הַזִיקִית וְהַזְבוּבוֹן
כָּתְבָה: שֹהַם סְמִיט | אִייְרָה: עֲנָת וַרְשַבְסְקִי
מתוך גיליון 258 של ׳עיניים׳ בנושא ‘הסוואה’ משנת 2022
זִיקית ירוקה בהירה ישבה על ענף והִרְהֲרה בְּסיפוק רב בַּטֶבע שֶחָנן אותה בְּכישָרון להִיטָמע בִּסביבתה וּבִרְאִייה מֶרְחָבית מפותחת. “בִּזכות שנֵי אלֶה”, אמרה לעצמה, “אני רואָה אֶת הזבובון המרחף מֵאחורֵי גבּי, ואִילו הוא לא מבחין בי כְּלל וחושב אותי לעלֶה”. וּכבר שלחה אליו אֶת לְשונה הארוכה־ארוכה, אבָל הפַּעם, לְשֵם שינוי, היה הזבובון חד הבחנה ולא היה לו חֵשק לַהפוך לארוחה. לעומת זאת היה לו חשק לשׂוחח, ולכן פנה אֶל הזיקית ושאל: “מה שאומרים עלייך נכון? אַת באמת יודעת להחליף צבעים?”
“בְּמִידה מסוּיֶמת”, אמרה הזיקית בַּעֲנָווה.
“אַת יכולה להיות כחולה כמו השמיים?” שאל.
“לא”, ענתה הזיקית.
“ואדומה כמו הפֶּרח ההוא שָם?” שאל.
“לא”, ענתה הזיקית.
“וּסגולה?”
“לא.”
“אַת זיקית מקולקלת!” פָּסק הזבוב.
“לא”, אמרה הזיקית, “אני זיקית כְּכל הזיקיות וְנִמאס לי לשמוע אֶת השטות הזאת שהֵפיצו עלינו. תכניס לָראש הקטן שלךָ: זיקיות מְשַנות צֶבע בְּמידה מסויֶמת כדי להִיטָמע בַּסביבה וּלפי מצב רוחָן וּבריאותָן.”
בעוד הזבובון מהרהר בַּמידע, הִבחין שהזיקית כָּהֲתָה מעט.
“אַת חולָה? כואבת לָך הבטן? להזעיק רופאת זיקיות?”
“פשוט תשתוק”, אמרה הזיקית בְּזַעף שהִכְּהָה אֶת צִבעהּ עוד יותר, בעיקר באזור הרֹאש.
“אַת כועסת?” שאל.
“קצת”, אמרה הזיקית.
“בגלל זה עכשיו אַת ירוקה כֵּהָה?”
“הִכְּהֵיתִי מאוד?” שָאלה הזיקית בדאגה.
“אַת לא שולטת בזה?” שאל הזבוב.
“וּמה חשבתָ, שֶזאת תוכנית כְּבַקָשָתְךָ?”
“תוכנית כְּבַקָשָתְךָ? זה רעיון!” אמר הזבובון, “מה אני יכול לעשׂות כדי לשׂמֵח אותָך?”
“פשוט עוּף מִפֹּה!” אמרה הזיקית והִשחירה.
“הֵיי, עכשיו אַת שחורה כמוני!” שָׂמַח הזבוב, “עכשיו אנחנו קצת דומים. אז אולי… נִהיֶה חברים?”
הזיקית שתקה ועמדה קוֹדֶרת כמו שמיים בַּחורף. “סליחה”, אמר הזבובון, “אני באמת מִצטער, לא הִתכַּוַונתי… בבקשה… וַדַאי קשֶה לָך מאוד לדעת שכּולם רואים את מה שאַת מרגישה.”
הזיקית לא הֵשיבה.
“בבקשה”, הִפציר הזבובון בַּזיקית, “תחזרי להיות ירוקה”.
“אני לא מסוגֶלת”, אמרה הזיקית, “לא כָּרֶגע”.
“אחַר כך תוּכלי?”
“אולי”.
“אני יכול לרקוד ריקוד זְבוּבוֹנִי קטן וּלשַׂמֵח אותָך?”
“אַל תִטְרח. זה רק יחמיר אֶת המצב”, אמרה הזיקית.
“רק לחשוב שֶכּל זה היה נִמְנע אִילו היית אוכלת אותי”, אמר הזבובון. יָכוֹלְת להיות זיקית שְׂבֵעה וּמרוצָה וירוקה.”
“בְּמִידה מסויֶמת”, אמרה הזיקית.
“אַת… עדיין מעוניינת לֶאכול אותי?” שאל הזבובון.
“למען האמת, איבדתי אֶת התיאבון”, הֵשיבה הזיקית.
“אֶת התיאבון בִּכלל או אֶת התיאבון לזבובונים?”
“לזבובונים”, הוֹדְתה הזיקית, “בְּמידה מסוּיֶמת”.
“אני שָׂמֵח”, אמר הזבוב, “אַת תמיד יכולה לֶאכול חַרְגוֹלים”, יָעץ, “שמעתי שֶהם מְזִינים מאוד”.
“תודה”, אמרה הזיקית. “למען האמת אני שְׂמֵחה שֶשׂוחחנו. בְּמידה מסוימת”, הוסיפה.
“אני שָׂמֵח בְּמידה רבּה”, אמר הזבובון, “וסליחה שקראתי לָך מקולקלת. אַת זיקית טובה וּמוצלחת. להתראות ויום נעים לָך.”
“יום נעים גם לךָ, זבובון”, קראה הזיקית אֶל הזבובון שהִתרחֵק בִּתְעופה. היא הִמשיכה להביט בו עד שֶהיה לִנקודה שחורה, והוא הִבּיט בה עד שֶהָייתה לְכֶתם ירוק בהיר.
