תַעֲלוּמַת הַקְלָף שֶבַּכִּיס

  כָּתַב: עָמִית וַיְסְבֶּרְגֵר | אִייֵר: גַיְא מוֹרָד

מתוך גיליון 260 של ׳עיניים׳ בנושא ‘כיס’ משנת 2022

 

אִימא אמרה שצריך לקנות לי בגדים חדשים. “אני לא מְבינה איך אתה מצליח לִשְחוֹק וְלקרוע כל כך מהר כל בגד שאתה לובש.” ככה אמרה אימא כשנִכנסנו יחד לחנות לִבגדים יד שנייה בְּמֶרכַּז הָעיר, ‘הַבָּזָר שֶל עִירִית’.

אני מָחִיתי, רֵאשית, כי אני שׂונֵא לעשׂות קניות; שֵנית, כי לא רציתי בגדים חדשים; וּשלישית, כי אִם לקנות בגדים חדשים עדיף שיהיו חדשים באמת ולא מחנות יד שנייה. אמרתי לאימא שאני לא רוצֶה לִלבּוש בגדים שהיו של מישהו אחֵר שאני בכלל לא מַכּיר. אבָל אימא הייתה במצב רוח תוֹקפני קצת והֵשיבה: “אני לא אוציא עכשיו הוֹן תוֹעָפוֹת על בגדים חדשים שאתה תִקְרע בתוך חודשיים. יש פֹּה בגדים יד שנייה בְּמצב מצוין והם זולים, וזה מה שאנחנו נִקנֶה עכשיו.”

קנינו שלוש חולצות טי, טְרֵנִינְג, שתי חולצות צווארון, הרבּה זוגות גרביים (אימא מִשתגַעת כשהיא רואָה אותי גורב גרביים לא תואמים), סְוֵודר וזוג מכנסיים. תחתונים יד שנייה לא הִסכּמתי בשום אופן שֶיקנו לי. המוֹכֶרת הייתה דווקא נחמדה מאוד. היא קיפלה יפֶה אֶת כל הבגדים ‘החדשים’ וְשָׂמה אותם בְּשַׂקית פלסטיק גדולה, גם היא שׂקית יד שנייה — היה עלֶיה הלוגו של חנות בגדים מפורסמת, יוּקְרתית. אימא לקחה אֶת השׂקית, הוֹדְתה לַמוֹכרת בחיוך גדול בִּמיוחד ויצאה מן החנות מאושרת. מצב הרוח שלה כבר לא היה תוֹקפני. פתאום היה אפילו טוב.

“אה! מאתיים וּשלושים וחמישה שקלים על כל החבילה הזאת של בגדים טובים!” היא אמרה, “אתה קולט, יקירי? בַּמחיר הזה לא היינו קונים אפילו זוג מכנסיים אחד בחנות רגילה. הינֵה הקַבּלה. שְמוֹר אותה בַּכּיס שלךָ לְמַזכֶּרת.” והיא נתנה לי אֶת פיסת הנייר הקְטנטנה. תָחַבְתי אותה לְכיס המכנסיים שלי בלי לומר מילה. העיקר שאימא מרוצָה.

למוחרת לבשתי לְבית הספר אֶת אחת החולצות שֶקָנינו ואֶת המכנסיים, מִכְנְסֵי גִ’ינְס משופשפים קצת אבָל באמת במצב טוב. בַּהתחלה הייתה לי הרגשה מוזרה להיות בתוך בגדים של מישהו זָר, אבָל עד שהִגעתי לְבית הספר כבר שכחתי אֶת זה ובכלל לא שַׂמְתי לב לַבּגדים, הִרגשתי בהם נוח. ואז קרה דבר מפתיע. בַּהפסקה, כששׂיחקתי בכדורגל, הִרגשתי שמשהו קשֶה וקצת דוקר בַּכּיס של הג’ינס מפריע לי לרוץ. הִכנסתי אֶת היד לַכּיס והוצֵאתי מִשָם אבן שחורה קטנה וּמבריקה, אבן יפָה. מוזר, חשבתי לעצמי. איך האבן הזאת הִגיעה לַכּיס של המכנסיים שלי? ואז נִזכּרתי שהמכנסיים האלֶה לא היו שלי עד היום הקודם. הרֵי עד לא מִזמן הם היו של מישהו אחֵר, והמישהו הזה, כַּנִראֶה ילד בגילי בְּעֵרך, מצא אֶת האבן הזאת, וכמו שאני עושֶׂה כשאני מוצא משהו קטן ויפֶה שֶמוצֵא חן בעינַיי, הוא לקח אותה ושמר בַּכּיס.

“הֵיי! אתה מְשַׂחק או לא?” שמעתי שצועקים לי, הכדור עָבר לְיָדִי אבָל אני הייתי עסוק — בָּחַנְתי אֶת האבן הקטנה וכבר לא הִשתתפתי בַּמִשׂחק. עזבתי אֶת המגרש והִתיישבתי בַּצד. כְּשֶתָחבתי קודֶם אֶת ידי לַכּיס, הִרגשתי שֶיש שָם עוד משהו חוץ מהאֶבן. הֶחזרתי אֶת היד לַכּיס והוצֵאתי מִשָם גם שׂרוך כחול וּמַטבּע של עשׂר אגורות. הסקרנות שלי הִתחילה לגדול. מי הילד הזה שאוסף אבנים וּשׂרוכים ושהמכנסיים האלֶה היו שלו? הֶחלטתי שֶצָריך לִבדוק גם אֶת הכיס האחֵר. אולי גם שָם נִשְכּח משהו? ואכן, בַּכּיס השני היו קלפים, קלפים של ‘חֲבוּרַת הָאֲיוּמים’! איזוֹ הפתעה! גם אני אוסף קלפים של חבורת האֲיוּמים. היו שָם אולי עשׂרה קלפים דֵי מְהוּהים אבָל לא קרועים. עוד היה אפשר לשׂחק וְלִסְחוֹר בהם. כל הקלפים היו דֵי ‘פּוּשְטִים’, לא שָווים הרבה, אבָל תארו לכם איזה אושֶר הֵציף אותי כשבַּחפיסה הקטנה מצאתי גם קלף אחד של ‘גָד עַרְפָּד’. הקלף הזה נדיר מאוד וכבר חודשיים (מאז שהִפסדתי אותו בּמִשׂחק נגד אַמְנוֹן) אני מנסֶה להשׂיג אותו שוב.

קולותיהם וצעקותיהם של חברַיי שֶשׂיחקו בכדורגל כבר לא הִגיעו לְאוזנַיי. גם אֶת צלצול הפעמון שבִּישֵׂר על סוף ההפסקה בקושי שמעתי. חזרתי לַכּיתה אבָל לא הִצלחתי להקשיב לַמורה. חשבתי כל הזמן על הילד הזה שהמכנסיים שאני לובש עכשיו היו שלו. למה הוא מכר אֶת המכנסיים שלו? ולמה הוא לא רוֹקֵן קודם אֶת הכיסים? מה, האבן היפָה לא חשובה לו, שלא להזכיר אֶת הקלף של ‘גָד עַרְפָּד’? יכולתי פשוט לשמור אֶת הקלף לעצמי, לזרוק אֶת כל השאר וְלִשכּוח אֶת הילד הזָר הזה, אבָל לא הִצלחתי. פתאום ידעתי שאני מוכרח לדעת מיהו וִיהי מה! אִם אדע מיהו אחזיר לו אֶת הדברים שלו, גָמְלה בְּליבי החלטה נדיבה, החלטה אצילית. ואִם הילד הזה הוא ילד מהכיתה שלי? איזה צֵירוף מִקרים מוזר זה יהיה! הִתחלתי לִסְרוֹק בְּמַבָּטִי אֶת נעליהם של כל הילדים בַּכּיתה. אמרתי לעצמי שאִם לנעליים של אחד מהילדים יש שׂרוכים כחולים, ואִם באחת מהנעליים חסֵר שׂרוך, או שֶיש בהן שׂרוכים בִּשנֵי צבעים (אחד כחול ואחד בְּצֶבע אחֵר) הרֵי זוֹ תִהיה עֵדוּת נִיצחַת. אבָל לשום ילד בַּכּיתה שלי לא היו נעליים שהשׂרוכים שלהן כחולים.

בְּסוף יום הלימודים הִסתכלתי על נעליו של כל ילד שיָצא מִבּית הספר. כְּשֶחָציתי אֶת הכביש ראיתי פתאום שׂרוכים כחולים בנעליים של אַחד הילדים, וכבר הִתחיל הלב שלי לִדפּוק בְּהִתרגשות ורצתי אחריו. מכונית אחת צפרה לי כי חציתי אֶת הכּביש בלי להסתכל יָמינה וּשְׂמֹאלה. זה היה מסוכן. הילד שֶרצתי אחריו היה תלמיד כיתה ו’, שכחתי איך קוראים לו, אבָל אני זוכר שלא אהבתי אותו. הוא היה ילד מעצבֵּן וּמפחיד. פעם אחת כשהוא ראה אותי מְשַׂחק בקלפים של ‘חֲבוּרַת הָאֲיוּמים’ הוא בָּעַט בַּחבילה שלי והיא הִתפּזרה על הרִצפּה והוא צחק ואמר: “אתם בעצמכם חבורת האֲיוּמים ולא הקלפים הדֶבִּילִיִים שלכם.” הוא עשׂה אֶת זה בלי סיבה, סְתם בִּשביל הבדיחה. אבָל לְפָחות היה ברור שהמכנסיים שלבשתי לא היו לִפנֵי כן שלו, הוא הרֵי לא מְשׂחק ב’חֲבוּרַת הָאֲיוּמים’ כי זה דֶבִּילי בְּעֵינָיו. מזל! לא הייתי רוצֶה להיות בתוך מכנסיים של ילד מגעיל כזה.

בַּבַּית פָּשַטתי אֶת המכנסיים ולבשתי אֶת המכנסיים הישנים והקרועים שלי, כי היה לי מוזר מִדַי לִלבּוש אֶת המכנסיים ההם. עכשיו הם כבר לא היו סְתם מכנסיים, הם היו חֵפץ מִסתורי, פְּריט מיוחד בִּמְשׂימת בִּילוּש.

אֶלָא שֶבְּתפקיד בלש אמיתי היה עליי להיות יְסוֹדִי יותר, מְאוּרגָן יותר. האִם בדקתי וּבָחנתי לָעוֹמֶק אֶת כל האֶפשָרוּיוֹת? האבן השחורה היא כַּנִראֶה אֶבן בַּזֶלֶת. איך הִגיעה אבן בַּזֶלת לִירוּשָלַיִם? הרֵי אַבְנֵי בּזֶלת יש בעיקר בְּרָמַת הַגוֹלָן, אֶת זה אני יודע מאז שֶטִייַלתי בַּחופש האחרון עִם המשפחה של אַמְנוֹן. ורָמַת הַגוֹלָן ממש רחוקה. איך יכול להיות שמכנסיים של ילד מרָמַת הַגוֹלָן הִגיעו לכאן? תַעלומה. בָּחנתי שוב אֶת המכנסיים, רִחְרַחְתי אותם לגלוֹת אִם יש בהם עוד סימנים. אולי דָבק בהם ריח של פָּרות, ריח של רֶפת? בַּגוֹלָן ראיתי הרבה פרות. לא, לא היה לַמכנסיים ריח של פרות. אבָל היו בהם עוד כיסים, הכיסים האחורִיִים שלא בדקתי קודם. כיס אחורי אחד היה ריק אבָל בַּכּיס האחורי השני מצאתי נייר, נייר מקופל לְריבוע קטן. בְּהִתרגשות גדולה פָּרַשׂתי אֶת הנייר. הייתה עליו טַבְלָה, טבלה של מַערֶכת שעות. יום ראשון: שעתיים ראשונות אַנְגְלית, חשבון, תנ”ך. יום שני: הִתעַמלוּת, מדָעים, שוב אנגלית… יום שלישי: ציור, שוב חשבון… בְּכותרת הדף לא נכתב של איזוֹ כיתה ושל איזה בֵּית ספר מַערֶכת השעות הזאת. אבָל בָּטוח שהיא לא הייתה של בֵּית הספר שלי. אצלנו בְּבית הספר בכלל אין שִיעור ציור ולא אומרים ‘הִתעמלוּת’ אֶלָא ‘חִינוּך גוּפָני’.

הפכתי אֶת הדף. בצידו השני היה כתוב בעיפרון מִסְפּר טלפון וּליָדו המילים: “להתקשר ביום חמישי בָּעֶרב.”

“אני מַכִּיר את כְּתב היד הזה”, אמרתי לעצמי.

העֵסק נַעשָׂה מְרַגֵש וּמסובָּך מֵרֶגע לרגע. היה יום רביעי. להִתקשר מחר לַמִספּר הרָשום מֵאחורֵי מערכת השעות? מי יענה לי? מה אֲגלֶה?

הִתקשרתי לאַמְנוֹן. לא רציתי לספר לו על המכנסיים. רציתי לחקור בעצמי. אַמְנוֹן היה מִשתַלֵט על החקירה והייתי הופך בְּבַת אחת מהבלש הרָאשי לְעוזר בלש. לכן רק שאלתי אותו: “תגיד, בְּבֵית הספר שלכם אומרים שִיעור התעמלות או שִיעור חינוך גופני?” אַמְנוֹן רצה לדעת למה אני שואל שאלָה משונָה כזאת, אבָל אני הִתעַקַשתי שֶיענה לי ולא ישאל שאלות. אַמְנוֹן אמר שאצלם אומרים ‘התעמלות’. אַמְנוֹן למד בְּבית הספר ‘חָרוּבים’ בַּצד השני של העיר, כי בַּשנה שֶעברה ההורים שלו עברו דירה וּמֵאז אנחנו לא לומדים באותו בית הספר וְנִפגשים פחות, בעיקר בסופֵי שבוע. “ותגיד”, שאלתי אותו, “יש לךָ בְּמִקרה שיעור התעמלות ביום שני בַּבּוקר?” אַמְנוֹן לא הֵבין מה פתאום אני מִתעניֵין, אבָל שוב הִתעקשתי ואמרתי לו שאִם הוא פשוט יענה לי אני אגלה לו סוד. אַמְנוֹן אמר שאין לו שיעור התעמלות ביום שני בַּבּוקר, אבָל הוא כמעט בטוח שבַּכּיתה המקבילה, כיתה ה’2, יש שיעור התעמלות ביום שני בבוקר.

אָה! רשמתי לעצמי הִתקַדמוּת בַּחקירה. עכשיו אני כבר יודע שהילד שהמכנסיים היו שלו לומד בבית הספר ‘חָרוּבים’ בְּכיתה ה’2. כמעט ביקשתי מאַמְנוֹן שיִבדוק בשבילי למי מהילדים בַּכּיתה המקבילה שלו יש שׂרוכים כחולים, אבָל הוא כבר היה חושד יותר מדי. הוא דרש לדעת מה הסוד שלי, ואני גיליתי לו: “הִשׂגתי קלף של גָד עַרְפָּד”.

“יופי לךָ!” השיב אַמְנוֹן בִּמְרִירוּת, “ואני דווקא איבדתי לא מזמן אֶת שלי.”

למוחרת בערב חיכִּיתי שההורים שלי יהיו עסוקים במשהו וביד רועדת התקשרתי לַמִספָּר שהיה כתוב על הפתק. לא ידעתי מי יענה לי ולא ידעתי מה אגיד.

“הבָּזָר של עִירִית, בגדים יד שנייה, ערב טוב”, נשמע קול נשי מִצידוֹ השני של הקַו.

“אה…” גִמְגַמְתי, “הִגעתי לַחנות, לחנות של… יד שנייה?”

“כן, בהחלט. במה אֶפשר לעזור?”

עברו כמה שניות עד שהִתאוששתי. הרֵי ‘הבָּזָר של עִירִית’ הוא החנות שֶבּה קנינו אֶת הבגדים לִפנֵי יומיים! אפילו זיהיתי אֶת קולה של המוֹכֶרת.

“אה, עד איזוֹ שעה החנות שלכם פתוחה?” הִצלחתי להגיד לְבַסוף.

“עד שבע וחצי.”

“תודה רבה”, אמרתי וניתקתי אֶת השׂיחה.

ואז כבר לא יכולתי להִתאפֵּק. הדָבר נַעשָׂה מִסתורי וּמְעַניֵין מִכְּדֵי שאני אשמור אותו לעצמי. שָאלתי אֶת אימא אִם אפשר להזמין אֶת אַמְנוֹן או ללכת אליו בְּשַבּת. אימא הִסכּימה ואני הִתקשרתי לאַמְנוֹן. בַּסוף הוּחְלט שהוא יבוא אליי. עד שבת כמעט הִשתַגַעתי מֵרוב מתח. הייתי מוכרח לשתף מישהו בַּתַגליוֹת המדהימות שלי, בחקירה המְסוֹעֶפת שלי.

כשאַמְנוֹן בא משכתי אותו לַחֶדר שלי, ומייד הֶראֵיתי לו אֶת מַחבֶּרת הבילוש שלי. היו רשומים בה בְּסֵדר מוֹפְתִי כל המִמְצָאים:

– אבן בַּזֶלת

– שׂרוך כחול

– חבורת האֲיוּמים

– כיתה ה’2, בית ספר חרובים

– הבָּזָר של עִירִית

אַמְנוֹן קרא אֶת הרשימה שלי, הִקשיב לְכל הסיפור, ביקש לראות אֶת המכנסיים המִסתוריים וּבָרֶגע שֶאָחז בהם פָּרץ בִּצחוק. “מעולֶה, מעולה! מדהים…” הוא נִשְנַק מרוב צחוק. “מה יש? מה קרה?” ניסיתי להבין. וכשאַמְנוֹן נרגע סוף–סוף הוא אמר: “יופי! עכשיו תחזיר לי אֶת הקְלף של ‘גָד עַרְפָּד’.״

לא הֵבנתי מה קורֶה.

ואַמְנוֹן הִסביר: “המכנסיים האלֶה היו שלי.”

“לא יכול להיות!” אמרתי. “אתה לא בכיתה ה’2. אין לךָ התעמלות ביום שני בּבּוקר.”

“נכון.”

“ואיך הִגיעה מערכת השעות הזאת לַכּיס שלךָ?”

“בְּמִקרֶה. מצאתי אֶת הנייר הזה זרוק בַּמִסדרון של בית הספר כי חיפּשׂתי משהו לכתוב עליו דבר דחוף.”

“מה כתבתָ?”

״אֶת מספר הטלפון של החנות לבגדים יד שנייה שֶיַלדה אחת מהכיתה שלי נתנה לי, כי הֶחלטתי להרוויח קצת כסף וְלִקנות מִכנְסֵי ג’ינס אמיתיים, מִכנְסֵי ‘לִיוַויְיס’. ההורים שלי לא מוכנים לקנות לי מכנסיים כאלֶה.״

“אתה רוצֶה להגיד לי שמָכַרתָ בגדים שלךָ בלי לבקש רְשות מההורים שלךָ?”

“כן. מכרתי גם מעיל ונעליים חדשות שקיבלתי במתנה מִדודה שלי ושאני בִּכלל לא אוהב. עשׂיתי הכול מהר ובלי רשות, ולכן שכחתי לרוקֵן אֶת הכיסים. מי יודע מה שכחתי בַּכּיס של המעיל.”

“איך הִגיעה לַכּיס של המכנסיים אבן בזלת?”

“מהטיול שלנו יחד לַגוֹלָן! אתה זוכר?״

“אבָל… זה לא יכול להיות!” סֵירבתי להאמין. “השׂרוך, השׂרוך הכחול… אין לךָ בכלל נעליים עם שׂרוכים כחולים. איפה מצאתָ אותו?”

“מה זה משנֶה?” הִתרגֵז אַמְנוֹן. “זה סְתם שׂרוך כחול. אני אומר לךָ שהמכנסיים האלֶה היו שלי! מה, אתה לא מְזַהֶה אֶת כְּתב היד שלי מאחורֵי הדף של מערכת השעות? אתה לא זוכר שנסענו יחד לַגוֹלָן בפֶסַח? אתה לא זוכר שניצחתי אותךָ ב’חבוּרת האֲיוּמים’ והִרְוַוחתי ממך אֶת ‘גָד עָרְפָּד’? כל ההוכחות כאן! ודרך אגב, אתה צריך להחזיר לי אֶת הקלף עכשיו.”

הייתי נבוך וּמְבוּלבּל. לְצֵירוּף מִקְרים כזה לא הייתי מוכן. בְּרגע אחד שכחתי אֶת הַבְטָחתי הָאצילה להחזיר לַיֶלד אֶת מה שמצאתי בַּכּיסים אִם אֲפַענֵחַ אֶת התַעלומה. “אין סיכוי”, אמרתי לאַמְנוֹן, “הקלף שלי. אתה מכרתָ אֶת המכנסיים שלךָ לַ’בָּזָר של עִירִית’ עִם כל מה שֶהיה בַּכּיסים, ואני קניתי אֶת המכנסיים עִם כל מה שֶיש בְּתוֹכָם. הקלף הזה שלי לפי החוק. הינֵה הקַבָּלה! חכֵּה רגע…” ניסיתי להיזכר אֵילו מכנסיים לבשתי בַּיום שהלכתי עִם אימא ל’בזר יד שנייה’ ולאיזה כיס הִכנסתי אֶת הקַבּלה.

בזמן שֶחיפּשׂתי והוצֵאתי אֶת כל הבגדים מהארון וּבדקתי בַּכּיסים, אַמְנוֹן רק פִּיזֵם לעצמוֹ בְּנחַת מין שיר מעצבן וטיפשי שהוא הִמציא בַּמָקום: “גָד הערפָּד בִּכלל לא אָבד, כמה נחמד, יחדָיו נִחיֶה לָעָד…”