הַמְכַשֵפָה מַנְיֶירָה מִתְחַדֶשֶת

כָּתְבָה: רוֹנִית הֵד | אִייְרָה: אוֹרִית בֶּרְגְמָן

מתוך גיליון 106 של ‘עיניים’ בנושא ‘חדש’ משנת 2009

הֵקַיץ הִגיע, שָרָב מֵעיק נָחַת בֶּחָצר, וּבתוך ביתה של מַנְיֶירָה הכול מִתפּורר: המַדָפים בַּסלון הִתפָּרקו כבר מִזמַן, וּבְכיור המִטבּח צָמַחה עץ שֶסֶק קטן. הבֶּרז בָּאַמבַּטיה כבר שָנים לא נִפתח, והוא מְשַמֵש ספסל לְנָחש מנוּפּח. מִתוך מַראָה מחוּספֶּסת, חלודה בַּפּינות, נִיבָּטים אף מְיוּבָּל ועיניים קטנות. “בְּשֵם כל הזבובים העצבּניים”, נִשמעה אֲנָחה מיוֹאֶשת מִכִּיווּן הַמַראָה, “נִמאס לי כבר הבָּלָגָן המוּכָּר, אני חַיֶיבת לחַדֵש אֶת העַכְבִישים בַּשֵׂער!” מי נֶאנח כך? ניחשתם נכון: זאת המְכַשֵפה הכי מיוּשֶנת בַּמִזרָח התִיכוֹן. “צריך להחליף אֶת התריסים בַּסלון, הם כבר בִּכלל לא חורקים וזה פָּשוט בִּיזָיוֹן”, הִרְהֲרה מַנְיֶירָה וּמַבָּטה נדד לְכִיווּן המִטבּח: “וַאני חַיֶיבת גם לחַדֵש אֶת הפּח, הוא אוכל לי אַשפּה בלי כל הַבְחָנה, וכבר חודשַיים לא יִיצֵר אפילו טִיפַּת צַחֲנָה!” ואִם תִקנֶה פח חדש שיַפליא להַסריח, תוּכל לרענֵן גם אֶת השטיח, כי הפַּרְעוֹשים שֶחַיים בו כבר בִּכלל לא קופצים, ורק מְקַטְרים שֶהם לא מרוּצים.

אבָל כְּשֶיִהיה לה שטיח חדש היא כבר לא תוּכל להמשיך להסתובב עִם אף מְדוּבלָל. ולכן, חשבה מַנְיֶירָה, אולי תְשַפֵּץ אֶת אַפּה רק טיפה, בַּשוּלַיים, וכך תוסיף לעצמה קצת כבוד בין האוזניים. וּבְהִזדמנוּת זאת תִשתול מֵחָדש שׂערות בְּרגלה השׂמאלית, כדי שהֲלִיכָתה תִהיה קצת יותר אצילית.

כֵּיוָון שרשימת הקניות של מַנְיֶירָה הִמשיכה לגדול, הֶחליטה שתֵלך לחנות שמוֹכֶרת ה-כ-ו-ל. היא עלתה על שואב האבק שלה, וּבתוך זמן קצר נחתה בְּלִיבּוֹ של אזור המִסחָר. מולה היה שֶלט גדול וּמַרשים: “לִמכירה כל מה שלא ידעתם שאתם בְּדִיוק צריכים!”

מַנְיֶירָה נִכְנְסה לחנות אדירה. מֵרוב צורות וּצְבעים היא כמעט הִתעַוְורה. יותר מִמֵאה קוּפּוֹת צִפְצְפו בְּקולות מוזרים מול אַלפֵי מַדָפים ועליהם שְלַל מוצרים: כלֵי מטבח, מַגָבות, צפרדעים מרהיבות וּפילים בְּכל הגְדָלים תלויים בַּזְנָבות. בֵּין דֶלְפְּקֵי תְצוּגה ודוּכְנֵי הסחורות הִתרוצצו המון דַיָילֵי מְכִירות. לְרַגליהם גלגיליות כדי שיוּכלו לַעבור בקלוּת בין כל הקונים שהִצטוֹפְפו בחנות, לְרֹאשָם מִצנֶפת מִבּד מְכוּוָץ, ועל פְּנֵיהם הַבָּעה של חיוך מְאוּלָץ.

“שלום לַגְברת, בְּמה אוּכל לעזור?” הִפתיע אֶת מַנְיֶירָה דַיָיל מאחור. “אֵהֶה… אני מחפּשׂת שטיח וּפח”, אמרה המְכַשֵפה לַבּחור המצוחצח. “אין שום בעיה, ואַת בֶּטח רוצָה גם מְקָרר שֶרק היום הוא בְּמִבצע!”

“מְקָרר?” חשבה מַנְיֶירָה, “זה דווקא רעיון לא רע בִּכלל, אוּכל לשַכֵּן בו אֶת חתולי האומלל”. וכך, לאחַר כארבעים וּשתיים שניות היו למַנְיֶירָה שטיח, פח וּמְקָרר בְּעֶגלַת הקניות. וּכְשֶניסתה לִמדוד על עצמה זוג תולעים יקרות, ‘קפץ’ עליה עוד דַיָיל מכירות: “שלום לָך גברת, אולי יש לָך עִניָין בִּמעיל מִפַּרוָוה במחיר מצוין?” אמנם לִקנות מעיל זה קצת מוּפְרָך כְּשֶמֶזג האוויר חַמְסִיני כל כך, אבָל מַנְיֶירָה הִשתַכנעה שבֶּגד מרופָּד וּמְלֵא רוֹך הוא הַשְקָעה מצוּיֶנת לַטְוָוח הארוך. אחרֵי חצי דקה וּלְלא הֲכָנה, הופיעה עוד דַיֶילת מאחורֵי הפינה: “גבירתי, עִצרי, אַת לא תאמיני איזה מזל! זָכית בִּקנייה של שואב אבק משוּכלָל!” זה כבר נִראָה למַנְיֶירָה מוּגזם, הֲרֵי שואב האבק שלה ממש מושלם. “אַת לא מבינה”, הִסבּירה הבחורה בְּפַרצוף מאוּפָּר, “זה לא סְתם שואב, זה מטוס משוּפָּר!” “אבָל…” הִתחילה המְכַשֵפה משפט מגומגם, “השואב שלי נֶאמן רק לי בְּכל העולם.” “בֵּינינו גברת, מה זה חשוּב, אִם הוא לא יכול לַעקוף אֶת כולם בַּסיבוב?” מַנְיֶירָה שתקה וְהִתכַּווצה מִבּוּשָה, המוֹכרת נגעה בִּנקודה רגישה. “בְּשֵם כל החַרְגוֹלים הקדושים”, היא חשבה, “מַצָבי הכְּללי בְּוודאי יִשתַפּר, אִם יהיה לי שואב אבק חדשני ביותר.” וכך, בלי הִיסוס מיוּתָר, הוסיפה לָעגלה אֶת השואב היקר, ושואב האבק הישָן עצוב וְנִכְלָם, נִשלח לָטוס לבדו בְּרַחבֵי העולם.

בתוך פחות מִשעה עֶגלַת הקניות של מַנְיֶירָה ממש הִתמַלאה. היו בה מַראָה חדשה ונוצצת, ממש לא זולה, וּבְרָזים לָאַמבּטיה מִמַתֶכת סגולה, עֶרכָּה בֵּיתִית לְשיפוץ אפּים עקומים בִּמיוחד ועַקְרָב אוֹטוֹמָטִי בעל מִצְבָּט מחוּדד, וגם חמש קופסות עטופות בנייר מְרַשרֵש, שֶבְּכל אחת היה משהו חדיש וּמְרַגֵש: באחת היה טָמוּן בתוך הרבה צֵלוֹפָן מִנְהָג חדש בִּמקום הישָן; באחרת היו כמה תְכוּנוֹת מְמוֹרָקוֹת לְתִפאֶרת שיַהפכו אֶת מַנְיֶירָה לִמְכַשֵפה מגוּנדֶרת; וּבְשָלוש נוספות, ארוזים בִּקפידה, היו תחבּיבים חדשים שמַנְיֶירָה חָמְדָה.

אך כְּשֶהיא הִגיעה סוף־סוף לַקוּפּה עִם עֲגלה עמוסה וּממש עייפה, ראתה לְרֶגע בְּמַבּט חטוף אֶת פָּנֶיה שלה בָּראי הֶעָטוף: עִם עיניים בורקות ואף מאוּפָּר הפרצוף שלה נִראָה לה זָר וּמוזר. היא בחנה מֵחָדש אֶת ערימת הקניות הגדולה והֵבינה שכּל מה שֶיש שָם הוא לא בִּשבילה. “לכי מִפּה, קִישְטָה!” לחשה מַנְיֶירָה לעֶגלַת הקניות, והעֲגלה נֶעֶלמה מיד בין כל הסחורות. המְכַשֵפה שלחה חיוך מִתנַצֵל לַקוּפַּאי הֶהָמוּם ויצאה מהחנות בלי לקנות כלום. היא מיהרה אל שואב האבק הישָן שלה (הוא בכל זאת חיכָּה לה בִּקצֵה הרחוב) וטסה בחזרה לְבֵיתה המִתפּורר, הישָן והטוב.