בנים ולשחק איתם כבר מגיל צעיר מאוד. כאשר הגעת לבית הספר, ראית שבנות רבות מעדיפות לשחק זו עם זו. אבל את העדפת אחרת. גילית שגם בבית הספר, כמו במשפחה, את מעדיפה לשחק עם בנים. את אוהבת ספורט ואוהבת לשחק כדורסל, משחקים שאהובים מאוד על רוב הבנים, ואילו בנות אחרות מלבדך מעדיפות דברים אחרים.

עד לאחרונה זה ממש לא הפריע לך. היה לך נוח לשחק עם הבנים, ולא הרגשת שאת צריכה להשתנות. אבל לאחרונה הרגשת שדברים כבר אינם כמו בעבר. את מבולבלת מכל מה שקורה בין הבנים לבנות, ואינך בטוחה עוד כיצד נכון להתנהג. בנוסף לכך, החוגים הרבים מעמיסים עלייך מאוד, ואינך מוצאת זמן לכל עיסוקייך.

הגיל שאת נמצאת בו הוא באמת גיל מבלבל. את נמצאת בסוף תקופת הילדות ובתחילת גיל ההתבגרות. המעבר בין התקופות אינו קורה ביום אחד, ואינו קורה אצל כולם באותו זמן, ולכן הוא יוצר מצבים מבלבלים. לחלק מהילדים יש עדיין גוף של ילדים, ואילו אצל אחרים (ובעיקר אצל אחרות, כלומר אצל הבנות) הגוף מתחיל להתפתח ולהשתנות. חלק מהילדים בכיתה עדיין רוצים להתנהג כמו ילדים, ולשחק באותם דברים כמו בעבר, ואילו הנותרים מתעניינים בדברים חדשים ושונים. גם היחסים בין הבנים לבנות משתנים. חלק מהבנים מעדיפים לשמור על הקשרים הקודמים שהיו בינם לבין הבנות. למשל, סביר להניח שחלק מהבנים שאהבו לשחק איתך כדורסל עדיין רוצים לעשות זאת. אולם יש בנים אחרים שרוצים לפתח קשרים אחרים עם בנות. הקרבה לבנות מביכה ומרגשת אותם, והם רוצים לפתח איתם קשרים זוגיים – של חבר וחברה.

כל המצב הזה מבלבל מאוד, גם אותך וגם את הבנים ואת הבנות האחרים. בנוסף לבלבול הטבעי הזה, שקשור לגיל ההתבגרות, יש גם בלבול שקשור לתפקידים המגדריים – לתפקידים שהחברה בדרך כלל מגדירה עבור בנים ועבור בנות. למשל, נהוג לחשוב שספורט וכדורסל מתאימים לבנים, וגם שבנים הם אלה שאמורים להציע חברות לבנות. אם מישהי מפרה את ה"כלל" הלא כתוב הזה, היא מעוררת אי נחת אצל אחרים. כיוון שאת מעזה לפעול אחרת, יש כאלה שהדבר מעורר בהם תחושת אי נוחות, חלקם לא יודעים כיצד להתמודד עם התחושות האלה, ולכן מגיבים בלעג או בהצקה. אני חושב שלא כדאי להגיב לכך בסלחנות. אם מישהו צוחק או לועג לך, העמידי אותו במקום. "מה הבעיה שלך?", "אז מה הסיפור שלך?", "בטח לך אין אומץ להציע חברות לאף אחת" הן חלק מהתגובות שאת יכולה לומר. אל תפחדי לעמוד על שלך! ספורט טוב לכל אחד ולכל אחת, וכדורסל הוא משחק נהדר גם עבור בנים וגם עבור בנות. אולי בגלל המבוכה של הבנים, תצטרכי לשחק בשנים הקרובות בקבוצה של בנות. אבל אל תוותרי על מה שאת אוהבת. המשיכי לעסוק בספורט, לשחק כדורסל ולנסות להתקרב למי שאת אוהבת. אם את מרגישה שאת עמוסה מדי, אולי כדאי להפחית מעט מהחוגים ולהשאיר לך גם זמן פנוי לפעילויות מהנות אחרות, לא במסגרת מסודרת.

ובאשר לבן שיושב לידך, ייתכן שההצקות שלו אינן נובעות רק מלעג... אולי בסתר ליבו הוא מחבב אותך, וזו דרכו להתקרב. יהיה מעניין לברר מה הוא באמת מרגיש כלפייך.



נפתלי ישראלי

שאלה: 
אני מאוד מאוד מאוד רוצה לאמץ כלב, והורי לא מסכימים, למרות שאני מבטיחה שאני אוציא אותו 3 פעמיים ביום, אפילו 4 פעמיים! אבל, הורי לא מסכימים, אבי אמר שהוא שונא כלבים והם מגעילים בעינו, אני כל כך רוצה כלב ,בבקשה עזרו לי (דודים שלי אימצו כלב וזה גורם לי לקנא בהם וגורם לי לרצות יותר כלב) .


תשובה: 
נטע היקרה,

אני מסכים אתך שכלב הוא חית מחמד נהדרת! כלב הוא חבר טוב ונאמן, שמעניק ביטחון. גנב עשוי לחשוש להיכנס לבית שיש בו כלב, ואם תלכי עם כלב ברחוב תוכלי להרגיש בטוחה גם מול ילדים ואנשים גדולים ממך. אבל הכי חשוב הוא שבלי מילים, כלב יכול להבין אותך, להיות לצדך ולנחם אותך. הוא יהיה שמח איתך ברגעים הטובים ועצוב איתך ברגעים הקשים. הוא יוכל להבין ללבך גם בלי שתצטרכי להסביר את עצמך. לא לשווא אומרים שהכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם.

אמנם כל הדברים האלה נכונים, וכדאי לומר אותם להורייך, אבל הם לכשעצמם אינם מספיקים. אני חושב שכדי לשכנע את הורייך צריך להבין ממה הם חוששים. אם הם יצליחו להתגבר על החששות שלהם, הם יסכימו להכניס כלב הביתה. ובכן – ממה הם בדיוק חוששים? בכלב צריך לטפל: צריך להוציא אותו לטיול לפחות פעמיים ביום, כדי שיוכל לעשות את צרכיו. צריך לקנות לו אוכל, ולהקפיד להאכיל ולהשקות אתו. כמו כולנו, לפעמים הוא חולה או מרגיש לא טוב, ואז צריך לטפל בו ולעתים לקחת אותו לוטרינר, שהוא רופא של כלבים (וחיות אחרות). כלב לפעמים מלכלך את הבית, ומישהו צריך להשקיע מאמץ לנקות אחריו. להחזיק כלב פירושו לקנות עבורו מזון ותרופות, ואלה עולים כסף. ייתכן שהורייך חוששים מכל הדברים הללו, וכדאי לדבר איתם על כך גלויות. אם תבטיחי לקחת על עצמך את רוב המטלות הקשורות לטיפול בכלב, סביר להניח שהדבר יפחית את חששותיהם. אם הם יאמרו לך: "אמנם את מבטיחה עכשיו, אבל כשיהיה לנו כלב תראי כמה זה קשה ואז לא תעשי זאת", אז אני ממליץ לך לקחת על עצמך תחום אחריות אחר בבית (כמו ניקיון החדר שלך, או סידור שלו). הראי להורייך במשך שבועיים-שלושה שאת מסוגלת להבטיח וגם לקיים, ואולי זה יעזור להם להשתכנע.

אולם ייתכן שהמחסום העיקרי לכך שהורייך מתנגדים לכלב הוא למעשה סלידתו של אביך מכלבים. אם זו אכן הסיבה העיקרית להתנגדות, אני חושב שעלייך לנסות ולשנות את הרגשתו. כדי לעשות זאת, יהיה עלייך לחשוף אותו לאט ובהדרגה לכלבים, כך שהחוויה שלו עם כלבים תשתנה. ראשית כדאי לדבר איתו על הנושא. שאלי אותו ישירות: מדוע בעצם כלבים מגעילים בעיניו? אולי יש לו זיכרון של חוויה לא טובה בעברו, ולכן הוא סולד מהם? בעניין זה אולי גם אמך תוכל לעזור לך להבין איפה הבעיה, כלומר מדוע אביך סולד מכלבים. לאחר שיחה ראשונית כזו עם אביך, ספרי לו כל מה שאת יודעת על כלבים. ספרי לו מה את אוהבת בהם, ואילו סוגים של כלבים יש. ספרי לו כמובן גם מה יכולים להיות היתרונות של גידול כלב. בשלב הזה אל תנסי לשכנע אותו. פשוט שתפי אותו במידע אודות כלבים ובתחושותייך לגביהם.

בשלב שני, נסי ליצור מפגשים מייטיבים ומחודשים בין אביך ובין כלבים. בהתחלה כדאי יהיה להראות לו תמונות של כלבים, ואולי כמה סרטים קצרים שבהם מופיעים כלבים. לאחר מכן נסי ליזום מפגשים משותפים בין כלבים "נחמדים" (לא מפחידים או תוקפניים) ובין אביך, למשל אצל אחד מחברייך לשכונה או אצל דודייך. סביר להניח שאם תצליחי לשנות את יחסו של אביך לכלבים, תיפתח האפשרות שיהיה לך כלב משלך. אני מקווה יחד אתך שזה יצליח!

אבל ייתכן שאביך ואמך יישארו עיקשים בעמדתם. במקרה כזה – נסי להיות סבלנית ולחכות ליום שבו תוכלי את בעצמך לאמץ כלב. בינתיים, תוכלי אולי להתנדב בצער בעלי חיים וכך לטייל עם כלבים ולטפל בהם, גם אם באופן חלקי.

נפתלי ישראלי

שאלה: 
יש מישהו בכיתה שאני מאוהבת בו. הריבים שלי איתו לא מוגזמים, אבל אני עדיין חושבת שאני לא באמת מאוהבת בו. אולי כי יש לו חברה נוספת, או כי זה גיל צעיר מדי להתאהב, או שאני באמת לא מאוהבת בו. אל תגיד לי לדבר עם ההורים, כי כשדיברתי איתם הרגשתי נבוכה.


תשובה: 
גיל היקרה,

את מתארת מצב מבלבל מאוד. יש מישהו בכיתתך שאת חושבת שאת מאוהבת בו, אבל אינך בטוחה בכך. אתם רבים, אבל לא יותר מדי; יש לו חברה אחרת מלבדך; ואת מרגישה צעירה מדי מכדי להתאהב. כיצד תוכלי לדעת מה את מרגישה באמת? כיצד תוכלי לברר מה הרגשות האמתיים שלך כלפיו? ושאלה לא פחות חשובה – כיצד תוכלי לדעת מה הוא מרגיש כלפייך?

יש משהו מבלבל בגיל שאת נמצאת בו. מבחינות מסוימות את עדיין ילדה, ולכן מרגישה אולי שזה גיל צעיר מדי מכדי להתאהב "באמת". מבחינות אחרות את כבר נערה צעירה, שמחפשת אהבה ורוצה לעשות זאת בדרכה ובלי חסות ההורים.

ההתפתחות הגופנית והרגשית בגיל שאת נמצאת בו מבלבלת גם היא. יש ילדות שהגוף שלהן עדיין ילדי, ויש נערות שהגוף שלהן כבר מתחיל להשתנות ולהתפתח. יש ילדים שמרגישים שהם עדיין ילדים, ויש אחרים שמרגישים שהם השתנו, והם מחפשים קשרים מסוג אחר עם בני המין השני. הפער בולט במיוחד בין בנים לבנות, משום שבנות בדרך כלל מתפתחות מעט מוקדם יותר מבנים. לכן ייתכן מאוד שהבן שאת מאוהבת בו עדיין לא בשל רגשית לקשר קרוב ובלעדי, כפי שאת מרגישה שאולי היית רוצה.

גם הקשר עם ההורים ועם החברים מתחיל להשתנות. כשדיברת עם הורייך על הנושא הזה הרגשת מבוכה. זה סימן לכך ששיחה עם הורייך כבר לא יכולה למלא עבורך את אותו תפקיד שהיא מילאה בעבר במצבים דומים. פעם, כשרצית לדבר עם הורייך על קשר עם חבר או חברה, היית פונה אליהם ומדברת איתם על כך בטבעיות. היום המצב שונה. זה טבעי, משום שבתחילת גיל ההתבגרות הקשרים המשמעותיים הופכים להיות הקשרים עם קבוצת בני הגיל שלך. לכן אני ממליץ לך לפנות לאחת מחברותייך הטובות, או לכמה מהן, ולדבר איתן על הנושא הזה. האם גם להן יש קשרים עם בנים? האם אחת מהן הרגישה שהיא מתאהבת במישהו מהכיתה? מה לדעתן הסימנים לכך שבת "באמת" מאוהבת במישהו אחר? והאם לדעתן הבן שאת מאוהבת בו בשל לקשר אתך? אם מישהי מהן תוכל לדבר איתך על כך בחופשיות, אני חושב שתוכלי ללמוד מכך רבות. אם זה לא אפשרי, אפשרות נוספת היא לבקש מחברה טובה לברר איתו מהם רגשותיו כלפייך. אם הוא מעוניין בקשר איתך, תוכלו להיות חברים קרובים יותר ואז לברר יחד מה אתם מרגישים זה כלפי זה.

נפתלי ישראלי

שאלה: 
לחבר שלי יש עוד שלושה שבועות יום הולדת. אנחנו כבר חצי שנה ביחד ואין לי מושג מה לקנות לו.


תשובה: 
רוני היקרה,

מדברייך נשמע שהחברות יקרה לך מאוד. לחבר שלך יש יום הולדת בקרוב, ואחרי חצי שנה של חברות את רוצה שיום ההולדת הזה יהיה מיוחד. חשוב לך להשקיע ולקנות לחברך מתנה שתתאים לו, תבטא את קרבתך אליו ותביע את רגשותייך כלפיו. המתנה המיוחלת אמורה לשרת כל כך הרבה מטרות! כיצד תדעי במה לבחור? ואם תבחרי לא נכון? ואם הוא יתאכזב מהבחירה שלך? כל המחשבות האלה מעוררות מתח רב, וגורמות לך להרגשה שאת לא באמת יודעת במה לבחור. אין לך מושג מה לקנות לחברך כמתנה.

אני מבין את הרגשתך, אבל סבור שאת יודעת על חברך הרבה יותר ממה שאת מרגישה. אתם כבר חברים יותר מכמה ימים, ביליתם יחד במצבים שונים וחוויתם יחד חוויות משותפות. את בוודאי גם מכירה חלק מהחברים שלו, ואולי גם כמה בני משפחה שלו. את מכירה תחומי עניין של החבר שלך, איזו מוסיקה הוא אוהב, ומה הוא אוהב לעשות אחר הצהרים.

אם זה מרגיש לך נוח, תוכלי להתייעץ עם אחד החברים או עם מישהו מבני משפחתו וכך לבחור מתנה מתאימה. אפשרות אחרת היא לשאול אותו ישירות- הוא בוודאי ישמח לדעת שחשבת על כך, ואולי יש משהו שהוא רוצה לבקש באופן מיוחד ממך. אולי הוא אפילו מחכה לכך, ורוצה שתשאלי אותו מה הוא רוצה כדי שיוכל להגיד לך זאת. אבל אם את רוצה להפתיע אותו, יש כמה דברים שבדרך כלל משמחים רבים מאיתנו. למשל, בילוי משותף איתך יכול להיות מתנה נהדרת ליום ההולדת. כל דבר שאת יודעת ששניכם אוהבים לעשות – כמו למשל לטייל ביחד, לראות סרט או ללכת לאכול – יכול להיות מתנה מצוינת. אם חברך אוהב לקרוא, אפשר לקנות לו ספר. היכנסי לחנות ספרים, ושם תוכלי לקבל המלצה מאחד המוכרים לגבי ספר שמתאים לילד בן גילך, בעל תחומי עניין שתוכלי לתאר למוכר. כמעט כל אדם אוהב מוסיקה, ולכן עוד אפשרות טובה היא לקנות לחברך דיסק של מוסיקה טובה שאהובה עליו.

אבל אני חושב שיותר מהמתנה המסוימת שתקני, חשובה במיוחד הברכה שתצמידי אליה. בברכה תוכלי לכתוב לחברך את רגשותייך, ולהביע בה את מה שאת רוצה למסור לו. גם אם המתנה לא בדיוק תמצא חן בעיניו, המילים שלך יהיו חשובות לו – והן יאפשרו לך לתת לו משהו ייחודי, ששום מתנה לא תוכל להשיג לעולם.

נפתלי ישראלי

שאלה: 
שיר: העיניים שלי

בכל יום אני מחכה ל”עיניים”. אני שואלת את כולם: ”הגיע? הגיע? אני מחכה כבר יומיים!” בכל דקה-שתיים.

האמת, שכולם אומרים שאני די חופרת ושכל הציפייה הזאת די מיותרת, כי הרי הגיליון יבוא, אבל אני לא מוותרת. מחכה ומחכה, ובסוף הגיליון בא.


תשובה: 
שלום רוני,

תודה רבה על השיר שכתבת, התרגשנו לקרוא אותו במערכת.



מאחלים לך המשך קריאה מהנה!

מערכת 'עיניים'

שאלה: 
בטלפון הסלולרי יש לי חבילת גלישה. אני מנסה כל חודש לא לחרוג ממנה, ומאז שקיבלתי את הטלפון בכל חודש ניצלתי 20%. בגלל שבחודש הזה לא היה לי ממש מה לעשות גלשתי הרבה והתכתבתי המון עם חברות. חרגתי מחבילת הגלישה (על שם אבא שלי) ואני פוחדת שהוא יכעס שהוא צריך לשלם המון כסף. מה לעשות?


תשובה: 
סטפני היקרה,

הטלפונים ה"חכמים" הם מכשירים שמושכים את העין ואת הלב. קל למצוא את עצמך משחקת בהם הרבה, מתכתבת עם חברות, צופה בסרטים ושומעת מוסיקה. זה יכול להיות כיף, אבל אם זה מוגזם זה עלול לנתק אותך מהסביבה הטבעית והאנושית שאת נמצאת בה, וגם לעלות כסף רב.

נראה שהיית מודעת לכך, ולכן השתדלת לא לחרוג מחבילת הגלישה. אולם בחודש האחרון דברים התנהלו אחרת. כנראה מצאת את עצמך משועממת, בלי תכניות מוגדרות ובלי כוונות לפעילויות שאהובות עלייך, והטלפון הסלולרי היה לך למפלט. ובאמת, הוא תמיד שם! אפשר לשחק בו, לשלוח הודעה לחברה, לגלוש באתרים מעניינים... זה היה נעים, אבל מוגזם. חרגת מחבילת הגלישה, ואת מרגישה כעת אשמה על כך. האשמה קשורה בעיקר לאביך, משום שהטלפון הוא שלו והוא נושא בתשלום עליו.

אני חושב שקודם כול כדאי לך לברר עם עצמך, מה קרה בחודש האחרון? השימוש המוגזם בטלפון הסלולרי הוא תוצאה של שינויים מסוימים בחייך, אבל הוא לא הסיבה להם. מדוע לא התנהלת כפי שאת רגילה להתנהל עם הטלפון, ובעיסוקים האחרים בחייך? מדוע לא היה לך מה לעשות? האם התנתקת מחברים וממכרים שאת אוהבת? האם מצב הרוח שלך היה ירוד יותר? תשובות על השאלות האלה יעזרו לך להבין מהן הסיבות לכך שהשימוש שלך בטלפון היה מוגזם.

לאחר מכן, למרות החשש שלך, אני חושב שכדאי לגשת לאבא ולדבר איתו על מה שקרה. אמרי לו שאת מקפידה על ניצול נכון של חבילת הגלישה, והסבירי לו מה קרה בחודש האחרון. אם חשבון הטלפון יהיה מוגזם בעיניו, אפשר להציע לו לעזור בתשלום בדרך כלשהי. את יכולה להציע, למשל, להשתמש פחות בטלפון בחודשים הקרובים. חשבי יחד איתו מה אפשר לעשות בעתיד. אולי אפשר להתקין בטלפון אפליקציה שתתריע כאשר חבילת הגלישה כמעט נוצלה במלואה. אפליקציה כזו תעזור לך לווסת את השימוש שלך בטלפון.

אם יש לך חשש משיחה ישירה עם אבא, תוכלי לדבר קודם כול עם אמך (או עם אח או אחות) על הנושא הזה וכך להכין את עצמך לקראת השיחה עם אבא. אפשר לעשות את השיחה עם אבא גם בנוכחות בן משפחה נוסף, וכך תהיה לך התמיכה המספקת לשם כך. למרות החשש, אני חושב שעדיף לקיים את השיחה מאשר להימנע ממנה. ההימנעות מהשיחה תכביד עוד יותר על רגשות האשמה שיש לך, ורק תחריף את המצב.

נפתלי ישראלי

שאלה: 
החדשות החדשות, במה בעצם הן עוזרות? בלדעת מה קורה, אבל לפעמים גם יותר מדי, לדוגמה, במלחמה מדברים יותר מדי וסתם מפחידים. אז למה אנחנו אותם צריכים?


תשובה: 
דנה היקרה,

כתבת שיר קטן ויפה שמבטא היטב תחושה שיש לרבים מאיתנו בזמן האחרון. אנחנו רוצים לדעת מה קורה, מתעניינים בכל שינוי ובכל פרט מידע, שומעים שוב ושוב את אותם הדיווחים ברדיו או רואים שוב ושוב את אותם מראות בטלוויזיה ובאינטרנט, סקרנים לגלות דבר-מה חדש שלא ידענו כמה דקות קודם לכן. בשביל מה, בעצם? המראות והקולות מהמלחמה מפחידים מאוד. האם אנחנו באמת צריכים לדעת הכול? האם זה עוזר לנו לדעת כל כך הרבה? האם באמת חשוב לנו כל כך להתעדכן כל כמה דקות במה שמתרחש?

הצורך שלנו בחדשות קשור לרמת החרדה הגבוהה שאנחנו נמצאים בה בזמן האחרון. כשרמת החרדה עולה, אנחנו מנסים לווסת אותה באמצעים שונים ולהוריד אותה לרמה נמוכה יותר, שתאפשר לנו תפקוד טוב והרגשה של רווחה. יש דרכים רבות לעשות זאת, ואנשים נבדלים באופנים שבהם הם מנסים להשיב לעצמם את תחושת הביטחון הזו. אחת הדרכים להוריד את רמת החרדה היא באמצעות השכל - להשיג מידע, לנתח את מה שקורה, לחשוב על מה שצריך לעשות. הידע והניתוח השכלי נותנים לחלק מאיתנו תחושה של ביטחון, כאילו חשבנו לעצמינו "אם אני יודע מה קורה, אז אני מוגן. שום דבר לא יפתיע אותי עכשיו".

עבור רוב האנשים, המידע החוזר על עצמו אינו משיג את התוצאה הזו. רובנו הופכים לרגישים יותר למידע בעקבות הקשבה חוזרת ונשנית לחדשות, ולכן בעצם עדיף לנו להתנתק מהן במידה מסוימת. לצייר או לרקוד עוזרים לאנשים להפחית את רמת החרדה הרבה יותר מאשר לראות טלוויזיה, למשל. לשמוע מוסיקה, ללכת לראות סרט עם חברים או סתם לדבר על כל מיני דברים שביום-יום הם דרכים מצוינות לשם כך.

אם החדשות מטרידות אותך, נסי להפחית את החשיפה שלך אליהן. שתפי בכך גם את הורייך, כדי שידעו שאת מעדיפה שיסגרו את הרדיו ויכבו את הטלוויזיה. כך תרוויחו גם זמן משותף ביחד, ותוכלו לדבר על דברים אחרים – גם על פחדים, אבל גם על תקוות ועל רצונות ועל כל מה שקורה לך בחיים, ואינו קשור דווקא במלחמה.

נפתלי ישראלי

שאלה: 
יש לי שתי בעיות, הראשונה - הרבה ילדים בגיל שלי כבר שומרים על האחים הקטנים שלהם, וגם ההורים שלי רוצים שאני אשמור על אחי הקטנים אבל אני לא מרגישה מוכנה וגם מפחדת, אפילו למעט מאוד זמן (כמו חמש או עשר דקות) מה לעשות? בזמן האחרון (בעיקר בערב) אני מרגישה כל מיני פחדים אפילו שאני יודעת שרובם לא יתממשו, אני לא יודעת איך להסביר את התחושה אבל זה מציק לי מאוד, אני חושבת שזה קשור למצב הביטחוני), ניסיתי לדבר עם ההורים אבל הם חוזרים מאוחר ואין להם כוח .אשמח עם תעזרו לי.


תשובה: 
נגה היקרה,

כתבת על שתי בעיות, ושתיהן קשורות לפחדים. את מפחדת לשמור על אחייך הקטנים, אפילו לכמה דקות; ואת מפחדת מדברים שעלולים לקרות, אף על פי שאת יודעת שהסיכוי שהם אכן ייקרו הוא קטן מאוד. מה אפשר לעשות? כיצד להתמודד עם דאגות המופיעות מאליהן? איך להצליח לשמור על אחייך, כפי שעושים ילדים אחרים בגילך?

אני חושב ששתי הבעיות שכתבת עליהן קשורות זו לזו. את מודאגת, ולכן אינך מרגישה בטוחה מספיק כדי לשמור על אחייך. אולי מתגנבות ללבך מחשבות כמו: מה ייקרה אם הם ייבכו? מה אעשה אם מישהו ייפצע? איך אוכל להתמודד עם בעיה לא צפויה שעלולה לצוץ? המחשבות האלה נוטות לחזור על עצמן שוב ושוב, והניסיון "לשים אותן בצד" בדרך כלל לא עוזר. המצב הביטחוני רק מחריף את המחשבות מהסוג הזה, משום שהוא מעלה חששות נוספים: מה ייקרה אם תהיה אזעקה? מה ייקרה אם יהיה אירוע ביטחוני בשכונה שלי? ומתי כל זה כבר ייפסק, ונוכל לחזור לחיות בשלום ובשלווה? שעות הערב מוסיפות גם הן "דלק" למחשבות האלה. בערב שקט יותר וחשוך, ויש זמן לחשוב ולהרהר. אנחנו עסוקים פחות בדברים אחרים, ולכן ההרגשות המפחידות יותר מצליחות לצוף ולהתגנב אל המחשבות שלנו.

כדי להתגבר על הפחדים, ולהצליח לשמור על אחייך, חשוב שקודם כל תתני ביטוי למחשבות ולהרגשות שלך. אפשר לכתוב רשימה ארוכה של דאגות ופחדים, ולעדכן אותה מדי יום. אפשר לצייר את התחושות שלך. אפשר לעשות פעילות ספורטיבית כדי לפרוק את המתח שבגוף. אפשר כמובן לדבר עם חברה טובה על כך. אבל הדבר הטוב ביותר הוא לדבר על כך עם הורייך.

את מרגישה שלהורייך אין זמן וכוח לדבר איתך. האם את בטוחה שזה המצב? אולי בערב, כאשר הם חוזרים מהעבודה, הם כבר מותשים ולכן חסרי סבלנות. אפשר לנסות לדבר איתם בשבת בבוקר, כשהם פנויים יותר. אפשרות אחרת היא לבקש מהם שיפנו זמן לשם כך, ואז לשוחח איתם על הפחדים שיש לך. ואם כל זה לא מצליח, אפשר לכתוב להם מכתב ובו להסביר להם ממה את חוששת, ולבקש מהם שיקדישו לך יותר זמן. אני חושב שאם תעשי את כל אלה, הורייך יוכלו להתפנות ולעזור לך. אם זה לא קורה, כדאי לך לפנות למישהי בבית הספר (כמו מורה שלך, או יועצת בית הספר) ולשתף אותה בכך. אולי בעזרתה תצליחי לגייס את הורייך לתמוך בך.

נפתלי ישראלי

שאלה: 
אני ילדה נחמדה וחברותית. יש לי חברה בשם נועה. נועה היא ילדה עשירה מאוד והיא בת של אדם ידוע (לא אכתוב את שמו). לי אין כל כך הרבה כסף. אבא שלי מובטל ואמי מנקה. נועה כל הזמן צוחקת עליי וקוראת לי "ענייה". היא החברה היחידה שיש לי, אין לי עוד חברות חוץ ממנה. בנוסף, כשאני באה לבית של נועה אח שלה, טל, בן 6 מציק לי. הוא אומר לי שמעכשיו השם שלי הוא טולי (שם החיבה שלו) ושאני צריכה להגיד לכל האנשים שקוראים לי טולי ושיקראו לי טולי. אם אני לא אגיד ששמי הוא טולי, טל אמר שהוא יגיד לנועה לעסות עליי חרם ואף אחד לא ידבר איתי. נועה מקשיבה לכל מה שטל אומר וכשניסיתי לשכנעה אותה שתגיד לו להפסיק היא רק אמרה שהוא צודק, וטולי זה שם יותר יפה. היא גם אמרה שאם אני לא אעשה מה שאח שלה אומר היא תעסה עליי חרם. נועה מאוד מכובלת ואם היא תעשה עליי חרם כל הבנות בכיתה ישתפו פעולה (אנחנו כיתת בנות בבית ספר דתי). אני לא יודעת מה לעשות. מה לעשות?


תשובה: 
עמית היקרה,

נשמע שנקלעת למצב סבוך, וההרגשה היא שאין ממנו מוצא. נועה היא חברתך היחידה, ובניגוד להורייך הוריה שלה ידועים בציבור ויש להם הרבה כסף. נועה ואחיה מרגישים שבשל הסיבה הזאת הם טובים יותר ממך, ולכן יש להם זכות לקבוע עבורך כיצד לנהוג. נועה קוראת לך "ענייה" וצוחקת עלייך, ואחיה טל מציק לך. שניהם דרשו ממך לשנות את שמך, אחרת יבקשו מאחרים לעשות עלייך חרם. נועה מקובלת מאוד, ואם היא תבקש זאת סביר להניח שרבים ישתפו איתה פעולה. זה יהיה משפיל, ויבודד אותך עוד יותר מבחינה חברתית. הרי נועה היא חברתך היחידה, ואם לא תשתפי איתה פעולה תאבדי לא רק את החברות הזאת אלא גם את האפשרות ליצור חברות אחרת. נדמה שכך תישארי בודדה עוד יותר. מה נותר לעשות? אם תעמדי על מה שחשוב לך, על כבודך ועל זכותך להיקרא בשם שנתנו לך הורייך, תאבדי את חברתך וייתכן שתמצאי את עצמך בלא חברים כלל; אם תסכימי להיקרא בשם אחר, תרגישי מושפלת לא פחות, משום שתדעי שהסכמת לכך רק בגלל הפחד – הפחד שמטילים עלייך עכשיו "חברתך" נועה ואחיה בן השש.

אני חושב שאת מרגישה שבלי נועה לא תוכלי להסתדר חברתית, ולכן את מפחדת לאבד את החברות איתה. אבל נועה מפעילה עלייך לחץ לא הוגן, משפיל ומבזה, שאינו ראוי לחברה טובה. אם את ילדה נחמדה וחברותית בוודאי תוכלי למצוא גם חברות אחרות, אולי מכיתה אחרת ואולי לא מבית הספר.

ובכל זאת, כיוון שאין לך חברות מלבד נועה, המצב הזה קשה מנשוא, ואני לא חושב שכדאי להישאר איתו לבד. טוב עשית שהחלטת לשאול על כך. זה צעד ראשון וחשוב כדי להפר את הלחץ שמפעילים עלייך נועה וטל. אני חושב שכדאי להתייעץ כיצד לפעול גם עם הורייך וגם עם גורם מקצועי בבית הספר, כמו יועצת בית הספר או פסיכולוג בית הספר. הגורמים המקצועיים מחויבים לסודיות, ולכן תוכלי להיות בטוחה שהדבר לא יוודא לתלמידים אחרים. יחד איתם תוכלי לחשוב מה כדאי לעשות: לפעמים כדאי לעשות שיחה משותפת, שלך ושל נועה; לפעמים כדאי לשקול לעבור כיתה; לפעמים אפשר להיעזר בגורם טיפולי כדי לחזק את הביטחון העצמי שלך, כך שתוכלי לעמוד איתנה יותר מול איומים כמו של נועה ושל אחיה בלי לוותר על מה שחשוב לך, וגם בלי לאבד את הרצון שלך בחברות אמיתית, קרובה ומחזקת.

נפתלי ישראלי

שאלה: 
ש לי בעיה וקשה לי להתמודד איתה. בזמן האחרון אני צועקת הרבה על ההורים שלי ויוצאת לשביתות בחדר שלי. לפעמים אני שוכבת בכעס כמה שעות. לאחרונה זה התגבר מאוד כי היא שלחה אותי למחזור ב בקייטנה. כל החברות שלי לא הולכות לקייטנה אפילו מחזור א אבל אמי מחייבת אותי ללכת. אני בקייטנה בשם נוער שוחר מדע ולדעתי זה לילדים חנונים ואני לא כל כך אוהבת ללמוד. בקבוצה שלי שהיא בנושא ארכאולוגיה יש רק בת אחת חוץ ממני ומאוד קשה לי. אני אומרת את זה לאמא שלי והיא לא מקשיבה לי. אני רוצה חופש ובשבילי הוא עדיין לא התחיל. מה לעשות?


תשובה: 
מירי היקרה,

נשמע שאת כועסת מאוד. יש דברים מסוימים שמפריעים לך בקשר עם הורייך, ובעיקר עם אמך. את רוצה לקבל בעצמך את ההחלטות שלך, בנפרד מהורייך. את רוצה חופש, ואינך רוצה להיות בקייטנה. את רוצה שיקשיבו לקולך, ויבינו את הקשיים שלך. באופן כללי יותר, נראה שאת מחפשת את העצמאות שלך ואת הנפרדות שלך מהורייך. את רוצה להחליט בשביל עצמך, ולא להיות מחויבת להחלטות של אמך. את רוצה להיות מי שאת, ולא מי שאמך רוצה שתהיי. אולי אמך מעוניינת שתלמדי גם בחופש, למשל בקייטנה של נוער שוחר מדע; אבל את לא אוהבת כל כך ללמוד, ודברים אחרים מסקרנים ומושכים אותך.

אולם הורייך לא רואים זאת, וממשיכים להתנהג אתך כפי שנהגו עד היום. זה מתסכל. את מנסה למחות, לצעוק ולצאת ל"שביתות"; אבל נראה שזה לא עוזר. הורייך לא מבינים את כוונתך, וזה מתסכל עוד יותר. חוסר האונים מתגבר, ואיתו גם הכעס, שמסמן לך שיש בדרכך מכשול - דבר-מה שמפריע לך להגיע למטרות שאת מציבה לעצמך. את כועסת על הורייך, שעבורך הם המכשול הכזה.

כל הדברים האלה מתסכלים ומעצבנים. אבל אולי ינחם אותך מעט לדעת שהם חלק מתהליך טבעי של התבגרות. בגיל ההתבגרות, שאת נמצאת בתחילתו, משתנים היחסים עם ההורים. ההורים שלך עדיין "רגילים" למירי הילדה, שרוצה עבור עצמה מה שהם רוצים עבורה. הם עדיין לא מבינים שמשהו בך משתנה, ואת כבר לא אותה ילדה שהיית פעם. מסקרנים אותך דברים אחרים, מושכות אותך פעילויות אחרות, ואת מתחילה לגלות בעצמך מה באמת מעניין אותך, ומה כבר לא. חשוב בעיניי שתסבירי להורייך את הרצונות שלך. אם את מרגישה שאמך עקשנית מדי, ולא מסוגלת להקשיב לך, נסי לערב את אביך. אם יש לך אח או אחות גדולים, או אולי דודה או בת-דודה שמעט גדולים ממך, אפשר להיעזר בהם כדי לחשוב איך לדבר עם ההורים. אם שיחה לא עוזרת, כתבי להם מכתב ותני להם אותו, או כתבי להם אותו בדואר אלקטרוני. זה ייקח זמן, אבל לאט לאט הם יבינו את רצונותייך.

נפתלי ישראלי

שאלה: 
אני ילדה דֵי מקוּבֶּלת בַּחֶברָה. הייתה לי חבֵרה שקוראים לה שִירָה. היינו חברות טובות מאוד בְּמֶשך שנתיים. פתאום היא עזבה אותי ווְהִתחַברה עִם נָעֳמִי. נָעֳמִי הייתה חברה טובה של שִירָה לִפנֵי שהיא הייתה חבֵרה שלי, וּכְשֶנָעֳמִי נַעשׂתה חברה של מישהי אחרת, שִירָה נִהְיְיתה חברה שלי. שִירָה שָׂנאה אֶת נָעֳמִי, ואני הייתי חברה שלה. לכן יום אחד הִזמנתי אֶת שִירָה ואֶת נָעֱמִי אליי הביתה והִשלַמתי ביניהן. מאָז הִרגשתי שֶשִירָה כבר לא חברה שלי. דיברתי איתה על זה והיא אמרה שזה לא נכון והקֶשר בינינו הִתחַזֵק אבָל יום אחד שִירָה ונָעֳמִי הִפסיקו להִתיַיחֵס אליי, וּמֵאז הרבּה בנות עוזבות אותי ואני כבר מְקוּבֶּלת פחות בחברה. אני לא מְבינה מה קורה.


תשובה: 
חַיָה היקרה,

מדוע עזבה כך פתאום חברוּת שנִמשכה זמן רב? מדוע בנות אחרות עוזבות אותך? מדוע הן אֵינן רוצות להיות חברוֹת שלך? עשׂית משהו לא בסדר? קרה משהו שאֵינך יודעת עליו? מדוע כולן מִתרַחקות מִמך פתאום? כל השאלות האלֶה ורבּוֹת נוספות בְּוַודאי מַטרידות אותך שוב וָשוב. מִלבד הַרגָשת הַנְטִישה שאַת חשה, אני חושב שקוֹשי נוסף שאֵינך מְבינה מדוע כל זה קורה. בלי הֶסבֵּר וּבלי סיבה קשֶה לך 'לַעבור הָלאָה' וּלְהמשיך בְּחַיַיִך. לכן צריך לנסות להבין מה קרה, וּמדוע זה קרה.

לשֵם כך כדאי לך לדבֵּר עִם מישהו שקָרוב לך וְשֶאַת סומֶכת עליו. בְּדֶרך כלל בְּשׂיחה פתוחה עולים כל מִינֵי דברים נִשכָּחים דברים שלא שַׂמנו אליהם לב. כאשר הדברים האלֶה מִתחַבְּרים, מִתקַבֶּלת תמונה שלֵמָה יותר של המצב שמְאַפְשֶרת לנו להבין מה קרה. יִיתָכֵן שֶיש פרטים שאֵינך יודעת. שׂיחה עִם כמה חברוֹת אחֵרות שמַכּירות אֶת שִירָה ואֶת נָעֳמִי תוּכל לַעזור לך בְּכך. כדאי לִבדוק אִם מִקרים כאלֶה קרו לנָעֳמִי ולשִירָה בֶּעָבר או אִם הם קרו לך.

מֵהדברים שכָּתבת, נִראֶה לי שבְּאופֶן כְּלָלִי שִירָה עשׂתה לך אֶת מה שנָעֳמִי עשׂתה לה וְשֶנוֹצְרו אֶצלָן רְגשות קשים. לְעיתים, כאשר אין לנו דרך להִתגַבֵּר על רְגשות קשים כאלֶה, אנחנו פונים לְדרך אחרת: אנחנו עושׂים למישהו אחֵר אֶת מה שעשׂוּ לנו. כמובן, הִתנַהגוּת כזאת אֵינה פּוֹתֶרת אֶת הבעיה, אבָל היא מְקִלה אֶת ההרגשה שלנו לזמן-מה. לדעתי, זה מה שֶקָרה לשִירָה: היא עזבה אותך כפי שנָעֳמִי עזבה אותה, והִרגישה הקלה בִּתְחוּשת העֶלבּון והַפּגיעה מנָעֳמִי. ברור שֶמה שהיא עשׂתה לך מעליב וּפוגע. אולי כדאי לך לשׂוחֵח איתה עִם מה שהיא עשׂתה. אִם היא תִהיֶה מסוּגֶלת להכיר בַּטָעות שלה, אולי תִיסָלֵל הדֶרך לחברוּת מְחוּדֶשת איתה. אִם לא, מוּטב שתִמְצְאי חבֵרה אחרת שתִהיה כֵּנָה מספיק כדי להוֹדוֹת כשהיא פוגעת באחֵרים.

נפתלי ישראלי


שאלה: 
יש לי מספר בעיות 1. בכיתה שלי יש מקובלות וחנוניות. אני בחנוניות. יש ילדה שהיא במקובלות, נקרא לה אביטל. אביטל מתייחסת אלי בבית ספר מאוד יפה, אבל בבני עקיבא היא מתייחסת אלי לא יפה או בכלל מתעלמת ממני. מה לעשות? 2. נראה לי שיש ילד בכיתה שמאוהב בי אבל אני לא יודעת בוודאות. 3.אני מאוד מבולגנת. 4. הציונים שלי שפעם היו הכי גבוהים בכיתה מתחילים לרדת. מה לעשות?


תשובה: 
לילי היקרה,

כתבת על מספר בעיות שמעסיקות אותך בתחומים שונים בחיים: המצב החברתי בכיתה, והקבוצות השונות שיש בה; יחסייך עם אביטל, אחת הילדות המקובלות; כיצד תוכלי לדעת האם ילד מסוים אכן מאוהב בך?; העובדה שאינך מסודרת; ומצבך הלימודי. השאלות שאת מעלה הן שאלות חשובות בחייך, ומעסיקות ילדים רבים בגילך. העובדה שהעלית דווקא את השאלות האלה מעידה לדעתי על כך שיש תחומים מסוימים, יותר מאחרים, שאת עסוקה בהם.

נראה שהאיזון שהיה קיים אצלך בין התחום הלימודי ובין התחום החברתי מתחיל להתערער ולהשתנות. בעבר הכרת את עצמך כתלמידה מצטיינת, בעלת הציונים הגבוהים ביותר בכיתה. השתייכת לקבוצה של "החנוניות", והזהות שלך הייתה ברורה לך. אולם אז המצב התחיל להשתנות. הציונים שלך התחילו לרדת, ודברים אחרים התחילו להעסיק אותך. האם הילד מכיתתך אכן מאוהב בך? האם אביטל יכולה להיות חברה שלך? אולי גם את תוכלי להיות בין "המקובלות"?

שאלות אלה קשורות לתחום החברתי, שכנראה מעסיק אותך מאוד. ההתעניינות שלך ביחסים עם בנות גילך, ובקשרים עם בנים היא התעניינות בריאה וטבעית. היא אינה צריכה לבוא דווקא במקום ההשקעה בלימודים, אולם לפעמים יש תקופת הסתגלות מסוימת שבה הציונים יורדים, והדבר אינו מעיד דווקא על בעיה.

כיצד תוכלי לקדם את מעמדך החברתי בכיתה, ולפתח קשרים גם עם חלק מהבנים? אם את מעוניינת להיות חברה של אביטל, למשל, אני ממליץ לך לנסות לבלות איתה זמן במקום שבו יש לך יתרון. אולי תוכלי ללמוד איתה יחד למבחן, או לבלות איתה זמן באופן פרטני (ולא בקבוצה). ייתכן שבמצב זה הקשר ביניכן יתחזק. אם תגלי שהיא לא מעוניינת בקשר אתך, כדאי לחפש חברות אחרות, שאיתן תוכלי לבלות יחד בהנאה ובביטחון בלי חשש שילעיגו לך או יתעלמו ממך.

באשר לילד מכיתתך שאת חושבת שהוא מאוהב בך – כדאי לפנות למישהי מהבנות שיש לה קשר עם אחד הבנים. אולי היא תוכל לעזור לך לברר מה יחסו כלפייך, והאם כדאי לנסות לפתח איתו קשר. במקביל לכך, שאלי את עצמך האם את מעוניינת בקשר איתו. האם הוא מוצא חן בעינייך? האם תרצי להכיר אותו יותר? אם תגלי ששניכם מעוניינים זה בזה, יהיה קל יותר לפתח את הקשר ביניכם.

זכרי שהמצב שאת נמצאת בו כעת הוא מבלבל עבורך, ואולי גם מעורר חששות מסוימים, משום שיכולותייך הלימודיות הגבוהות אינן מעניקות לך את אותו מעמד חברתי שהעניקו לך בעבר. אולם לדעתי זו התפתחות טובה וטבעית. את נמצאת בפתחו של גיל ההתבגרות, שבו חשובה לא רק ההשקעה בלימודים אלא גם הפיתוח של כישורים חברתיים ובין-אישיים. ראי זאת כהזדמנות, ואל תחששי אם לזמן מסוים ייפגע תפקודך הלימודי. יכולותייך הלימודיות הגבוהות יישארו אתך, ויוכלו לשרת אותך גם בעתיד.

נפתלי ישראלי


שאלה: 
אני מאוד רוצה כלב אבל אבא ואימא שלי לא מסכימים. אני חושבת דווקא שאני מוכנה. תיתן לי בבקשה עצות לשכנע את אימא שלי ואבא שלי


תשובה: 
רומקה היקרה,

כלב הוא חיית מחמד נהדרת! הוא חבר טוב, נעים ונאמן. כלב מעניק ביטחון. אם תלכי עם כלב ברחוב, תוכלי להרגיש בטוחה גם מול ילדים ואנשים גדולים ממך. אם מישהו ינסה לתקוף את אחד מבני הבית, כלב בדרך כלל יעמוד לצדו וינסה להגן עליו. פורץ יחשוש להיכנס לבית שיש בו כלב. אבל חשוב יותר מכך, כלב הוא חבר טוב מאין כמוהו. כשיש לנו כלב, אנחנו מרגישים שאנחנו לא לבד. בלי מילים, הוא יכול להבין אותנו, להיות לצדנו ולנחם אותנו. הוא שמח איתנו ברגעים הטובים ועצוב איתנו ברגעים הקשים. הוא יכול להבין ללבנו גם בלי שנצטרך להסביר את עצמנו. קשה להיות בודד כשיש לך כלב.

כל הדברים האלה הם יתרונות, וכדאי לומר אותם להורייך. אולם לדעתי כדאי לחשוב גם על החששות שלהם מכך שיהיה לכם כלב. בכלב צריך לטפל: צריך להוציא אותו לטיול לפחות פעמיים ביום, כדי שיוכל לעשות את צרכיו. צריך לקנות לו אוכל, ולהקפיד להאכיל ולהשקות אתו. כמו כולנו, לפעמים הוא חולה או מרגיש לא טוב, ואז צריך לטפל בו ולעתים לקחת אותו לוטרינר, שהוא רופא של כלבים (וחיות אחרות). כלב מלכלך לפעמים את הבית, ולכן צריך להשקיע מאמץ לנקות אחריו. החזקת כלב פירושה גם הוצאה כספית, שיכולה להיות משמעותית להורייך.

כל אלה אינם דווקא חסרונות, אולם כדאי שתחשבי כיצד לשכנע את הורייך שתוכלי לקחת על עצמך לפחות חלק מהמטלות שקשורות להחזקת כלב. ההוצאה הכספית צריכה להיות של הורייך, ועליהם להסכים לכך; אולם בדברים האחרים תוכלי לעזור להם. למשל, אם תבטיחי להוציא את הכלב לטיול, לנקות אחריו ולהאכיל אותו, הדבר יפחית מהחשש שלהם. אולי הם יאמרו לך: "אמנם את מבטיחה עכשיו, אבל כשיהיה לנו כלב תראי כמה זה קשה ואז לא תעשי זאת". אם כך יקרה, אני ממליץ לך לעשות איתם ניסוי: קחי על עצמך תחום אחריות אחר בבית (כמו ניקיון החדר שלך, או סידור שלו) והראי להם שאת מסוגלת להיות אחראית עליו למשך שבוע-שבועיים. אם תראי רצינות ותתמידי בכך, הדבר עשוי לשכנע אותם. אם לא ישתכנעו כעת, נסי להגיע איתם להסכמה מתי לדעתם הדבר יהיה אפשרי. אולי עוד כמה חודשים הם יסכימו לשקול את הדבר מחדש.

בהצלחה!

נפתלי ישראלי


שאלה: 
יש לי שתי בעיות: בזמן האחרון קשה לי לקום בבוקר ויש ימים שאני צריכה להיות בבית הספר בשבע ורבע, כי יש לי משמרות זהב. יש לך איזושהי עצה? הבעיה השנייה היא שמאוד קשה לי לאכול בשר, ביצים וירקות. לפני כמה ימים הייתה לנו תזונאית בבית הספר, והיא אמרה שכדי שהגוף יהיה חזק ולא יתמוטט פתאום אז אנחנו צריכים סידן שיש בבשר, ביצים וירקות. אני רוצה לאכול בשר אבל שמגישים לי בשר אז אני לא מסוגלת לאכול את זה. תוכל בבקשה לעזור לי?


תשובה: 
מאיה היקרה,

כתבת על שתי בעיות, ואנסה לענות לך על שתיהן.

הבעיה הראשונה היא שקשה לך לקום בבוקר, ויש ימים שבהם את צריכה להיות בבית הספר מוקדם. חשוב שתדעי שאת נמצאת בתחילת גיל ההתבגרות. בזמן הזה משתנים דפוסי השינה שלך. דפוסי השינה שלנו קשורים בין השאר להפרשה של חומר שנקרא מלטונין, המופרש על ידי בלוטה במוח שלנו שנקראת "בלוטת האצטרובל". כאשר בלוטה זו מפרישה מלטונין, אנחנו עייפים ורוצים ללכת לישון. בגיל ההתבגרות הפרשת המלטונין אטית יותר, ולכן מתבגרים בדרך כלל עייפים בשעה מאוחרת יותר בלילה, ונשארים עייפים גם בשעות הבוקר.

לכן מה שאת מתארת הוא תהליך טבעי שקשור להתפתחות הטבעית שלך. הבעיה היא שאת נדרשת לקום מוקדם יחסית בבוקר, בשעה שאת עדיין עייפה בה. דרך אחת לפתור זאת היא לנסות ללכת לישון מוקדם יותר. אולם סביר להניח שזה יהיה לך קשה, משום שלא תהיי עייפה מספיק. דרך אחרת "לפתור" את הבעיה היא לקבל את העובדה שכך הם פני הדברים. את עייפה יותר, וקשה לך לקום בבוקר, ובכל זאת את נדרשת לעשות זאת בשל דרישות מציאותיות. זה לא נעים, אבל את מסוגלת לעשות זאת.

מלבד זאת, חשוב לברר האם יש סיבות נוספות שבגללן קשה לך לקום בבוקר. מה מצב הרוח שלך באופן כללי? האם השתנה משהו בתקופה האחרונה? איך את מסתדרת מבחינה לימודית וחברתית? אם יש בעיה נוספת כלשהי, חשוב לברר אותה. אם לא, קבלי את העובדה שזהו המצב...

בקשר לבעיה השנייה שכתבת עליה – נכון שהגוף צריך סידן וחומרים אחרים כדי להיות חזק, אבל יש ויכוחים לגבי הצורך באכילת בשר לשם כך. סידן יש גם במזונות אחרים (כפי שהזכירה התזונאית), כמו ביצים, חלב וקטניות שונות. אם את נגעלת מאכילת בשר, אני חושב שעדיף שלא תאכלי בשר, אבל לצד זאת תוודאי שבריאותך אינה נפגעת מכך. אחד הויטמינים שיש רק בבשר הוא B12, ולכן חשוב לעקוב אחריו באמצעות בדיקות תקופתיות ולראות שאינו חסר אצלך. בכל הנוגע לכך כדאי לדבר עם הורייך, ולהתייעץ ביחד איתם עם תזונאית ורופא משפחה שיוכלו להמליץ לך מה כדאי להקפיד לאכול ומתי כדאי להיבדק.

לגבי ביצים וירקות – מדוע קשה לך לאכול אותם? לא כתבת על כך, אך כדאי להבין זאת יותר. ירקות חשובים לכל אחד, ולא כדאי להוריד אותם מהתפריט שלך. גם בעניין זה כדאי להתייעץ עם תזונאית. ייתכן שמאכלים מסוימים שמכילים ירקות כן יערבו לחכך.

לבסוף, כדאי לבדוק האם שתי הבעיות שאת כותבת עליהן קשורות זו לזו. ייתכן שאין קשר ביניהן, אך ייתכן שהעייפות קשורה לכך שחומרים מסוימים חסרים לך בשל תזונה לא מאוזנת. התייעצות עם רופא משפחה, ולאחריה בדיקת דם פשוטה יכולים לעזור לך להבין זאת.

נפתלי ישראלי


שאלה: 
אין לי חברים איך עושים?


תשובה: 
אביעד היקר,

כתבת בקיצור נמרץ על בעיה מטרידה. כולנו זקוקים לחברים. כיף לבלות עם חברים, לשחק איתם במשחקים משותפים ולדבר איתם על נושאים שמעניינים אותנו. חברים טובים מכירים אותנו לפעמים יותר טוב משאנחנו מכירים את עצמינו, ויכולים לייעץ לנו בנושאים שונים. כאשר משהו מטריד אותנו, חבר שיודע להקשיב יכול לעזור לנו להבין מה הבעיה, ואיך כדאי לפתור אותה. אם צרה או אסון פוקדים אותנו, חבר טוב יכול לא רק להקשיב לנו אלא להושיט יד ולעזור באופן מעשי ומיידי.

אם אין לך חברים, בהחלט כדאי לחשוב איך לשנות את המצב הזה. יש כמה דברים שאפשר וכדאי לעשות. ראשית, כדאי לחשוב מדוע המצב הוא כזה שבו אין לך חברים כלל. האם אתה אדם חברותי, שאוהב להיות בחברתם של אחרים? מדוע עד היום לא הצלחת לדעתך למצוא חברים? האם לא היו אנשים מתאימים בסביבה שלך, או שאתה לא ידעת כיצד להתחבר איתם? האם היו לך בעבר חברים, וכיום הם כבר לא חברים שלך? אם כן – מדוע הפסקתם להיות חברים? קשה לחשוב לבד על כל השאלות האלה, ולכן אני ממליץ לך לדבר על כך עם מבוגר שאתה סומך עליו. אפשר לפנות לאחד ההורים שלך, או למישהו אחר במשפחה, ולשוחח איתם על הנושא הזה. תוכל לשאול אותם האם כשהיו בגילך היו להם חברים, ומה היו הדרכים שלהם למצוא חברים לשחק איתם.

באופן מעשי, אחת הדרכים הטובות למצוא חברים היא להשתתף בקבוצה שעוסקת בפעילות שאהובה עליך. מצא קבוצה כזו ונסה להשתלב בה. למשל, אם אתה אוהב ספורט תוכל לבקש ללכת לחוג ספורטיבי מסוים. אם אתה אוהב שחמט או מחשבים, תוכל להשתלב בקבוצה כזו. חפש יחד עם הוריך פעילות כלשהי שאותה לא עושים לבד, אלא ביחד. בפעילות כזו האינטראקציות בין הילדים רבות יותר, וכך יש סיכוי גדול יותר שתוכל למצוא חבר חדש. עוד דרך אפשרית היא שאחד מהוריך ידבר עם מחנך או מחנכת הכיתה שלך, שתנסה ליזום פעילות כיתתית שתפגיש בינך ובין ילדים אחרים, שאיתם אתה מרגיש שתוכל להתחבר.

אם תרגיש שהדרכים האלה לא עוזרות, כדאי לפנות לעזרה מקצועית. טיפול פסיכולוגי יוכל לעזור לך לדעתי להבין ממה נובעת הבעיה, וכך תוכל למצוא באופן מדויק יותר דרכים כדי לפתור אותה.

בהצלחה!

נפתלי ישראלי

שאלה: 
לאחרונה הורי רבים כל הזמן. אבא שלי הלך לישון בסלון ואמא שלי במצב רוח נוראי ואבא חוזר מאוחר נורא הביתה וכל הזמן הם צורחים אחד על השני, אני אומרת להם למה אתם רבים, והם צורחים עלי. אני מפחדת שהם יתגרשו, מה לעשות?


תשובה: 
גאיה היקרה,

את מתארת מצב שיש בו מתח רב ותחושת סכנה. הורייך רבים חלק גדול מהזמן. השיחות ביניהם מתנהלות בצרחות, וכאשר את מנסה להתערב הצרחות מופנות לעברך. את חשה רגשות קשים ומתח עצום, אך הסיבה לכך אינה ברורה לך. מדוע הורייך רבים? מדוע לאימא יש מצב רוח קשה? מדוע אבא אינו ישן איתה יותר, וחוזר מאוחר הביתה? השינויים האלה בשגרה מולידים תחושה של חוסר ביטחון ופחד. התחושה הזו נועדה להזהיר אותך שמתרחש משהו קשה, שיש להיזהר מפניו. הדבר שמתרחש הוא שהורייך ביחסים קשים, ואת מרגישה שיש סיכוי סביר שאם המצב יימשך, הם עלולים להיפרד ולהתגרש.

יחסים טובים בין ההורים שלנו נותנים לנו תחושה של ביטחון ויציבות. כאשר ההורים בקשר טוב זה עם זה, ומדברים זה עם זה, אנחנו מרגישים שיש מי שדואג לנו. במקרים כאלה הדיבור עוזר לנו להבין את ההורים שלנו ולתקשר איתם בצורה נעימה וטובה. אולם כאשר הדיבור הופך לצרחה, אנחנו חשים שהוא לא נועד לתקשר אלא לפרוק מתח וכעס. הצרחות מפחידות משום שהן מעידות שהקשר מעורער. את חשה בכך, ולכן חוששת. אם הקשר בין ההורים גרוע, אולי הם יחליטו לסיים אותו ולהתגרש? באופן טבעי, המחשבה הזו מעוררת בך פחד ותחושה של חוסר ביטחון וחוסר יציבות.

מהדברים שכתבת ניכר שההורים שלך אינם מצליחים לדבר זה עם זה, ואינם מצליחים לפתור את הבעיות שיש ביניהם כרגע. אומץ הלב שלך ניכר מהדברים שכתבת. למרות הפחד והרגשות הקשים שיש בבית, אזרת אומץ ושאלת אותם מדוע הם רבים. אולם הם לא ענו לך, אלא הפנו את הכעס אלייך. אני חושב שבמצב כזה כדאי לנסות "להכות על הברזל בעודו קר". כלומר, כדאי לחכות לרגע של שקט, שבו ההורים אינם רבים זה עם זה, ואז לפנות לאחד מהם ולומר לו שאת פוחדת מהריבים ביניהם ורוצה לדעת יותר מה קורה ביניהם. אם זה קשה מדי עבורך, אני ממליץ לך לפנות למישהו אחר שאת סומכת עליו. זה יכול להיות מישהו מהמשפחה, כמו סבא או סבתא, דודה או אחות גדולה. זה יכול להיות גם מישהו מבית הספר, כמו המחנכת שלך או מורה אחרת שאת אוהבת במיוחד. שתפי אותם במה שקורה בבית ובקשי מהם לעזור לך למצוא דרך לדבר עם ההורים שלך על הנושא הזה.

השיב - נפתלי ישראלי

שאלה: 
בכיתה שלי המון בנות מעריצות להקה שנקראת וואן דיירקשן. אני מעריצה זמרת שקוראים לה טיילור סוויפט, ויש קטע כזה שכל מי שמעריצה את וואן דיירקשן שונאת את טיילור סוויפט. זה לא שלועגים לי או משהו, אבל קשה לי לראות את הבדיחות וההעלבות על חשבוני ועל חשבונה של הזמרת. מה לעשות?


תשובה: 
שרון היקרה,

בנות ובנים רבים בגילך מעריצים גיבורים שאהובים עליהם, כמו חברי להקות או זמרים. ההערצה אליהם נותנת תחושת משמעות וכוח. כיף להיות חלק מקבוצה שיש לה מושא הערצה משותף כמו זמרת אהובה. אפשר להאזין יחד למוסיקה שלה, אפשר ללכת יחד להופעות שלה או לצפות בהן במחשב או בטלוויזיה, ותמיד מעניין לעדכן זה את זה בחיים האישיים של אותה זמרת.

אבל כפי שאת מתארת, הבעיה היא כאשר נוצרות יריבויות בין קבוצות שמעריצות זמרים שונים. כאשר אני הייתי ילד היו שתי קבוצות של ילדים: כאלה שהעריצו את עפרה חזה וכאלה שהעריצו את ירדנה ארזי. היו בדיחות והעלבות הדדיות בין הקבוצות, וגם לי לא היה נעים לשמוע זאת.

אני לא חושב שאפשר להפסיק לגמרי את מה שקורה בין הבנות בכיתתך. אבל אני סבור שאת יכולה לשנות משהו קטן בגישה שלך. הלעג נועד כדי לגרום לתחושת "ביחד", והוא לא נועד לפגוע בך. ההעלבות הן אולי על חשבון טיילור סוויפט, אך הן לא על חשבונך.

השיב - נפתלי ישראלי

שאלה: 
יש ילד שאני מאוהבת בו. בשנה שעברה הוא הציע חברות לחברה שלי, נקרא לה רותם. היא לא הסכימה ואני ילדה ממש חנונית. אני אוהבת ללמוד וכבר החברות שלי לא ממש משחקות איתי. רב ההפסקה אני מבלה בספריה עם עוד חנונים אני משתדלת להיות יפה ועליזה כמו כל המקובלות אבל לא נראה לי שהוא יציע לי חברות ועד אז אני ממש מתוסכלת תולכו לעזור לי?


תשובה: 
לריסה היקרה,

את בגיל שבו היחסים בין בנים לבנות מתחילים להשתנות. חברות טובות עשויות להתרחק זו מזו, וחברויות חדשות נוצרות. מתחילים להתרקם יחסים בין בנים לבנות, ואלה פותחים פתח להרגשות חדשות – הן של שמחה ואושר, הן של אכזבה ועלבון.

את מאוהבת בילד מהכיתה שלך, וזה סימן שהשינויים האלה שאני מדבר עליהם קורים גם לך. אך את גם כותבת שהחברות שלך מתרחקות ממך משום שאת 'חנונית' ומבלה זמן רב בספרייה. האם זה רצונך? אני חושב שכדאי לעצור רגע ולחשוב על כך: האם את מבלה בספרייה ומתרחקת מהחברות משום שכך את רוצה או בגלל סיבה אחרת?

בילוי בספרייה יכול להיות נהדר, אבל הוא לא תחליף לבילוי עם חברות או לניסיון להתקרב לבן כיתתך שאת מאוהבת בו. מצאי זמן גם לחברותייך. אני ממליץ לך גם לשאול מישהי מהן שאת סומכת עליה, האם לדעתה הילד שאת מעוניינת בו יהיה מעוניין בקשר איתך. אם כן, כדאי למצוא דרך שבה תיפגשו ותכירו. אם לא, זה יהיה בוודאי מאכזב, אך יוכל לפנות מקום בליבך למישהו אחר.

נפתלי ישראלי

שאלה: 
יש לי בעיה חמורה. יש לי מורה והיא מאוד מסריחה. יש לה ריח של סיגריות, אני מנחשת שהיא מעשנת בכל דקה פנויה שיש לה. קשה ללמוד ככה, ושהיא ניגשת לעזור לי אני חייבת להגיד בקושי ”אפשר ללכת לשירותים?” ממש קשה לי, כי בשיעורים שלה יש לי התקפי אסתמה. צריכה עצה איך להתמודד עם זה.


תשובה: 
רוֹנִי היקרה,

חוּש הרֵיח הוא החוש הֶחָזק ביותר בִּיצירת רְגָשות של דְחִייה וּמְשיכה. רֵיח נעים ימשוך אותנו אחריו, וריח רע יִדחֶה אותנו ונִרצֶה להתרחק מִמנוּ. בִּבְסיס המַנְגָנוֹן הזה עומדים צוֹרְכֵי הִישָׂרדוּת שלנו, שעוזרים לנו למשל להִימָנע מִלֶאכול אוכל מקולקל או לִשְהוֹת בִּמקומות מְזוֹהמים שעלולים לסכֵּן אֶת בְּרִיאוּתֵנוּ.

אוּלם לדעתי, הקושי שלָך עִם המורָה למדעים אֵינו מִסתַכֵּם בְּמה שתֵיארתי. היא אכן דוחָה אותָך בְּשֶל הָרֵיח הרע, אבָל נִשמע שהיא לא מוצֵאת חֵן בְּעֵינַייך גם בגלל סיבות נוספות. אולי דַרכֵי ההוראה שלה לא מתאימות לָך, ואולי אַת נִמשֶכת לְמִקצועות אחרים.

הדֶרך שמָצאת לְהִתמוֹדְדוּת (לבקש לָצֵאת לַשֵירותים) עוזרת לָך באותו רֶגע, אבָל בְּעֶצם לא פותֶרת אֶת הבּעיה. אני מַציע לָך לדבֵּר עִם המְחַנֵך או עִם המְחַנֶכת שלָך על כך, או עִם הורַייך. בְּעֶזרָתם אולי תִמְצְאי דרך טובה יותר להִתגַבֵּר על הקושי בְּשִיעורֵי המַדָעים. ואשר לָאַסְתְמָה, כדאי להתייעץ עִם רופא על כך.

השיב - נפתלי ישראלי

שאלה: 
שלום, אני רוֹנִי, בת 10 מתל אביב ואני לומדת בְּבֵית ספר מיוחד כי אני מִתקַשָה מאוד בַּלימודים. אני לא מְבינה אֶת החומר בְּמַדָעים, בְּחֶשבּון בְּעִברית, בְּאַנְגְלִית וּבְעוד מִקצועות. אני גם ’מְבוּלגֶנֶת’ מאוד ולא זוכרת להכין אֶת שִיעורי הבית. הִשאירו אותי כיתה פעמיים, וַאני עדיין בְּכיתה ב. אני אֶשׂמח אִם תוּכלו לעזור לי וְלָתֵת לי עֵצות.


תשובה: 
צריך לְצַיֵין אותָך לָשֶבַח על שֶאַת כותֶבת בְּגָלוּי וּבְכֵנוּת על קשיים גדולים שֶיש לָך בַּלימודים. פְּעָמים רבּות הקושי בַּלימודים גורֵר אֶת ההערכה העַצְמִית וגורם לְהרגשה שְלִילית. ההרגשה הזאת פּוֹגֶמת וּמַכבִּידה עוד יותר על יכולֶת הַלמידה של ילדים כמוֹךְ, רוֹנִי, כי אַת, כמו כולם רוצָה להצליח.

בְּדֶרך כלל, ילד לומד בְּבֵית ספר מיוחד רק לאחַר שפְּסִיכוֹלוֹגִית חִינוּכית אִבְחנה אֶת תְחוּמֵי הקושי שלו ואֶת תְחוּמֵי החוזֶק, והִמליצה כיצד לקדם אותו. בְּבֵית הספר המיוחד בְּדֶרך כלל יש תמיכה רבה בַּתלמיד, גם בַּצד הלימודי וגם בַּתְחוּם הרִגְשי. אוּלם מִדְבָרַייך לא ברור עד כמה אַת נֶעזֶרת בִּתמיכה מִכּל סוג שהוא. כמו כן אַת מבליטה רק אֶת הקשיים ואֵינֵך מַזכּירה כְּלל אֶת תְחוּמֵי החוזק שלָך. לכן אני מַציע לָך להביט שוב בַּתמונה הכּוֹלֶלת – של קושי וגם של חוזק. אַל תעשׂי אֶת זה בעצמֵך אֶלָא עִם ההורים ועִם צֶוות בית הספר שלָך כדי שהרגשתֵך תִהיה מְאוּזֶנת יותר וְשֶתַעלי על מסלול של הֶישֵׂג ושל הערכה עצמית חִיוּבית יותר.



השיב - רועי אלדור

שאלה: 
אני נבו, בן 11 מרעננה ורציתי לשאול לָמה ילדים רבים זה עִם זה?


תשובה: 
שלום נְבוֹ,

שאלתָ בקיצור נִמרָץ שְאֵלָה יְסוֹדית וּמַהוּתית ביותר. קודם אשיב לךָ בִּשְאלה מִשֶלי – מדוע ילדים מְשׂחקים? ריב, ממש כמו מִשׂחק, הוא תוֹפָעה טִבעית בְּהִתפַּתחוּת של ילדים, וּלעיתים אף קשֶה להבחין בין השניים. לדוגמה, מִשׂחקי הִתגוֹשְשוּת, 'קְרַב תרנגולים' ו'עֲרֵמָה' של בנים בַּשָנים הראשונות של בֵּית הסֵפר הַיסודי נִראים יותר כמו ריב מִשֶהם נִראים כמו מִשׂחק, אבָל אִם תִשאל אֶת המִשתַתפים אדוּמֵי הפָּנים, יגידו לך כולם שֶהם נֶהנים מאוד. המִשׂחק הוא דֶרך לתַרגֵל מצבים ותפקידים בַּחיים, והדבר נכון גם בְּריבים. הם מְאַפְשְרים לתרגל יְחסים שֶיש בהם בִּיטוּי מסוּיָם של תוֹקְפָנוּת. למשל, ריבים הם חֵלק טִבעי וצפוי בְּיַחסֵי אַחָאִים. הם מְבַטְאים מַחלוֹקות בין גדול לקטן וּבין בן לבת, ויש צורך מַתְמיד להסדיר אֶת היחסים. אבָל, כמו עבֵירות בין שׂחקנֵי קבוצות יריבוֹת בְּמִשׂחק כדורגל המְחַיְיבות שְלִיפת כרטיס צהוב או אדום, כך גם ריבים לִפעמים יוצאים מִשליטה וּמְחַייבים חזָרה לְאִיזוּן על ידי הֲשָבַת הסֵדר והַשְכָּנת שלום. אבָל לא כולם מְגִיבים על ריב באותה צורה. מי שהחֲוָויה שלו מֵריב רעה מאוד שואֵף לְעולם הַרְמוֹנִי, וּמי שהריב בַּעבוּרוֹ הוא סוג של קִרבה וחוֹם, בִּפְרט בַּמשפחה, מחפּשׂ אֶת החִיכּוּך עִם הסמוכים לו. אבָל חשוּב מאוד שריב לא יגלוש לאלימות.



השיב - רועי אלדור

שאלה: 
אני שני (שם בדוי), בת 12 מבנימינה. אני ילדה דֵי חכמה, אבָל אחי הגדול חכם מאוד בְּמָתֵמָטִיקָה ואני לא ממש טובה בזה. לִפנֵי כמה שָבועות היה לנו מבחן חשוּב בְּמָתֵמָטִיקָה וקיבלתי ציון לא כל כך טוב, וּמֵאז אני מרגישה כאילו ההורים שלי חושבים שאני לא טובה כמוהו או מְצַפּים ממני לִהיות יותר כמוהו. מה לעשׂות?


תשובה: 
שלום רב שָנִי,

טִבעי שבֵּין אח לאחות יהיו הֶבדלים בַּכּישוּרים וּבַהֶישֵׂגים בְּכל מִינֵי תְחוּמים ולכן גם קִנאה. כדאי שתִזְכְּרי שקִנאה יכולה לִהיות הֲדָדית ואֵינה נַחלָתוֹ של צד אחד בִּלבד. לדוגמה, בַּהִתפַּתחוּת שלנו , אמנם בַּהתחלה הבּנים טובים יותר מֵהבּנות בְּמָתֵמָטִיקָה וּבִתְפִיסה מֶרחָבית, אוּלם הבּנות רוכשות מהר יותר מהבּנים כִּישוּרֵי שָׂפה וַהֲבָנה של הזוּלת. אמנם לא תמיד זה המצב, אבָל זה הכְּלל. . האִם חלוקה זוֹ של כִּישורים נכונה גם בְּמִשפַּחתֵך? האִם בַּעבוּרֵך חוסר ההצלחה בַּמבחן בְּמָתֵמָטִיקָה מַאֲפִיל על הַצְלָחות שלָך בִּתחוּמים אחרים? האִם יש תְחוּם שבּו הצלחה שלָך תִגרום לאחִיך להרגיש כמו שאַת מרגישה בְּעִניַין המָתֵמָטִיקָה?



קִנאה בין אחים עשׂויה להתעורר 'מִבֶּטן וּמִלֵידה', אך תגובה של ההורים לְטובת צד אחד עלולה להחריף אותה. אוּלם יִיתָכן שילד מרגיש שההורים מעדיפים אֶת אחיו גם אִם הדבר אֵינו מִתרַחֵש בְּפוֹעַל. זה יכול לקרות בגלל אכזבה מֵאִי-הצלחה, כפי שֶקָרה לָך בַּמבחן, ואולי מִכֵּיוָון שמְדוּבָּר בְּאח גדול שעֵינַייך נְשׂוּאוֹת אליו. תפקיד ההורים הוא לחַלֵק אֶת האהבה, אֶת תְשׂוּמַת הלב ואֶת ההערכה בין כולם, לכן הצעד הנכון ביותר יהיה לִפנות אֲליהם גְלוּיוֹת וּלסַפֵּר להם מה אַת מרגישה, ואולי הם יעזרו לָך להכיר אֶת התְחוּמים שבהם אַת טובה יותר מאחִיך ואֶת אלֶה שבּהם אַת טובה פחות מִמנוּ.



השיב - רועי אלדור

שאלה: 
אני יואב, בן 8. כל הזמן שואלים אותי אִם אני יכול לעזור לִילדים אחרים בַּכּיתה, אבָל גם אני צריך זמן לִלמוד. מה לעשׂות?


תשובה: 
שלום רב יוֹאָב,

שְאֵלַתְךָ חשובה. היא נוגעת בָּאִיזוּן שֶיש לִמצוא בין נתינה לַזוּלת לְבין נתינה לעצמנו. לְעיתים ילדים יודעים לְזַהוֹת, אף יותר מהמבוגרים, מִמי כדאי לבקש עֶזרה. לכן, אִם ילדים מְבַקשים מִמךָ עֶזרה בַּכּיתה, הרבֵּה עֶזרה ('כל הזמן'), הֲרֵי שֶהם מַעריכים אֶת כִּישוּרֶיךָ ואֶת הֶישֵׂגֶיךָ . וַדַאי זה גורֵם לךָ הרגשה טובה ותורֵם לְהַערָכה עצמית חִיוּבית. אבָל, כמו שאתה כותב, אתה רוצֶה וצריך לִדאוג גם לעצמךָ וּלקַדֵם אֶת עִנְיָינֶיךָ. כדי ליַישֵב בין נתינה לַזוּלת לבין נתינה לְעצמֵךָ, אולי כדאי שתעשׂה קצת סֵדר בְּעִניַין הבַּקָשות לְעֶזרה. לדוגמה, תוּכל להציע עֶזרה רק למי שיִפְנֶה אליךָ לאחַר השִיעור או אחרֵי סיום הלימודים או פשוט רק כשאתה פָּנוּי - אחרֵי שסִייַמתָ לעשׂות אֶת מה שחשוּב בִּשבילךָ . כך תוכל גם להֵיעָנוֹת לאחרים וגם לקדם אֶת המטרות שלךָ.



השיב - רועי אלדור

שיר - סיפור - הרהור...
זה שיר שכתבתי לאחי מכיוון שהתרחקנו בזמן האחרון מאוד:
אני פשוט לא יכולה,
לא אני לא, פעם היינו אחים, היום כבר לא, יונתן יקר, אתה האח הכי נהדר, אני אוהב אותך לעד!
בבקשה, אני אוהבת אותך הכי בעולם!!
רונה ק. בת 9 וחצי
שאלה: 


תשובה: 
רישום של ארנב

שאלה: 
אני הייתי במפגש 'עיניים' עם גורי אלפי בתל אביב ומאוד נהניתי. אני גר בצפון ואני מבקש שתקיימו מפגשים כאלה, גם למנויי עיניים הגרים בצפון. אני מצפה לתשובה חיובית.


תשובה: 
שלום יונתן,

תודה שפנית אלינו. אנו נשקול לקיים אירועים של 'עיניים' גם בצפון.

הפקת אירועים אלה היא עניין מורכב שעלול לקחת זמן. אנו נעביר את בקשתך להנהלת 'עיניים'.



בברכה,

מערכת 'עיניים'

שיר - סיפור - הרהור...
בגליון ”שמש” ילדה אחת בשם זואי אמרה שהסיפור על דולי מפחיד אותה, ואני רוצה לתת לה עוד פיתרון: כי גם אני לפני שנתיים פחדתי מדולי(או בשמה המקורי פולי או צ”אקי). הפתרון שלי למצוא סרט אחר שמרגיע אותך ולראות אותו כל יום בסוף הסרט הקודם יברח מהראש.
מלינה (שם בדוי) בת 9
שיר - סיפור - הרהור...
בדיחה: שלושה אנשים מחכים בתדר ההמתנה של בית יולדות. האחות המיילדת יוצאת מאחד החדרים, ואומרת לאחד האנשים: מזל טוב, נולדו לך תאומים. האיש, שהגיע לבית היולדות מגבעתיים, מאוד שמח.
לאחר עוד כמה זמן, יצאה האחות ואמרה לאחד משני האחרים: מזל טוב, נולדה לך שלישיה. האיש, שהגיע לבית היולדות מגבעת השלושה, שמח מאוד מאוד.


האיש השלישי התחיל לברוח.
האחות שאלה אותו: אדוני, מה קרה? למה אתה בורח? אז האיש ענה לה: אני ממאה שערים.
שני שורץ בת 11
שאלה: 
אני מאז ומתמיד התעניינתי בכתיבה ובתקשורת. יש לי נסיון רב בתחום - אני בוגר שני קורסים בני שנה של כתיבה יוצרת, ושני קורסים בני שנה של תקשורת. אני כתב צעיר באתר החדשות והנוער טיפו, והייתי תקופה לפני די הרבה זמן שגם פרסמתי ב'עיניים' כמה דברים פה במדור. באותה תקופה, אמרו לי שאין לכם כתבים צעירים בעיתון, אבל אני ממש רוצה! בטוח שאי אפשר לשקול את זה שוב?


תשובה: 
שלום תום,



אנחנו שמחים שאתה רוצה לכתוב ושאתה גם מממש זאת ולומד.

ב'עיניים' אנחנו מפרסמים במדור זה ובאתר סיפורים של ילדים.



הסיפורים והמאמרים בגיליון עצמו נכתבים אך ורק על ידי אנשי מקצוע לפי נושא הגיליון.



אם יש לך סיפור, אתה מוזמן לשלוח אותו ואנחנו נשקול לפרסם אותו באתר או במדור 'עיניים שלי'



מאחלים לך הצלחה,

מערכת 'עיניים'

שאלה: 
אפשר לעשות מדור שהכותרת שלו תהיה אמנות? כי אני מאוד אוהבת לציר ולפסל ואני רוצה לדעת על יותר אמנים.


תשובה: 
שלום יהודית,

תודה לך על ההצעה. אנחנו נשקול אותה.

נושא האמנות מאוד חשוב לנו ואנו נוגעים בו בכל גיליון.

שאלה: 
המורה שלי,רחל, אמרה לי שכדאי לי לשלוח את הקומיקס שעשיתי.


תשובה: 
שלום ליאור,

תודה רבה ששלחת לנו את הקומיקס היפה שציירת. נשמח לקבל ממך קומיקסים גם בעתיד.

שאלה: 
אפשר לעשות מדור בדיחות שבו יכתבו בדיחות של הכותבים וגם של הקוראים על הנושא של אותו גליון?


תשובה: 
שלום דפנה,

אנחנו מודים לך הרעיון היפה ששלחת לנו.

אנחנו נחשוב עליו.

את יכולה לשלוח לנו בדיחות שקשורות לנושאים הבאים של 'עיניים'. אנחנו מפרסמים יצירות של ילדים וילדות במדור 'עיניים שלי' ובאתר 'עיניים' במדור 'ילדים כותבים'.

שאלה: 
אני וחברתי נועה(שם בדוי) קוראות את גליון עיניים. בכל פעם שמתחשק לנו לפתור חידה אנו פותרות אותה יחד (וכותבות אותה תשובה). נועה זכתה כבר שלוש פעמם בפרס ואני לא זכיתי אפילו לא פעם אחת אני מבקשת שתטפלו בעניין בבקשה.


תשובה: 
שלום דפנה,

הזוכים בפרסים נקבעים בהגרלה אקראית. כל ילד או ילדה ששולחים לנו פתרונות מקבל מספר וברגע שהמספר עולה בהגרלה, הילד זוכה בפרס.

במצה כזה יכול להיות שאותו ילד יזכה כמה פעמים בפרס.

אנחנו מתייחסים להגרלה ברצינות ובהגינות ומזמינים אותך להשתתף בהגרלות הבאות. אולי גם את תעלי בגורל.


שאלה: 
אפשר שהמכשפה מניירה תהיה כל חודש במקום כל חודשיים?


תשובה: 
שלום אריאלה, רונית הד, שכותבת את ’המכשפה מניירה’ נמצאת בחופשה. אנו מקווים שהיא תחזור לכתוב בתקופה הקרובה.

שיר - סיפור - הרהור...
בכיתה ה’1 למד רון. רון בחייו שמע כל הזמן את המורות אומרות לו כאשר הוא עושה מעשה לא בסדר: ”רון מספיק! אתה עובר כבר את קו הגבול!” רון לא הבין מהו קו הגבול והחליט לצאת לחפש אותו. הוא לקח תרמיל עם בקבוק מים וכריך , חבש כובע ויצא אל ” ההר האדום” (ככה חבריו קראו להר כי הוא היה מכוסה בכלניות אדומות). הוא טיפס וטיפס אל ראש ההר והתחיל להתעייף, היתה לו סחרחורת קלה והוא מעד ונפל. דם החל לטפטף מהברך של רון אך הוא היה דבק במטרה, הוא שם חתיכת עלה על הפצע והמשיך בדרכו. הוא הגיע אל ראש ההר עייף, והתאכזב מאוד לגלות שקו הגבול לא נמצא על ראש ההר. הוא ירד מההר וחשב היכן הוא ימצא את קו הגבול. לפתע הוא חשב לעצמו: אם אני עובר את קו הגבול בכל פעם שמזכירים אותו, אולי אני צריך ללכת למקום שבו אני עובר הרבה פעמים! רון חשב היכן הוא עובר הרבה פעמים ואז הבין, אני עובר הרבה פעמים
בבית הספר! הוא רץ לכיון בית הספר, וכשהגיע הוא התחיל לחפש. הוא ראה את הכיתה, את חדר המנהלת ואת רחבת המשחקים, אבל לא ראה שום קו גבול. רון התחיל להתייאש ואמר לעצמו: אלך לנוח מעט מתחת לעץ הזקן שבחצר. רון יצא אל העץ, התיישב מתחתיו, ונרדם תוך כמה דקות. פתאום הופיע גמד ואמר לו: רון? שלום קוראים לי הגמד פרל. אני יכול לעזור לך למצוא את קו הגבול, רוצה? כן, כן! אמר רון וחיוך הופיע על פניו. הגמד אמר לו שקו הגבול זה לא ממש קו ממשי, זה לא קו שאפר לראות בהר האדום או בבית הספר. זה קו פנימי כזה, קו שכשאתה ”עובר” אותו זה מעשה אסור. נגיד כאשר אתה מושך בצמות של מיכל, אז עברת את קו הגבול! או כשאתה מרביץ לתומר אתה גם כן עברת את קו הגבול! אהההה... אמר רון. הבנתי עכשיו מהו קו הגבול, תודה! בבקשה... אמר הגמד ונעלם. רון התעורר וחזר הביתה. הוא סיפר לכולם שהוא יודע מהו קו הגבול ואז הלך לביתה של מיכל ואמר לה שהוא יותר לא יעבור את קו הגבול וימשוך בצמותיה. מיכל שמחה מאוד ומאז רון ”עובר” את קו הגבול ומתנהג יפה.
יולי סמורי בת 10 וחצי
שיר - סיפור - הרהור...
שם הסיפור: כשאני לא מצליחה להרדם.
שכבתי במיטתי, בחושך, לבד, ולא הצלחתי להירדם. שמעתי את תקתוק השעון, את הרוח המנשבת בין העלים ואת הדיבורים של ההורים שלי מלמטה. ניסיתי להירדם, אבל לא הצלחתי. אז פתחתי את החלון והתיישבתי על ידו. ליד החלון שלי יש עץ גדול וזקן, שכל פעם כשמשעמם לי, אני עולה עליו וקוראת. זהו. שום דבר אחר. לא טלוויזיה ולא מחשב ולא אייפוד – רק לקרוא על העץ. זה גם מה שמרגיע אותי אחרי שאני רבה עם מישהו – במיוחד עם ההורים. כבר יצא לי שהיו לי מריבות כל כך גדולות עם ההורים שלי, שהספקתי לקרוא שלושה ספרים שלמים של ארבע מאות עמודים (!). החלטתי לעלות על העץ והתחלתי לקרוא. בבוקר התעוררתי לצפצוף הציפורים וגיליתי שאני עדיין על העץ. הספר היה פתוח בין שתי ידי. החלון היה עדין פתוח. הסתכלתי למטה. שמעתי את אימי מחפשת אותי וקוראת לי. צחקתי וירדתי מהעץ. הלכתי לבית הספר שמחה ועירנית מתמיד. מיד אחרי בית הספר היו לי שני חוגים. חזרתי הביתה אחרי החוגים והלכתי לישון. שוב לא הצלחתי להירדם.
ענבל שחם בת 11 וחצי
שיר - סיפור - הרהור...
במדבר סהרה, לא רחוק מכאן חי איש אחד בשם שלמה. הוא היה מאד מוזר בכך שהוא חי במדבר. הוא רצה לצפות בפרחי בר אך לא ראה שום דבר, במקום פרחים הוא ראה קקטוסים. האיש סבל מחום המדבר
ובגדים ליום לו אין ובמקום לבוש הוא היה עירום. החול שרף לו ברגליים. האיש לא התאושש במדבר היבש והוא מיד התייאש. שלמה רצה ללכת לשאר הארץ אבל החול השורף מנע ממנו הכל. יום אחד האיש פגש גמל ושאל אותו: ”האם אתה יכול לסחוב אותי עד למקום מסוים בארץ ישראל?” הגמל ענה לו: ”וודאי”. הגמל פנה למקום קר מאוד. האיש הצטער ואמר לגמל: ”אתה יכול להחזיר אותי למדבר? אני לא רגיל לתנאים אלו, אני לא מסתדר ולמדבר סהרה אני כעת חוזר! ”השניים למדו לקח שלא כדאי לחיות במדבר המון זמן ולשנות כיוון למקום שאיננו מסתדרים בו וחוששים בו.
אורי רוטשטיין בת 9 וחצי
שאלה: 
שני דברים: 1. למה במדור הסיפור שאינו נגמר אין תגובה של מנהל המדור? זה קצת חסר 2.איך אפשר להבחר לצילומים? 3. ילדים יכולים לכתוב למדור המלצה על ספר?


תשובה: 
שלום תמר, 1. הרעיון שלך הוא מעניין לגבי ’הסיפור שאינו נגמר’, אנחנו נשקול אותו. 2.בצילומי היצירות משתתפים ילדים שנבחרים על ידי כותבי היצירות, אם את מעוניינת להשתתף את יכולה לשלוח לנו במייל את הפרטים שלך ובמידה ויהיה צורך, נפנה אליך. 3. ילדים יכולים לכתוב למדור המלצה על ספרים. במידה ולא נפרסם את ההמלצה בגיליון, נפרסם אותה באתר במדור ”ילדים כותבים”. נשמח לקבל ממך שאלות והערות גם בהמשך.

שאלה: 
אני רוצה מאוד לשלוח אליכם סיפור בהמשכים שלי, אבל אני לא בטוחה שזה מקובל. תוכלו לתת לי תשובה?


תשובה: 
שלום שי, בגיליון ”עיניים” אנחנו לא מפרסמים סיפורים בהמשכים של ילדים. אבל, אנחנו נשמח לפרסם את הסיפור שלך באתר ”עיניים” במדור ”ילדים כותבים”. את יכולה לשלוח בכל פעם פרק חדש של הסיפור ישירות דרך האתר.

שאלה: 
יש לי רעיון! אפשר לעשות מדור שבו הילדים ימליצו על ספרים. אשמח עם תקבלו את הצעתי


תשובה: 
שלום יובל, אנחנו נשמח לקבל ממך המלצות על ספרים. במידה ולא נפרסם את ההמלצות בגיליון, נפרסם אותן באתר ”עיניים” במדור ”ילדים כותבים”. נשמח לקבל ממך המלצות.

שאלה: 
אני מאד אוהבת לקרוא את גיליונות עיניים. יש לי בקשה, האם אפשר שיהיה מדור בו אפשר לשלוח איזה נושאים של גיליונות רוצים שהיו? אשמח אם זה יקרה.


תשובה: 
שלום לירי, אנחנו נשמח לקבל ממך רעיונות לנושאים של ”עיניים”. את מוזמנת לשלוח לנו דרך האתר או למייל einayim@einayim.com כל רעיון חדש שאנחנו מקבלים מילדים נוסף לרשימת הנושאים מהם בוחרים את נושאי הגיליונות הבאים.

שאלה: 
מדוע לא היה ”הקומיקס שאינו נגמר” בנושא גשר וישר קפצו לנושא ריגול?


תשובה: 
משה שלום, בעקבות רעיון של אחת ממנויות ”עיניים” מגיליון ’גשר’ הקומיקס החדש בכל גיליון יהיה בנושא הגיליון הבא. החל מהגיליון הבא ההמשכים של הילדים שיופיעו בכל גיליון יהיו בנושא הגיליון ואילו הקומיקס החדש יהיה בנושא הגיליון הבא.

שאלה: 
אני ממליץ על הספר ”יונתן ומגן היונואינים” שכתבה יונה טפר. כמו ילדים רבים רוצה יונתן להיות ספורטאי ולהשתתף בקבוצת הכדורגל שמארגנים ילדי השכונה. אבל יונתן הוא רזה וחלש. כשהילדים מתרוצצים על המגרש הוא מתבודד בפינה וחולם איך הוא מבקיע שערים. יונתן צייר את הגיבור מגן היונואינים. הגיבור אמיץ וחכם חזק הוא מהיר ורודף שלום. אף הגיבור יכול לצאת מן הציור ולעזור ליונתן.


תשובה: 
משה שלום, צודה על ההמלצה. נשמח לקבל ממך המלצות נוספות גם בעתיד.

שאלה: 
לפעמים בעיתון ”עיניים” מופיעות כתבות של יצירה\אוכל ובהן מדגימים ילדים. איך גם אני אוכל להשתתף הזה? אשמח אם תענו לי.


תשובה: 
הילדים והילדות המצטלמים לכתבה/יצירה נבחרים על ידי כותב היצירה או המאמר. רשמנו את שמך ובמידה ואחד הכותבים יחפש ילדים הרוצים להצטלם אנו נפנה אליך.

שאלה: 
למה אין כתבי-נוער בעיתון?


תשובה: 
שלום אורי, ”עיניים” הוא מגזין המיועד לילדים אבל את רוב הסיפורים והמאמרים כותבים אנשים שמתמחים בתחומם או שעוסקים בכתיבה. למשל בגיליון בנושא ”לחם” כתב בעל מאפייה על אופן הכנת לחם. אנחנו רוצים לתת את המידע המדוייק ביותר ולכן אנו פונים לאנשי מקצוע שיכתבו לילדים. לילדים אנו נותנים מספר אפשרויות, האחת היא מדור ”עיניים שלי” שבו אנו מפרסמים מדי חודש שאלות ויצירות של ילדים והאופן האחר הוא המדור ”ילדים כותבים” באתר ”עיניים” שניתן לשלוח אליו יצירות ואנו מפרסמים את רובן באתר. נשמח לקבל ממך יצירה.

שיר - סיפור - הרהור...
בגיליון חלון קראתי על ילדה בשם בדוי ענבר ורציתי ליצור איתה קשר מפני שאהבתה לספרים וחוסר החברים משותף לשתינו אשמח אם היא תיצור איתי קשר דרך מערכת ”עיניים”.


טל פינקו בת 13
שיר - סיפור - הרהור...
המלצה על ספר:
אני מאוד ממליצה על הספר ”פרסי ג’קסון”. בספר מסופר על נער שאבא שלו הוא אל ואמא שלו היא אישה רגילה ויחד עם חבריו שגם הם אלים למחצה הוא יוצא להרפתקאות רבות ונלחם עם מפלצוות. הספר מדבר על מיתולוגיה יוונית עתיקה רק בזמן עכשווי.
יעל פטרזייל בת 11
שיר - סיפור - הרהור...
שתי שירים שכתבתי:
1. פיית הפרפרים:
כשפיית הפרפרים באה אלייך יש לך מזל של פרפר וכשפיית הפרפרים איתך אתה הילד הכי מאושר
פזמון: וכשפיית הפרפרים מתקרבת אתה יודע מי כאן הולכת הולכת הווו כןן
כשפית הפרפרים איתך היא נותנת לך נשיקה מהלב הוווו נשיקה מהלב
פזמון: וכשפיית הפרפרים מתקרבת אתה יודע מי כאן הולכת הווכןן
פיית הפרפרים היא שלך

2. קוראים לו את חברה טובה לעד, את חברה טובה ומבינה את חברה טובה שלא מלשינה. את חברה שיודעת הכל ולא משתמשת רק במכחול
חכמה, עוזרת, מבינה ומעוררת חברות טובה לעד. את מעוררת מחשבה עם חברות תחילה את חברה טובה לעד שנותנת לכל אחד יד ומבינה שזה לא רק את אלא כולם שנוסעים לאילת.
חכמה, עוזרת, מבינה ומעוררת מחשבה של חברות טובה לעד.
ירדן דוננפלד בת 9
שיר - סיפור - הרהור...
כשאני כועסת אני רוצה להרביץ, כשאני שמחה אני רוצה לחבק. אבל כשאני מוצאת פיתרון אני שמחה כיפליים.
יובל חן בת 8
שיר - סיפור - הרהור...
סיפור : העיגול של אמא! אמא כל הזמן מספרת לי איך נולדתי ואיך היה לה עיגול בבטן. אבל אף פעם לא זכיתי לראות כי אני בת יחידה.
יום אחד כשחזרתי מהגן אמא ואבא באו לקחת אותי ואמרו לי: ”יש לנו הפתעה! עוד מעט תיוולד לך אחות!” אחרי כמה חודשים, בא אבא לקחת אותי ואמר לי: ”יובלי, נולדה לך אחות”! הוא לקח אותי לבית החולים וראיתי אותה: היה לה שער חום, ועיניים חומות גדולות. שאלתי את אבא איך קוראים לה ”אין לה שם” הוא אמר, וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי את העיגול של אמא. עכשיו כבר יש לי עוד אח קטן ואני יודעת איך נראה העיגול של אמא.
יובל חן בת 8
שיר - סיפור - הרהור...
אם כל אדם יבוא ויעזור,
על הסביבה שלנו לשמור,
אם כל אדם ילד וילדה,
יעזרו באגודה, אם כל אדם יתרום מחלקו, ירגיש טוב בלב ורק מזל יבוא
וכך נקבל תמונה נפלאה:
של המון אהבה ושיתוף פעולה
שחר וייגר בת 11
שיר - סיפור - הרהור...
אני המצאתי שיר:
כל יום אני נשכב על המיטה וחולם שמישהויציע לי חברות. הלואי הלואי, אני נורא רוצה את זה כי אין לי ויש לילדה אחת חבר רק בשבילי חבר אמיתי שיכול להיעזר בי חבר חבר חבר חבר הלוא,י כן הלואי שזה יקרה יום אחד.
בייה קמחי בת 9 וחצי
שיר - סיפור - הרהור...
מהו בעצם גבול?
סוג של קו? של מחסום? יש גבול לכל דבר? גם לחלום? גם לפרח יפה ופורח יש גבול, ואחרי הגבול
הפרח כבר נבול. גם לחיים יש גבול
מתי? זאת איש לא יודע. יש גבול לכל נסיך וגם לכל צפרדע. יש גבול
כמעט לכל דבר וגם השיר הזה נגמר.
טליה ניר בת 12
שיר - סיפור - הרהור...
כחול הוא הצבע של ים ושל מים, כחול הוא הצבע שבשמים.
לדנה יש צבע עיניים כחול,
אוהבת היא גם לצייר במכחול.
דגל ישראל הוא כחול ולבן, כחול הוא הים שבתוך העולם. אני ואתה וכחול ולבן, כתום וצהוב, לשלווה לאהוב.
נעמי אלעזרי בת 9 1/2
שיר - סיפור - הרהור...
השמיים כחולים,
הים כחול. רוב העולם, כמעט הכל!
אז איך זה שאנחנו...
לא מבינים...
כמה כחול יש בחיים!
אותו אנחנו תמיד שוכחים יש ירוק-גורם לצחוק,
יש אדום-זה טוב להיום,
יש שחור-יזכור
יש לבן כי הטוהר מצויין
יש צהוב-גורם לחשוב,
יש ורוד-לעתיד
וסגול לשקיע!
אז למה את הכחול שוכחים??כי הוא לא חשוב בחיים או נפוץ?
מה שבטוח הוא שכחול יכול לגרום לכל ילד לגדול ולצייר מחשבות עמוקות!
כי:
כחול זה עומק!
איילת שני בת 13
שיר - סיפור - הרהור...
כחול...צבע השמיים
כחול...הצבע של המים כחול, וזה לא סוד הוא אחד מצבעי היסוד, כשאני מקבלת מכה יש סימן כחול על העור
וכחול זה צבע...
צבע של קור, פעם זה לא היה אבל היום
כל דבר יכול
להיות כחול.
כחול...
טליה ניר בת 12
שיר - סיפור - הרהור...
כשחבר צריך עזרה,
אתה נותן.
כשחבר צריך אוכל,
אתה נותן.
כשחבר צריך ש”ב,
אתה נותן.
וכשאתה צריך משהו,
הוא לא מוכן לתת!

מוסר השכל:
אם לכם קורה דבר כזה,
אל תהיו חברים של ה”חבר” כי הוא לא חבר באמת
שלי לרנר בת 9
שאלה: 
האם אפשר להרחיב בכמות העמודים את כל הגיליונות הבאים? והאם אפשר לעשות ש”עיניים” יהיה דו שבועון, כי פעם כבר שיניתם מדו ירחון לירחון! תודה רבה


תשובה: 
שלום חגי, שמחנו לקרוא את ההצעה שלך, למרות זאת, נכון לתקופה הקרובה, ”עיניים” ימשיך להיות בגודלו הנוכחי וכמו כן להופיע אחת לחודש. אולי בעתיד נוציא את ”עיניים” במהדורה מורחבת יותר ובתדירות גבוהה יותר.

שיר - סיפור - הרהור...
”הכל אתה יכול בחופש הגדול, להשתזף על החול, שוקולד לזלול, בים לצלול, ולצחוק על הכל. אז למה אתם המבוגרים אומרים שאפשר לעשות הכל בחופש, וחבל, כי אתם לא מרשים לי לעשות שום דבר, בכלל!!!
תומי שטוקמן בת 10.5
שאלה: 
בגיליונות לפעמים יש כתבות שבהם ילדים מצולמים כדי להדגים איך עושים את מה שכתוב, אני גם רוצה להשתתף בתצלומים האוכל?


תשובה: 
שלום נטע, הוספנו אותך לרשימה של ילדים המעונינים להשתתף בצילומים. במידת האפשר אולי נזמין אותך להשתתף בצילומים בעתיד.

שיר - סיפור - הרהור...
היה הייתה נסיכה קטנה. הייתה לה משפחה אוהבת: אבא מלך ואמא מלכה, והייתה לה נושאת כלים, שגם הייתה החברה הכי טובה שלה. עברו 3 שנים ויום אחד לנושאת כלים נמאס מהנסיכה ומצאה לה נסיכה חדשה, אבל לנושאת כלים היו רגשות אשמה, אז ניסתה להיות העוזרת כלים של שניהן. אבל הנסיכה החדשה אמרה: או שתהיי רק נושאת כלים שלי או רק נושאת הכלים שלה! וכך תמה החברות הנפלאה בין העוזרת ובין הנסיכה. ואז יום אחד הנסיכה החדשה הפילה את המלוכה והפכה את הנסיכה הקטנה למנקה, וכך הפכה להיות העוזרת של חברתה.
הסוף.
עדי פז בת 11
שאלה: 
ידוע שבגליונות ”עיניים” מתפרסמות לפעמים הוראות ליצירה או מתכונים שקשורים לנושא הגיליון (למשל, בגיליון בנושא ’בישול’ הופיעו כ-12 מתכונים, וכך גם בגיליון בנושא ’אוכל’). כמעט תמיד מצורפים למתכונים או להוראות ההכנה תצלומים של ילדים המנויים על ”עיניים”, שמדגימים איך להכין את המתכונים והיצירות ש-”עיניים” מציעה. אולי אפשר לפרסם באתר העיתון מקום מיוחד, שבו אפשר להרשם להדגמות של הכנת מתכונים או יצירות, ולקראת כל גיליון תבחר מערכת העיתון ילד או ילדה שיצטלמו לשם כך?


תשובה: 
יאיר שלום, תודה שפנית אלינו. אתה וכל מי שמעוניין להשתתף בצילומים יכול לשלוח לנו מייל ובמידת האפשר נשמח לשלב את מי שירצה בצילומים.

שיר - סיפור - הרהור...
חדש. תמיד כיף חדש
אני אוהב חדש כי חדש זה יפה. כי חדש זה נקי. כי חדש זה נפלא. כי חדש זה בלי חשש. כי חדש זה חדש!!!
חגי א. בן 11.5
שאלה: 
אולי תעשו גליון בנושא רגשות או כסף, או אם לא היה אז גליון הפכים, או פועל או תואר, או עברית, או אולי אנגלית. אפשר גליון בנושא סלנג.


תשובה: 
חן שלום, תודה רבה על הנושאים המעולים שהצאת, נוסיף אותם לרשימת הגיליונות העתידיים. גיליון בנושא ”כסף” יצא בעבר ומספרו 49.

שיר - סיפור - הרהור...
הצופית נמצאת בין האיש לדוור עם התיק הירוק. בבניין יש תיבות דואר ליד דלת הכניסה. באחד החלונות תלויה חולצה לייבוש. יש קשת בשמיים.
נדב אנגרט בן 5
שאלה: 
האם תוכלו לעשות גיליון נוסף כמו ”שטויות”, רק שיקרא בשם אחר כמו ”טעויות” ובו הילדים וכל הכתבות יכתבו בשגיאות כתיב או עם טעויות במילים?


תשובה: 
חן שלום, הוספנו את הצעתך לרשימת הגיליונות העתידיים של ”עיניים”. נשמח לקבל ממך הצעות נוספות גם בעתיד.

שאלה: 
יש לי הצעה בעקבות הגליון בנושא מיחזור: שתדפיסו את כל הגליונות על נייר ממוחזר.


תשובה: 
קילה שלום, קיבלנו במערכת את הצעתך ונשקול לעשות זאת בעתיד. אנו שמחים שחשובה לך הגנת הסביבה.

שאלה: 
אולי תעשו תחרות ציור נושאת פרסים?


תשובה: 
שלום יהונתן, אנו מודים לך על ההצעה המעניינת, נשקול אותה. נשמח לקבל ממך הצעות נוספות גם בעתיד.

שיר - סיפור - הרהור...
אמא אפתה לזניה.

אבא אומר לאמא: אל תאכלי, תשאירי לילדים. אמא אומרת לאבא: אני לא אוכלת, אני רק מיישרת.

אנחנו חוזרים הביתה מיום לימודים ארוך, מאוחר ...

ומהלזניה חלק אחד נשאר וחלק אחד נגמר.ועכשיו לסיפורינו סוף די מר. אמא יצאה לחפש את החלק שנגמר.
אלה גרופמן בת 8 וחצי
שיר - סיפור - הרהור...
אני נכנסת הביתה.
פתאום אני מריחה ניחוח מדהים ומשכר שמגיע מהמטבח. אני הולכת לשם ורואה סיר עם רגליים וידיים.
זה ממש מבהיל! מתי בפעם האחרונה ראיתם סיר כזה? בכל מקרה, הוא ניגש אליי ואומר לי: ”את רואה את המחבת שם שעל האש?” אני אומרת שכן, ומציינת לעצמי(בלב כמובן) שלסיר אין פה.”אז מה עם המחבת הזאת?” שאלתי, ופתאום שמתי לב שגם למחבת יש ידיים ורגליים. פתאום קפץ קרש החיתוך (שבינתיים גם צימח איברים) מהשיש, ולחש לי מפיו הבלתי-נראה: ”המחבת הזאת חושבת את עצמה ומשתלטת על כל הבישול ואנחנו מנסים להוכיח לה שקרש החיתוך, הסיר, התבלינים והכפות יותר עוזרים לבישול מאשר מחבת”. ואז נזכרתי במשהו: הרי כשמכינים משהו במחבת זה נקרא טיגון, והקרש בכלל דיבר על בישול! ובסיר מבשלים, לא במחבת! חשבתי על זה כמה דקות עד שהחלטתי ללכת לדבר עם המחבת. הסברתי הכל למחבת והיא הסתכלה עליי (למרות שאין לה עיניים) וקפצה מהאש. איזו טיפשה אני! ציפיתי ממחבת לחשוב בהיגיון, נו באמת... הסתכלה בי המחבת במבט מלא כעס וטינה, ואמרה: ”לא אכפת לי”. ניסיתי לשדל אותה להודות שבמחבת מטגנים ובסיר מבשלים, אך היא לא הקשיבה. (הרי אין לה אוזנים!) פתאום קפץ המערוך מן השולחן ולקח את המחבת לשיחה מאחורי המקרר. כשחזרו פתח המערוך: ”אני וגברת מחבת הנכבדה סיכמנו ש:
1. בכל מגירה יהיה ציוד שונה לבישול, טיגון, אפייה וכו’. 2. שטחו של הגז הוא אך ורק של ”חברי הטיגון”. 3. התנור ולפעמים הגז שייכים אך ורק ל”חברי האפייה” ול- ”חברי הבישול”.
המערוך כתב הכל על פיסת נייר את הכל וכולם חתמו עליו, וגם אני. ומאז, בכל פעם שאני נכנסת למטבח, אפשר לשמוע עשרות ציוצי ”שלום” קטנים...
נעמה רוזנהק בת 10
שיר - סיפור - הרהור...
אני אוהב לבשל, אמא סיפרה לי שמאז שהייתי קטן אהבתי מאד לשחק בפינת הבישול שבגן הילדים. כשגדלתי בקשתי מאמא לעזור לה במטבח ואמא הסכימה. השנה ביום ההולדת של אמא הכנתי לבד: מחית פירות בבלנדר וחתחתי לבד סלט ירקות.(אפילו נחתחתי בסכין וטיפלתי בעצמי)ערכתי שולחן יפה ואז הזמנתי את אמא לבוא ולראות. אמא התפעלה מאד שמחה והיתה גאה בי מאד. היום אני בו 8.5 אני אוהב לראות תוכניות בישול של שפים ידועים (צחי, חיים כהן, אהרוני). אני מאד אוהב לעזור לאמא במטבח.
מתן הורביץ בן 8 וחצי
שאלה: 
למה תמיד יש רק קומיקס אחד להמשיך וסיפור אחד להמשיך ולא יותר?


תשובה: 
דקל שלום, אנו רוצים שבכל גיליון תהיה כמות רבה ומגוונת של פעילויות ומדורים עבור הקוראים, ולכן אנו מפרסמים קומיקס אחד ו”סיפור שאינו נגמר” אחד בנוסף לשאר המדורים והפעילויות הקרובות.

שאלה: 
יש לי שאלה. בכל גיליון של ”עיניים”, בעמוד התוכן, מופיעים שני הנושאים הבאים. למה מופיעים רק שני נושאים ולא שלושה, למשל?


תשובה: 
יאיר שלום, הסיבה שאנו מציינים רק את שמות שני הגיליונות הקרובים היא מכיוון שאנו עובדים בכל פעם על שני גיליונות מראש.

שאלה: 
יש לי הצעה לגיליונות הבאים של עיניים. אולי תוכלו כל חודש בכל עיתון לבחור ספר אחר למשל ”המכשפה מניירה” והמשימה לקרא את הספר ואז הילדים יכולים לשלוח עמוד נוסף של הספר בתור ציור.


תשובה: 
עידית שלום, אנו מודים לך על הרעיון המיוחד שלך. ניקח את הצעתך בחשבון לקראת הגיליונות הבאים. נשמח לקבל ממך רעיונות נוספים בעתיד.

שאלה: 
אולי תכתבו בכל גיליון מדור בדיחות על הנושא של הגיליון? תכתבו גם בדיחות שלכם וגם בדיחות שילדים שולחים לכם.


תשובה: 
מעין שלום, תודה על הרעיון שלך. אנחנו ניקח אותו לתשומת ליבנו לגיליונות הבאים.

שיר - סיפור - הרהור...
אלומיניום וניילון הם חומרים,
פלסטיק וגומי הם גם חומרים,
עץ שעל צמרתו הציפור הזכרית מצייצת -
עוד רגע תהפוך ביתה לשולחן,
ומעל ראשה עובר ענן לבן. אז אם תשבו ליד שולחן הכתיבה ופתאום תשמעו ציוץ -
זוהי אותה הציפור שכבר שנים לא היתה בחוץ...
נעמה רוזנהק בת 9
שיר - סיפור - הרהור...
אם תביט לשמים, הם תמיד יראו רחוקים.
אז תמיד אל תשכח שהשמים זרועי כוכבים, והכוכבים הם הסיבות לכל המשאלות, ובלעדיהן הינו כה ריקים. ובשמים יש גם את השמש הלוהטת והחמה, שהיא בעצמה גם חידה גדולה!
אסור לשכוח גם את הירח, בשמים השחורים בלילה הוא זורח.
לבן וכסוף, עדין וקסום, השמים כל כך מסתורים, ולכן אולי הם נראים רחוקים.
תמר בן שלמה בת 11.5
שיר - סיפור - הרהור...
כולם אומרים שמי שיוצא למלחמה הוא אמיץ, גיבור. כולם אומרים שמי שאמיץ חייב לעשות משהו לטובת אחרים. אבל זוהי נקודת המבט רק של רוב המבוגרים וחלק מהילדים. אני אישית חושבת, שגם כדי לקום מול הכיתה ולהרצות על פרעה, לדוגמה, כשיש לך פחד במה, זה מעשה אמיץ. אני חושבת, שאם ילד קם יום אחד, הולך למורה שלו שעוד פעם הוא שכח לעשות שיעורי בית במקום לשקר, הוא אמיץ. אני אומרת, שאם אישה בורחת מאנשים שרודפים אחריה ורוצים להרוג אותה, והיא לא נופלת, זה אומר שהיא אמיצה, לא פחדנית. ולפעמים, מי שקם מול האויב, כשהסיכוי הוא אחת למיליון ואחת, הוא לפעמים טיפש, לא אמיץ. אבל אלו הן המחשבות שלי ושל חברים, והמבוגרים לא מסכימים.
תמר אלכסנדרי בת 11.6
שיר - סיפור - הרהור...
מהו אומץ? אם לבך נמשך לקרב, אם רצונך לחפש זהב,
אם אתה מרגיש שאף אחד,
לא יגרום לך טיפת פחד, אם יש לך אהובה שנקלעת לצרה, ולהציל אותה רוצה אתה נורא
אם אין לך כוח לשטויות
כי ראשי הממשלה עושים רק בעיות
לקום ולשנות דברים
מתכוון אתה ללא מעצורים..

אז יש בך כמו שאומרים: ”אומץ”
נא הזהר והשמר, כי האומץ יכול הוא גם לקלקל.
מיכל גולדברג בת 16.5
שיר - סיפור - הרהור...
אני אוהבת את הצמחים,
אני אוהבת גם את כל החיות,
אני אוהבת את אמא, ואת אבא גם,
אני אוהבת את כל העולם!
אני גם אוהבת את חברי וגם את משפחתי.
אבל הכי הכי אני אוהבת את החיים!
תמר בן שלמה בת 11
שיר - סיפור - הרהור...
כתבתי לכם שיר לגיליון שנושאו ”בחוץ בפנים” :

ניצוץ אנושי.

עברתי כמה שנים ,
בתוך העולם,
בחיים היפים
עם כולם,
גיליתי צרות עיין,
גיליתי רשעות של אנשים,
אנשים טובים ואפילו מקסימים,
גיליתי אנשים אמצעים: רעים וטובים...
אבל הבנתי משהו בחיים היפים:
כל אדם בתוך ליבו,
לפעמים עמוק עמוק-
אבל בסוף מוצאים אותו,
ניצוץ של אור,
ניצוץ של ברכה
שהוענקה בדיוק מצלם האלוקים הנפלא.
וגם אם יש
אחד ששונאים,
תנסו לדון אותו
לא בדיוק על מה שרואים.
גם אם קשה,
גם אם קשה נורא,
עמוק בתוכו יש אור בחשכה.
אומנם לפעמים
צריך לחפור ולחפור,
אך אם לא מגיעים ואין אור-
זכרו תמיד שבכל בנאדם,
יש בתוכו את האדם הרחמן
מיכל גולדברג בת 16.5
שיר - סיפור - הרהור...
בָחַיִים שֶל פָעַם הַיוּ הָרְבֶה
מִלְחַמוֹת כְמוֹ:
1947-9
מלחמת העצמאות(השחרור)
1956
מלחמת סיני
1967
מלחמת ששת הימים
1969-70
מלחמת ההתשה
1973
מלחמת יום הכיפורים
1982
מלחמת של”ג
1991
מלחמת המפרץ
2006
מלחמת לבנון השניה.
חגי אמיתי בן 10
שיר - סיפור - הרהור...
שלום לכם!
אני יודעת שבטעות אני ואחותי הצפנו את חברים חדשים אם תרדו למטה. אבל, פשוט כל הזמן היה מופיע שלא הכניסו אותנו. בקיצור, זה לא שאלה, שיר או סיפור, אלא 2 דברים שרציתי לספר:1.אני מופיעה בשיחה בהרבה עיניים (אני ואחותי, אוצר.) ו - 2. אני מתחילה לעבוד על ספר חדש ושמו :השקר לעומת האמת .
נ.ב למעריצי התוכנית והסדרה ”השבט” - אם אתם אוהבים את הכוכבים, אני שמה את אמבר ובריי.
קסם בר בת 8.11
שיר - סיפור - הרהור...
אופיר אמר שסוף-כל-סוף הוא יממש את הכישרון שלו. ליאור חייך אליו והנהן בשקט. אופיר המשיך, משולהב, ”יש לי כבר רעיון: הסיפור ידבר על שני חברים, שמאוהבים באותה בת וכשאחד ”זוכה” בה, השני מקנא בו.”
”מעניין,” הנהן ליאור.
אופיר חייך, ”אני אשלח את הסיפור לועדה, ואני מאד מקווה שהם יבחרו בסיפור שלי ויזכו אותי בפרס! תאר לך שאזכה!”.
ליאור שוב הנהן, ”כן.”
אופיר חייך, ”אני אשלח את הסיפור בכתב יד, כדי שיראו שאני כבר ילד גדול, שמסוגל להכול. אני אצליח!”.
המורה השמיעה צווחה, ”אני לא אוהבת ששניכם, אופיר וליאור: מפטפטים בשיעור!”.
המורה התקרבה אל אופיר והגישה לו את טופס ההכתבה מיום שלישי.
אופיר הרים את הדף ושלח אותו אל ליאור. על ראש הדף התנוסס הציון 69. ליאור נאנח, ”כנראה ששכחת שלועדה חשוב שגיאות כתיב.” אופיר הנחית ראשו אל תוך הטופס.

”אל הועדה המרכזית,
שלחתי אליכם סיפור והייתי רוצה לספר לכם שיש לי שגיאות כתיב. אני לא שם לב אליהן אבל הן תמיד שם, והן מפריעות לכתב שלי. אני מקווה שבחירת הסיפור שלכם לא תושפע מהכתב.
למעשה... את המכתב כותב ליאור. אני חברו של הילד אשר שלח את הסיפור בעל שגיאות הכתיב. אני רק רוצה לעזור לחברי, אופיר.
מקווה שתבינו, ליאור.”

דלת הכיתה הוטחה אל הקיר ואופיר פסע פנימה בחיוך מאוזן לאוזן. ליאור ישב על השולחן וכתב שיעורי בית בשפה. אופיר התיישב לידו והביט בו, מאושר ומחויך.
”נו, אני כאן.”
ליאור הרים מבטו משיעורי הבית, ”שלום.”
”רציתי רק לספר לך ש...” אופיר שלף מחולצתו את המדליה הזהובה, ”שניצחתי בתחרות הסיפורים!”.
ליאור נדהם, ”כל הכבוד, אופיר!”.
אופיר התגאה, ”הם דיברו על מכתבים וחברים. לא בדיוק הבנתי. זה לא משנה. אתה מבין שניצחתי? איזה אושר, אושר גדול!”
דניאל אושרי בן 12
שיר - סיפור - הרהור...
כשלמדתי לכתוב (לגיליון מספר 89 בנושא כתב)

כשלמדתי לכתוב, לפני חמש שנים, זה הי נורא מסובך.
במקום לכתוב ”עכשיו” כתבתי ”אכשב” ובמקום לכתוב ”פח” כתבתי ”פך”.
אז איך עכשיו,לאחר חמש שנים, זה ניהיה כל כך קל?
הרי שום מילה בשפה העברית לא השתנתה כלל וכלל!
אסיה אדר בת 10
שיר - סיפור - הרהור...
זה מאמר שכתבתי לשיעור מורשת בבית הספר בנוגע לאלימות: ”האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה, יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל. בדמוקרטיה יכולות להיות מחלוקות, אך ההכרעה תהיה בבחירות דמוקרטיות”. יצחק רבין, 1995

האלימות והדמוקרטיה מייצגות שתי דרכי חיים אחרות, שלא יכולות להתקיים יחדיו. כאשר יש אלימות, אין דמוקרטיה. לדוגמה: כאשר בית שמאי הרגו מבית הלל על מנת לנצח בהצבעה. בית שמאי אולם ניצח ע”י הצבעה אך לא הייתה דמוקרטיה במקרה מכיוון שהייתה מעורבת אלימות.
כאשר יגאל עמיר רצח את יצחק רבין, לא היית דמוקרטיה בדבר, בגלל שהעם בחר ”רבין” ואילו יגאל עמיר פעל לפי רעיונותיו.
הדרך היחידה שיכולה להביא לשלום היא דמוקרטיה. האלימות גורמת לפילוג, היא מאשימה חפים מפשע בטעויות קולקטיביות של כל העם. כיום, עצם העובדה שאנו מצביעים בבחירות דמוקרטיות אומרת רק דבר אחד: בחרנו בדרך הדמוקרטיה. אך הממשלה עדיין חושבת שבחירתה מקנה לה הזכות לבחור בין אלימות לדמוקרטיה. את דרכה של האלימות כבר ניסינו. 59 שנה שאנחנו ממשיכים בדרכה של האלימות שבה ילדים קטנים משלמים המחיר, שבה חיי אדם נקטפים, שבה מלחמה היא דבר שבשגרה ופיגועים כבר לא מרגשים אף אחד. אך דרך הדמוקרטיה היא הדרך שבה בחרנו: אנחנו מדינה דמוקרטית בעלת בחירות דמוקרטיות. כאשר יש אלימות המעורבת בדמוקרטיה היא מערערת מהיסוד את רעיון הדמוקרטיה. אם כל אחד היה פועל לפי דרכו של יגאל עמיר או דרכם של בית שמאי עמנו היה מפולג, כי כאשר יהודי הורג יהודי ומביע את דעותיו בדרכים מנוגדות לדרך הדמוקרטיה הוא הופך את העם למפולג מבפנים ובעיותיו של העם מבחוץ מחמירות פי כמה וכמה. כאשר יש אלימות אנשים פוחדים להביע את עמדתם וכך מתבטל רעיון הדמוקרטיה כליל. ועתה, אנחנו כעם יהודי, צריכים לבחור את הדרך: אלימות או דמוקרטיה, פילוג או איחוד, מלחמה או שלום. דרכנו היא דרך הדמוקרטיה, דרכנו היא דרך האיחוד, דרך השלום. ועכשיו רק נותר לחכות שמנהיגינו יבינו את מה שאנו, תלמידים מן השורה, הבנו כבר מזמן.
נטלי כהן בת 12
שיר - סיפור - הרהור...
הפרח פורח,העלים נושרים.רק אני יושבת על הספסל הזה.

יושבת וכותבת את השיר הזה.., מתי אני אפרח? ואז מתי ינשרו לי העלים? מתי אני אקבל כל מה שאני רוצה? עכשיו אני טובעת לי במים העמוקים מעלה מחשבות על החיים. אבל לא לדאוג, השמים תמיד כחולים, כל עוד הם כחולים אני יכולה לרחף. לפעמים למטה לפעמים למעלה.

עכשיו אסגור את היומן ואהיה מאושרת.., מאושרת בחלקי!
דניאל קליין בת 11 וחצי
שיר - סיפור - הרהור...
קנאה! היא רגש שלילי אני לא אוהב לקנא אבל זה יוצא לפעמים כל אדם מקנא המון, למשל אם חבר, אח או מי שלא כל חבר\ה שלך אתה מקנא בו אז למה צריך קנאה ? חבל שיש אותה!
חגי אמיתי בן 10
שיר - סיפור - הרהור...
מתחילה בסוף, מסיימת בהתחלה. עם ראש בקיר ורגליים בעננים. לא רואה את האש. לא רואה את התופת העוטפת אט אט. לא מצליחה להגיע יותר רחוק, רק רוצה להתקרב. לגעת, לא יכולה. העשן עוטף את הלב. העיניים כבר לא רואות. בורחת רחוק אבל רוצה להתקרב. לא סומכת על אף אחד בדרך. מתחמקת מהכל. ורק לרגע עוצרת בדרך, רוצה לחזור אבל הראש כבר הפסיק לעבוד, רק הרגליים רצות, אפילו לא יודעות לאן, רצות. רוצה לחזור אבל יודעת שמי שחוזר לתופת לא יוצא ממנה..., מסמרים נכנסים ללב עם כל צעד, לא יוצאים. האבנים שבדרך כבר לא מפריעות, האבנים שבלב מכאיבות, כמו פגיון. מתרחקת מלהגיע לסוף אבל הלב נשאר בהתחלה ולא חוזר. כי הלב שנכנס לתופת כבר לא ייצא ממנה...
נטלי כהן בת 12
שיר - סיפור - הרהור...
מימין לשמאל. משמאל לימין. הכל פשוט. הכל מסודר. אין שאלה בלי תשובה ואין תשובה בלי שאלה. הכל מסודר על שולחן גדול. רק אני נופלת הצידה, מסתכלת על הריצפה. על השאלות בלי התשובות, על התשובות בלי השאלות, על השמאל הכי ימיני. רואה את המוות בעיניים אבל מתרחקת. הפשוט, המסודר והקל כל כך רחוק, אי שם למעלה. אני מרחיקה לכת לראות דברים אחרים, מתרחקת מהדברים הרגילים.
נטלי כהן בת 12
שיר - סיפור - הרהור...
חגי אמיתי בן 10
שיר - סיפור - הרהור...
תמיד אני חושבת
שאני לא מקנאת אף פעם, ושרק אחרים מקנאים, אני לא אקנא לעולם! אבל בלי לשים לב, אני חושבת שרק בו מתחשבים, ושאותי לא ואותה כן אוהבים, ואז, אני מרוגזת מאוד, כעסת, צועקת, ולא מבינה בעצמי למה. אולי בגלל שאני בטוחה שאני לא אקנא לעולם, אז זה מרגיז אותי יותר מלכולם?
תמר בן שלמה בת 11
שיר - סיפור - הרהור...
הולך על החוף

הולך על החוף מביט לשמיים מסתכל בענן החולף על המים
מסתכל על האופק הכחול ואני על החול
בודק כל פינה ופינה על החוף מעיף עפיפון אל המעוף השמש החמה מלהטת סביב יש עדיין תקווה לא צריך להגזים פזמון: אתה האחד וגם הגדול לך הכוח לשנות הכל רק בזכותך אני כאן עומד לשיר לך חוזר עייף ומזיע מסתכל ישר אל הרקיע רואה כוכבים נוצצים זוהרים וכל התקווה כבר בפנים

כבר יודע הכל לא צריך להסביר כבר כל הכחול נעלם עם השיר
והגעגוע נשאר...

פזמון: אתה האחד וגם הגדול לך הכוח לשנות הכול אותך חלומי לראות בכל


פזמון: אתה האחד וגם הגדול לך הכוח לשנות הכל מאמין ורואה אותך במרחק חוזר עייף ומזיע

נועם פרי בת 10
שיר - סיפור - הרהור...
שחור, כאב, חרדה, כהה. שחור למה צריך אותך בעולם שאתה רק מסמל דברים רעים?
חגי אמיתי בן 10
שיר - סיפור - הרהור...
לבן של גבינה, לבן של חלב, לבן של שיניים, לבן של שנהב, לבן בהיר כמו העננים, לבן כמו החתולה של השכנים,
לבן כמו קמח וסוכר,
לבן כמו הסוס, שבחלומי דהר לבן נקי, טהור וצח ולכן אני אוהבת אותו כל כך!
אסיה אדר בת 10
שיר - סיפור - הרהור...
סיפורון: אני הייתי שמחה לספר לכם משהו. אני נמצאת עכשיו בגרמניה, בבית ספר בין לאומי. אנחנו בית-ספר מאוד קטן, 215 תלמידים מהגן עד לי”ב. אנחנו כיתות קטנות, הכיתה הכי גדולה 25 תלמידים, והכל קטן ונחמד. יש לי גרמנים בכיתה. הרבה, יותר מחצי מהילדים הם גרמנים. אבל יש לי גם ילדים מפורטוגל, ספרד, פולין, אנגליה ומרוקו בכיתה. יש לנו כמה סוגים של אנשים בכיתות, ובספריה יש מקום שאתה תורם ספרים בשפה שלך. בבית ספר שלי, אנחנו לומדים גרמנית וספרדית/צרפתית לפי בחירה. אני לומדת ספרדית. בבית ספר הזה, השיטה שונה לגמרי מבישראל. לומדים עד שלוש כל יום, אבל גם יום ראשון הוא חופש. אוכלים בבית ספר, והמורים לא נכנסים לכיתה שלכם, התלמידים מסתובבים בין הכיתות. אבל לא, אנחנו לא כותבים בעט נוצה.יש לנו ילדים, שבאים לחודש חודשיים, שנה או חמש, ואז עוזבים. יש לנו מורים מארצות שונות. הבית ספר שלנו מאוד נחמד, וזה עוד משהו שרציתי להגיד. כולם שונאים את בית הספר. אבל זה באמת כזה נורא?
תמר אלכסנדרי בת 11
שיר - סיפור - הרהור...
הטוב והרע הם שני הפכים, אך לפעמים הם בתוכם הפוכים, אחת הדוגמאות היא המלחמות: הן הורסות ובצדדים לא מתחשבות! הטוב והרע הם שני צדדים, כך העולם מתחלק לשתי קבוצות אנשים. אך בין הטוב לרע, יש אנשים,
שעומדים באמצע, וצד לא בוחרים, ויש גם בתוך הטוב והרע
כאלה שלא יודעים מה יותר נורא: לבחור צד בין הרע לטוב או פשוט להחליט לאהוב?!
שחף נוימרק בת 11
שיר - סיפור - הרהור...
יכולה לבד! מילים-דניאל קליין

אני לא צריכה אף אחד! אז אל תיתן לי את היד!! אני יכולה לבד!! עזוב אותי ואל תתערב אלו חיי אני אתמודד!! אני יכולה לבד אז תתרחק!
תפסיק לעזור ותפסיק לשחק!! אני לא משחק קופסא מהלך לך!


אני לא צריכה אף אחד! אז אל תיתן לי את היד! אני יכולה לבד! די לי נמאס!!!
כל הזמן אתה עוזר !! די די ... זה לא כדאי... אני לא צריכה אף אחד! אז אל תיתן לי את היד!
אני יכולה לבד!

אני יכולה לבד..
לבד... אהה... אה... אני לא צריכה אף אחד! אז אל תיתן לי את היד! אני יכולה לבד! יכולה לבד...
דניאל קליין בת 11
שיר - סיפור - הרהור...
ריח של אמא/ ליטל טואטי

לאמא יש ריח ממש מיוחד. לאמא יש בושם שאין לאף אחד.
ואולי זה בעצם בושם לא אמיתי, אבל זה הריח של אמא שלי.
ליטל טואטי בת 11.5
שיר - סיפור - הרהור...
שיר לילדים בלבד!
ברכבת יושבת ארנבת,
יושב גם דובון, ליד הדובון ישושבת בובה וילדה על ידה.
סיפורי ילדים הם נוסטלגיה שלמה
סיפורי ילדים בטוב וברע ובכל דור ודור נהנים מחדש. הלו הלו אבא אמרתי לאבי, אכלתי תירס חם עם
כל החברים, ונומי נומי שרה לי אמי.
סיפורי ילדים הם נוסטלגיה שלמה סיפורי ילדים בטוב וברעובכל דור ודור נהנים מחדש. בבית של יעל ביקרתי שוב ושוב, והלכתי בשביל המתפתל, צבעתי ענן ובכל רגע ורגע בשיר
נהנו יחדיו.
סיון בן דרור בת 10.5
שיר - סיפור - הרהור...
היום שלפני:
נוגה ישבה במיטה שלה, בוהה בתקרה. היא עצמה עיניים אבל מיד פקחה אותן. היא פחדה שמא תירדם ואז יחזרו הסיוטים. היא הסתכלה על השעון הגדול שמעל ארון הבגדים שלה, קרן ירח יחידה שנכנסה דרך החלון בישרה לנוגה שהשעה הייתה כבר 12 וחצי בלילה. היא שקלה שוב את האפשרות לקרוא להוריה ולהגיד להם שהיא לא יכולה להירדם. ”לא”, היא אמרה לעצמה, ”מחר בבוקר אני הולכת ליום הראשון בכיתה ז’, אני כבר לא ילדה קטנה כמו שהאחים שלי נוהגים לחשוב”.
היא המשיכה להסתכל על התקרה, הירח יצר צל של העציץ העומד על שולחנה. היא התבוננה בצללית של העציץ שהפכה ליותר ויותר מוחשית ולבסוף היא יכלה לראות את זה, את היום שבו היא ונטע ישבו וכיסו את הצמח באדמה. היו להן שני צמחים, אחד לביתה ואחד לביתה של נטע. העציץ היה מקושט בכל מני ציורים שהן ציירו באותו יום קיץ. היא יכלה לשמוע את נטע כאילו הן דיברו אתמול ולא לפני שנה שלמה. ”זה יהיה העציץ שלך וזה יהיה העציץ שלי, כל עוד הצמח ממשיך ללבלב בשני העציצים זה אומר שאנחנו חברות.” נטע דיברה בכזו התלהבות שאפילו נוגה שלא אוהבת את מלאכת הטיפול בצמחים התלהבה. אחרי אותו אוקטובר אחותה הגדולה של נטע המשיכה לטפח את הצמח. גם נוגה המשיכה לטפל בצמח, אולי אפילו יותר טוב מפעם, הוא לבלב וסוף סוף היה לו פרח, זה היה פרח אחד, קטן בצבע ורוד חלש.
עיניה של נוגה החלו להתמלא בדמעות והיא הסתכלה על הכר שלה. גם הניסיון הזה לא עלה יפה. על הכר היו ציורים של לבבות אדומים על רקע כחול כהה. זה הזכיר לנוגה את הציור שנתנה לה כשהן היו קטנות, אולי בנות שבע. בציור היה מלא בלבבות, גדולים וקטנים, לבבות אדומים כדם. אמא שלה שמרה את הציור ואחרי מה שקרה באוקטובר נתנה אותו לנוגה. נוגה תלתה את הציור בחדר. היא סובבה את עיניה. הציור עדיין היה שם ועל הלב האמצעי (והכי גדול) היה רשום בדפוס בכתב ילדותי ”החברה הכי הכי”.
היא נזכרה בתחילת החברות בינה לבין נטע. זה היה הטקס תחילת שנה שנערך במגרש בית ספרה. היא ישבה על הרצפה בסוף המגרש. אמא שלה עבדה בבית החולים ואבא שלה עבר על כמה פסקי דין חשובים שהוא היה צריך להגיש למחרת. אף אחד לא ישב קרוב אליה, עד שלפתע הגיחה משפחתה של נטע. הם התיישבו לידה ונראה היה שהם לא שמים לב עליה. היא כבר קמה כדי לפלס את דרכה בין מאות המשפחות וללכת הביתה. ואז, ממש לידה הייתה ציפור, הציפור נראתה פצועה. בלי לחשוב היא פנתה למשפחתה של נטע. כל משפחתה של נטע ונוגה נסעו לבית החולים לבעלי חיים במכוניתו של אביה של נטע. מאז הן הפכו חברות. הן טיפלו בציפור ולאחר חודש שיחררו אותה לחופשי. נוגה מצאה במשפחתה של נטע את האהבה ותשומת הלב שלא הייתה במשפחתה שלה. היא הייתה באה אליהם מדי פעם לאכול ארוחת צהריים אחרי בית הספר ולפעמים אף נשארה לארוחת ערב. היא הייתה באה לקידוש בכל יום שישי, כי במשפחתה שלה לא היו עושים קידוש ולא היו שומרים שבת. הן ישנו אחת אצל השניה והיו ביחד כל ההפסקות...
שוב פעם נוגה הזילה דמעה. למחרת היא תתחיל את השנה פעם ראשונה בלי נטע, כלומר פעם ראשונה מלבד כיתה א’. היא תיכנס לכיתה ולא יהיה לה ליד מי לשבת, או עם מי לדבר בהפסקות, או בית ללכת אליו אחרי בית הספר... לא תהיה לה שותפה לכל הרגעים הטובים, וגם לרגעים הקשים... לא תהיה לה חברה...
אין לה כבר שותפה כזו מאז אוקטובר, מאז שהיא נפרדה ממנה בתחנת האוטובוס, אז היא עדיין לא ידעה שזו תהיה הפעם האחרונה שהיא רואה אותה.... הפעם האחרונה שהיא רואה ילדה ששמה כה קצר אך כדי לתאר אותה צריכים ספרים שלמים. נטע.
נטלי כהן בת 12
שיר - סיפור - הרהור...
כשאני מסתכלת על השמיים אני רואה שמש, עננים כוכבים וירח, ולפעתמים גם קשת. ואז, אני תוהה מה אני לא רואה בשמים, מה נסתר ממני, אולי מה שאני לא יכולה לראות משהו אחר יכול לראות? ואולי מה שאני רואה אחרים לא יכולים לראות?
תמר בן שלמה בת 11