מִצְמוּץ נָעִים – הַמִיץ הֲכִי טָעִים

כָּתְבָה: מִיכַל זָמִיר | אִייְרָה: הִילָה נוֹעַם

מתוך גיליון 276 של ׳עיניים׳ בנושא ‘כמעט’ משנת 2023

הַשעה הייתה כמעט ארבע. גמרתי להכין אֶת כל השִיעורים. כמעט. נשאר לי רק תרגיל אחד בחשבון. בארבע בְּדִיוק קבעתי עִם נֹעַם הבַּת מִתַחת לַבּית. “אני יורדת למַטה”, צעקתי לאימא, “קבעתי עִם נֹעַם מִתַחת לַבּית, אחַר כך נעלֶה אלֶיה”.

“אבוא לֶאסוף אותך בשבע”, אמרה אימא. היא ישבה ליד המַחשב בְּפינת האוכֶל והִשלימה כמה עִניָינים שלא הִספּיקה לסיים בָּעבודה.

מִכּיתה א’ אנחנו, נֹעַם ואני, החברות הכי טובות, אולי בגלל השֵמות שלנו, נֹעַם ונָעֳמִי, שֶהם כמעט אותו שֵם, כמו שאמרה לנו פעם המורָה המחנֶכת שלנו, נַעֲמָה. לפעמים אני מְדַמיֶינת שהיא רק שלנו, המורָה המחנכת, כי גם נַעֲמָה זה כמעט כמו נֹעַם ונָעֳמִי.

לנֹעַם ולי יש רעיון נהדר. כבר כמה ימים אנחנו מְתַכְנְנות אותו לִפְרָטֵי פרטים. הקַיץ נכין אֶת המיץ הכי טעים בָּעולם. מחר או מוחרתיים נתחיל בִּשְלב הניסויים, ואז, כְּשֶנגיע לַמתכּון הסודי לפני החופש הגדול, נקים דוכן קטן בְּפֶתח הגינה של השכונה. נִקרָא לו ‘מִצְמוּץ נעים’, וּמִתַחת לַשֵם נִכתוב: לא להַחמיץ אֶת המיץ.

קבענו שֶנִשתמֵש בִּשנֵי השולחנות שֶיש על המִרפֶּסת של נֹעַם וּבמְכַלים שֶיש לנו בַּבּית אחרי שנְנַקֶה אותם טוב־טוב. נִסחַט תפוזים, נוסיף פִּלְחֵי תפוחים ואגסים ומקל קינמון ואולי גם קצת דבש. היינו בטוחות שהמַשקֶה הזה יהיה כל כך טעים עד שאנשים לא יוּכלו להִתאפֵּק, ואלֶה שֶשתו מיץ בַּבּוקר יחזרו בַּצוהריים וּבָעֶרב.

הֶחלטנו שֶכּל אחת מֵאיתנו תביא חמש כוסות מהבית וככה יהיו לנו עשׂר. בְּכל פעם אחת מֵאיתנו תִשטוף אֶת הכוסות בַּבִּרזייה של הגן, כי לא רצינו להשתמש בכלים חד־פעמיים.

יִיתָכֵן, כך חשבנו, שבְּמֶשך הזמן נוסיף עוד כמה סוגים של מיץ. נֹעַם אוהבת בננות עִם תמרים ואננס. אני אוהבת מיץ גזר. עשׂינו חשבון שנִמכּור כל כוס מיץ בעשָׂרה שקלים. אִם יהיו לנו עשָׂרה לָקוֹחות ביום וְנִמכּור אולי אפילו בִּשְנֵים עשָׂר שקלים או בארבעה עשׂר שקלים, יהיו לנו כמעט אֶלף שקלים בַּשבוע הראשון, ונוּכל לקנות לנו בְּלֶנְדֵר מִקצועי.

הִצעתי שנוסיף גם כדורֵי שוקולד. אני יודעת להכין כדורֵי שוקולד מצוּיָנים עִם בִּיסְקְוִויטים ועִם אגוזים ושוקולד מוּמָס. נֹעַם הִסכּימה והִציעה שגם היא תכין משהו. הכְּריכים שלה עִם חֶמְאת בוטנים וריבה טעימים מאוד.

תִכְנַנו שנתחיל בתשע, כי זה בכל זאת החופש הגדול. אִם נתחיל בתשע וְנִמכּור עד ארבע, שבע שעות בכל יום, שש פעמים בשבוע, ואִם בכל שעה רק חמישה או שישה אנשים יעצרו לקנות כוס מיץ וְכָריך או כוס מיץ וכדור שוקולד עִם בִּיסְקְוִויטים, וכבר יהיה לנו בְּלֶנדר מקצועי, וְנוּכל להכין גם מיץ בננה ואננס ותמרים או מיץ תפוחים וחלב שקדים, נַרְוִויח המון כסף. אבָל אז תצוץ בעיה קטנה, כי יתחילו הִתְקַהֲלוּיוֹת ליד הדוכן שלנו, ואנשים יתחילו לָריב בַּתור, ולכן נִצטרֵך לעבור לְמָקום קצת יותר מְרוּוָח, למשל לַחנוּת שמוּצַעת לְהַשׂכּרה כבר כמה חודשים ליד המִכבָּסה. נֹעַם אמרה שבְּמצב כזה אולי כדאי שנעסיק גם כמה מלצרים, כי לא נוּכל גם להכין אֶת המיצים וגם לגשת לשולחנות, וחשבנו שאולַי נוכל לבקש מאבא ואימא שלנו, שֶיש להם תמיד דֵי כסף לדברים החשובים אבָל אין להם כסף לבִזבּוּזים, שֶהם יְמַלְצְרו בעיקר בַּשעות העמוּסוֹת, וככה שני הצדדים יַרְוִויחו.

כתבנו אֶת כל התִכְנוּנים שלנו בִּפְרָטֵי פרטים בְּמַחבֶּרת משוּבֶּצת כדי שנוּכל לגלוֹת אֶת התִכנונים שלנו בְּצורה מסודֶרת. והעֶרב, כשאימא תבוא לֶאסוף אותי, נְספּר לה הכול וגם לאבא של נֹעַם, כי אימא שלי היא רוֹאַת חשבון, ואבא של נֹעַם למד מִנְהל עסקים ועובד בבנק. חשבנו שהוא יוּכל גם לעזור לנו לסחוב אֶת המְכַלים של המיץ לדוכן. אימא תעזור לנו לשמור על הכסף שנרוִויח.

חישבנו שאִם כבר מחר נתחיל בִּשְלב הניסויים, נוּכל להספיק להעמיד אֶת הדוכן שלנו ביום העצמאות המִתקרב שהוא יום הוֹמֶה וּמַצְמיא. חשבנו על כל פְּרט. אֶת הניסויים תִכנַנו לעשׂות בַּמִטבּח של נֹעַם, כי בְּדרך כלל אימא שלה עובדת בְּמִשמֶרת הצוהריים והמִטבּח יהיה כולו שלנו. נספיק ללכלך וּלנקות עד שאבא שלה יחזור בִּסביבות שש. חוץ מזה, הִסכַּמנו שעֶשׂר כוסות זכוכית לא יַספּיקו לנו, כי ביום העצמאות יהיו לנו המונֵי לָקוֹחות. לכן אנחנו מוּכרחות לקנות לפחות עשׂר כוסות חדשות ואולי גם מַסְחֵטה עִם ידית. ככה נוּכל לסחוט דֵי מיץ לַקהל הֶעצום שיִרצה לקנות מאיתנו אֶת המיץ הכי טעים בָּעולם שנִמכּר רק ב’מִצְמוּץ נעים’. וכדי שהכול יֵיראה מסודר עטפנו יפֶה אֶת המַחבֶּרת, על הדף הפותח צִייַרנו תפוזים ורימונים וכתבנו באותיות ירוקות “מִצְמוּץ נעים”.

בְּשֶבע אימא באה לֶאסוף אותי מנֹעַם. אומנם אנחנו גרות בְּבִנְיָינים שכנים אבָל אימא תמיד באה לֶאסוף אותי, כי ההורים שלנו חברים טובים, וזאת עוד הזדמנות בִּשבילָם לדבֵּר קצת. ביקשנו מֵהם רֶגע של שֶקט והֶראֵינו להם אֶת המחברת שלנו. אולי מפני שלאבא של נֹעַם קוראים דָנִי ולאימא שלי קוראים דָנִית ושניהם מְבינים בכספים, שניהם הִקשיבו בִּרצינות לַתִכנונים שלנו; ואולי מפני שֶיש להם כמעט אותו השֵם, שניהם הִתעקשו שֶקודֶם אנחנו צריכות להסתדר ביום העצמאות עִם מה שֶיש לנו, ורק אז לראות אִם התִכנונים שלנו מְציאוּתִיִים. לָמה אנחנו צריכות לקנות כבר ליום העצמאות עשׂר כוסות חדשות וּמַסחטה עִם ידית?

“כי ככה תִכנַנו”, אמרה נֹעַם.

“כי אנחנו מאמינות בעצמנו”, אמרתי.

“זאת בסך הכול הַלְוָואה שנחזיר כבר אחרי יום העצמאות”, אמרה נֹעַם.

“כל זה לפי תִכנון”, אמרתי והסתכלתי באימא והִרגשתי שאפשר לשמוע שהקול שלי נשבּר.

לדָנִי, אבא של נֹעַם, יש תמיד סבלנות, קצת יותר מִדַי סבלנות, והוא שאל: “וּמה יִקרה אִם פתאום, ביום העצמאות, תִהיה לָך הצעה לנסוע לאֵילַת? תִכנון”, אמר, ואימא שלי, דָנִית, צחקה: “תכנון זה כמעט מציאות. אבָל רק כמעט.”

“מיץ בתכנון”, הוסיפה אימא, “זה לא מיץ בכוס. רק כמעט”.

שניהם צחקו. אולי כי השמות שלהם כמעט זהים, דָנִי ודָנִית.

שתֵינו הִתאַכְזַבְנו, אולי כי השמות שלנו, נֹעַם ונָעֳמִי, גם הם כמעט אותו השֵם.