עיניים שלי

בכל פעם שראיתי אותה, לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה. השער הג’ינג’י שלה, חלק כל כך. עיניים ירוקות בורקות ועמוקות, והחיוך היפה שלה, הכובש. קוראים לה אבישג. חברות שלה קוראות לה אבי. היא בדרך כלל מגיעה לכיתה אחרונה, אבל אף פעם לא מאחרת. ילדי הכיתה הם אלה שמקדימים. לפעמים, אני מחכה כמה זמן בלובי של הבניין שלי, מחכה לראות אותה מקצה הרחוב, ואז רץ אליה, כאילו אני לא התכוונתי בכלל לפגוש אותה. היא מקובלת נורא, וקשה להתקרב אליה. היא תמיד מוקפת בחברותיה.
חיכיתי להזדמנות שלי. להציע לה חברות. חיכיתי הרבה זמן, ואז, סוף סוף, קיבלתי אותה, את ההזדמנות המושלמת. אביב, ילדה מהכיתה, הודיעה שהיא תחגוג בת מצווה ביום שישי. רציתי להציע לאבישג חברות במסיבה. התלבשתי יפה, הבאתי מתנה יפה, סידרתי את השער ובאתי מוקדם. המסיבה נערכה בבית של אביב. בהתחלה הסתובבנו קצת, אכלנו חטיפים וממתקים. אני הכנתי מכתב יפה ומקושט, שבו כתבתי:
לאבישג…
רוצה להיות חברה שלי?
מעומר.
קישטתי את המכתב בלבבות, והתכוונתי להגניב אותו אליה ליד. ואז הגיע הזמן. שנינו התקדמנו אל שולחן הממתקים. הוצאתי את המכתב מכיסי, והתכוונתי להביא לה אותו. אבל אז היד שלי בטעות הפילה את כוס החלב שהייתה מונחת השולחן. החלב נשפך על השמלה האדומה של אבישג, הכתים את השמלה. חברות שלה באו לעזור לה, וכולם, במיוחד היא, תקעו בי מבטים כועסים ולא נעימים. האדמתי כולי מבושה. הכנסתי את המכתב במהירות חזרה לכיסי, הנחתי את המתנה של אביב בצד, ויצאתי מביתה.
הייתי בערך שבועיים בדיכאון. חברי הטוב, אור, ניסה לנחם אותי, אבל זה לא עזר. למזלי זה היה בחופש הגדול, ולא הייתי צריך לפגוש את ילדי הכיתה. כשהתחילה שנת הלימודים החדשה, אזרתי אומץ ושאלתי את אבישג שוב אם היא רוצה להיות חברה שלי והיא הסכימה. היא הוסיפה: “אתה רואה, לא בוכים על חלב שנשפך, מנקים אותו וממלאים כוס חדשה,” ושנינו צחקנו.