אַבָּא מְחַפֵּשׂ חֲנָיָה

כָּתְבָה: לִירַן גוֹלוֹד | אִיֵיר: צוֹר אֶדְרִי

מתוך גיליון 245 של ׳עיניים׳ בנושא ׳חיפוש׳ משנת 2021

בְּכָל יום בְּעֵרך בְּשעה שש בָּערב אבא הופך לְאבּיר עִם סוס וחֶרב. אך בִּמקום לִרכּוב על סוס, בִּמכונית הוא יושב; וּבִמקום לִתקוף בְּחרב, אֶת ההֶגה מסובב. הוא אבּיר נועָז, אמיץ לב, שפותֵר כל בְּעָיָה — אז אֵיך זה שאף פעם לא מוצֵא הוא חנָיָה?

אבא שלנו לעולם לא מְוַותר, כל פינה וגדר הוא בוחן וסוקר: אולַי דַוְוקא כָּאן, אם מאוד יִשתַדֵל, הוא יַצליח, רק הפעם, סוף כל סוף להִשתחֵל?!

בְּכל יום, בְּשעה שבע וּקצת, נכנס הבַּיְתה אבא מסְמוּרטָט. לא חנית ולא חרב, לא אביר ולא סוס, רק אבא כָּעוס עם גב תָפוס.והִנֵה הִגיע יום חגיגי בִּמְיוּחד — אבא חוגג יום הולֶדת, הוא בן ארבָּעים ואחת! אז הֵכַנו הפתעה… ששש! לא לגַלות! אפינו עוגה וּפיזרנו סוּכָּרִיוֹת, ניפַּחנו בָּלונים והִדלַקנו נֵרות, והִתיַישבנו לחכּות. וּלחכּות… וּלחכּות… וּבֵינתַיִים אבא, שלֹא חשד בְּדבר, הִמשיך בְּמסע החיפּושׂ המוּכּר.

רֵאשית הוא בדק מתחת לַבַּיִת, בִּרחוב האִצְטְרוּבָּלִים, אולַי יהיה לו מזל של מַתחילים. וּבֶאמת, לא תַאמינו, ממש בְּהזמנה, הִמתינה חנָיָה פְּנוּיָה. אבא מיהר לשַלֵב הילוּך, אך לא הִספּיק אפילו לִמחוק אֶת החִיוּך, לפנֵי ש…בּוּם!!! חבָטה אדירה אֶת האוטו טִלטְלה. “מה זה, הִשתגַעתָ?” צָעקה עלָיו חַנָה השכֵנה מֵהקומה הרִאשונה. “בֶּאמת שָכֵן נֶחמד! זֹאת החנָיָה שלנו, צֵא מכָּאן מִייָד!” היא נִפנְפה בְּמקל ההליכה שלה לְכל הכִּיווּנים, ואבא נָסוג בְּחוסר אונים. “אבָל, אבל, אין פֹּה חנָיוֹת שְמוּרות…” הוא מִלמֵל. “ועוד אֵיך יש, תִסתכֵּל!” ואבא ראה שֶלט קטן כתוב בִּכתב יד, שהוּדבּק בְּצֵלוֹטֵיְיפּ על הגדר: “החנָיָה של חַנָה וּשְלֹמֹה, כל החונֶה יִיגָרר!”

ואנחנו, שצָפינו בַּמחזֶה מן המִרפֶּסת בַּקומה השנִייָה, שָרנו לְאבּא אֶת שיר החנָיָה: “חנה־חנה־חנה־יה! חנה־חנה־חנה־יה!”
אבא חִייֵך אלֵינו מְעוֹדָד, ונסע לְעוד סיבוב אחד. בִּרחוב הבְּרוֹשִים הוא ראה משפּחה טְרוּדה: אימא, אבא ויַלדה, וגם תינוק בּעגָלה, מנסים להידָחס לְטוֹיוֹטָה כְּחוּלה. “הֵי, אתם יוצְאים?” הוא צעק אלֵיהם, וּכבר הִפעיל איתוּת, “רק עוד רגע, חכֵּה בְּסבלָנוּת!” ואבא חיכה, וחיכה, וחיכה… היַלדה פִּתְאום בָּכתה, והתינוק בכה איתה, תיק נפל על הרִצפּה, וּממֶנוּ נִשפְּכו על המִדרָכה מוצצים, חיתוּלים, בַּקבּוּקים וּשׂמיכה. האבא צעק, האימא צָרחה… ואבא שלנו נמלט בִּמבוּכה. לא ויתַרנו ושַרנו: “חנה־חנה־חנה־יה! חנה־חנה־חנה־יה!”
בַּסלון חיכתה העוגה וחיכו המַתנות, אך אבא עדַיִין חיפּשׂ הֵיכן לחנות. בִּרחוב הכַּלָנִיוֹת הוא רב עם אופַנועָן חוּצפָּן, רחוב החַצָבים היה חסוּם לִתנוּעה בְּשל מַשָׂאית זבל תְקוּעה, ואפילו בַּחַנְיון הכי יקר בָּעיר אבא גילה שהַתְפוּסה מלֵאה.

מְיוֹאָש וּמוּתש הוא שוב חזר. “ילדים, מה יהיה, השיר לא עזר!” ואז אימא חִייְכה פִּתאום ואמרה: “אם אבא לא בא אלֵינו, אנחנו נבוא אלָיו.” והיא קראה אֶל אבא מִלְמַעלה: “אַל תזוז! אנחנו באים עכשָיו!”

יָרדנו עם הכול: עם העוגה, הבָּלונים, המַתנות והנֵרות, וּבֵינתַיִים בָּרחוב הֵחלו לִצפּור המְכונִיוֹת, כי אבא חסם אֶת הכְּביש ולא הִתכַּוֵון לפַנות. “מזל טוב!” בֵּירַכנו אותו, ואימא ערכה שולחן על גג המכונית. זו הייתה ממש חגיגה אמיתית. מִכּל עֵבר הִגיעו שכנים, הנַהגים יָצאו מֵהרכָבים, וגם לַשוטר שהופיע פָּרסנו חתיכת עוגה, עם הכי הרבֵּה קְרֵם — הוא לא רשם דו”ח, רק אכל והִמהֵם.
ואבא שלנו? הוא היה הכי מְאוּשָר בָּעולם. הוא צחק ושׂמַח וחיבק אֶת כולם. וּכשהִגיע הזמן להבִּיע מִשאָלה הוא הִבּיט לְרגע סביבו — בַּשכנים, בַּבִּניָינים, בָּרכָבים המַמְתינים, נשם עמוק וּמִלמֵל לְעצמו, בלי להִתבַּיֵיש. וכוּלנו ניחַשנו מה הוא ביקש.