האתר משתמש בקובצי Cookies לצורך תפעול ומדידה. מידע נוסף במדיניות הפרטיות.
מאז המַעבר לַבַּית החדש אימא שלנו מוצֵאת בְּכל פעם דברים חדשים שצריך לתקן או לסַדר. אנחנו חוזרים מבֵּית הספר וּמוצאים אותה על סוּלם תולָה עוד מדף או מנסה שוב לתקן את הכיסֵא הרביעי, המִתנַדנֵד, בְּפינת האוכל.
“אני מקַנֶנת,” היא הִסבּירה לנו כְּשֶאחי הקטן ואני ניסינו לגרום לה להֵירָגע קצת מכּל הסְדָרים.
“מקַנֵאת?” דוֹר שאל.
“מקַנֶנת, בונה קן,” היא ענתה, “כמו שציפורים מְכינות קן בִּשביל הבֵּיצים שלהן כדֵי שהאֶפרוחים יִבקְעו בְּמָקום חמים ונעים”.
“אבל האֶפרוחים שלָך כבר בְּקוּעים, אימא,” אמרתי וּשלושתֵנו צחקנו. ככה זה מֵאז שעָברנו, שלושתנו מנסים נורא לצחוק כל הזמן. לַמרות שלִפעָמים בא לנו לִבכּות.
“עִמָנוּאֵל, אַת צריכה להיות הבּוגֶרת בַּבַּית עכשָיו,” אמרה לי סבתא בַּיום שעברנו, כְּשֶאימא הלכה לַמכּולֶת של הבְּרָגים, “אימא תִצטרֵך עֶזרה עם אחִיך, הוא עדַיִין מתנַהֵג כמו פִּרחח קטן”. ישר הֵבַנתי לְמה היא מתכַּוֶונת. כְּשֶגרנו כולנו עם אבא לפנֵי הפְּרֵידה (אימא לא אוהבת את המילה ‘גֵירוּשים’ כי היא אומרת שאַף אחד לא גֵירש אף אחד), ודוֹר היה מַגזים עם הבָּלָגנים שלו, היו לְאבא דרכים להַרגיע אותו. אבא תמיד אומר שגם הוא היה ילד שובב מאוד, ושהוא מֵבין לְליבּו של דוֹר. אבל עכשָיו אבא יוּכל להרגיע אותו רק פַּעמַיִים בְּשבוע אחַר הצוהרַיִים וּבְכל סוף שבוע שני. בְּכל שאַר הזמן אימא ואני נצטרך לעשׂות “כְּמֵיטב יְכולתֵנו”. אימא חזרה עם בורג בִּשביל הכיסֵא המִתנַדנֵד אבל עדַיין לא הִצליחה לתקן אותו. “לא נורא,” היא מִלמלה לְעצמה וגררה את הכיסא הרביעי לַמִרפֶּסת, “שלושה כיסְאות זה בְּדיוּק מה שצריך”.
בַּבַּית הקודם הייתה לנו מִרפֶּסת גדולה ויָפה, ואבא ואני היינו מטַפּלים בְּכל העציצים שהיו בה. בַּבַּית החדש יש מרפסת קטנטנה, ואבא אמר לי שאני אֶצטרֵך לטפּל שָם בָּעציצים לבד, אבל אני לא רוצָה. אימא הִתרַגזה עלַיי והִתחילה ‘לְעַצֵץ’ בַּמרפסת בְּעצמה.
בוקר אחד, בִּזמן שאימא גָזמה את הענפים מֵהעץ של השכנים שנִכנַס לנו לַמרפסת, היא קראה לנו: “עִמָנוּאֵל, דוֹר, בואו לראות!” אני הִגַעתי בְּריצה. דוֹר לא הִקשיב כי הוא שׂיחק בַּטֵלפון, ואימא צעקה עד שהוא בא. “תִראו!” היא הִצבּיעה על אַחד הענפים. שנֵינו לא הֵבַנו על מה היא מַצבּיעה.
“זה קן! זו התחלה של קן!” היא הִמשיכה בְּהִתלַהבוּת, “הוא בֶּטח שַיָיך לְאחת הַיונים שמִסתובְבות פֹּה. בְּשוּם אופֶן לא נגזום עכשָיו. היא בחרה בָּנו, זה חַיָיב להיות סימָן טוב”. בַּפּעם הרִאשונה מֵאז שעברנו ראיתי את אימא שלנו מחַיֶיכת בֶּאמת, מֵאוזן לְאוזן.
בְּמשך שבוּעַיים הַיונה סידרה את הקן שלה. יום אחד דור צעק מֵהמִרפֶּסת, וּכשֶשתֵינו הִגענו בְּריצה הוא הִצבּיע על ארבע בֵּיצים חדשות, קטנות וּלבָנות, בְּתוך הקן.
“אסוּר בְּשום פָּנים ואופֶן לגעת בהן,” אימא לָחשה, כְּאילו היא מפַחֶדת להעיר אֶפרוח ישֵן. “ואסור להַפריע לַיונה כְּשהיא דוגרת”. היא אמרה את זה לִשנֵינו, אבל ידעתי שהיא מתכַּוֶונת לְדוֹר. שלֹא יתחיל לעשׂות בָּלָגנים עם הקן.
כולנו חיכּינו לראות מה יִקרה לַבּיצים.
אחַר צוהרַיִים אחד מָצאתי את דוֹר עומד על הכיסֵא בַּמִרפֶּסת וּמצלֵם את הקן בַּטלפון שלו. “שלֹא תעֵז לגעת!” צעקתי עלָיו, והוא כל כך נבהל שכִּמעט נפל מֵהכיסא. “אני רק רציתי לצלֵם לְאבא,” הוא צעק חזָרה בְּעֵינַיים מלֵאות דמעות. “ואַל תגידי לי מה לעשׂות! אַת לא ההורים שלי!”
הִמשַכתי לחשוב על דוֹר והקן. מה הוא רצה לצלֵם שָם? אולַי אַחד הגוזָלים כבר בקע? בַּבּוקר למוחרת טיפסתי בְּעצמי להציץ. בַּקן היו רק שלוש ביצים, ואף סימָן לְביצה בְּקוּעה. פשוט שלוש. הרביעית נֶעלמה. הִרגַשתי איך נִהיה לי חם בַּפָּנים כְּשֶהכּעס טיפס לי בַּגוף. מה דור עשׂה לַבּיצה? תפסתי אותו בַּחדר שלו וסגרתי את הדלת. “מה קרה לַבּיצה הרביעית?” שָאַלתי.
“על מה אַת מדַבֶּרת? תני לי לצֵאת!” דוֹר ניסה לדחוף אותי. אבל אני לא זזתי.
“יש שלוש ביצים בַּקן,” עניתי.
“מֵאֵיפֹה אני יודע? אֶתמול כְּשֶצילמתי היו ארבע.”
“מה עשׂיתָ לָרביעית?”
“אני לא עשׂיתי כלום!” הוא צעק ורץ מֵהחדר, “נִמאס לי שלֹא מַאמינים לי!”
שָמַעתי את דלת הַכּניסה נִטרקת. אימא הִסתַכּלה עלַיי ועל הדלת ושתקה.
כְּשֶחזרנו מבֵּית הספר ראינו את אימא שוב על הרִצפּה בַּמִרפֶּסת, מנסה לתקן את הכיסֵא. היא קראה לנו לצֵאת אלֶיה ושָאלה בְּשקט על מה רבנו הבוקר.
דוֹר לא אמר כלום. לא ידעתי מה לעשׂות. אף פעם לא הִלשַנתי עלָיו, אבל אני הרֵי צריכה להיות בוגרת עכשָיו. ניסיתי להגיד משהו, והקול לא יצָא.
ואז אימא דיברה: “ילדים, הבֵּיצה הרביעית נִשבּרה בְּאַשמָתי”.
“מה?” דוֹר הִסתכֵּל עלֶיה המוּם. אני נעצתי עֵינַיים בָּרִצפּה. הִתבַּיַישתי שהֶאשַמתי אותו, והִתבַּיישתי בִּשביל אימא שזה קרה לה.
“גָזמתי בְּכל זֹאת קצת ענפים,” היא אמרה, “הכיסֵא הִתנַדנֵד, ואיבדתי את שִיווּי המִשקל. הקן כִּמעט נפל וּבמזל הִצלַחתי להחזיר אותו, אבל ביצה אחת נפלה ונִשבּרה”. היא נִשמעה ממש עצוּבה.
“אז מה יהיה עם הקן עכשָיו?” דוֹר שאל.
“אַל תִדאגו.” אימא הִתרוממה מֵהרִצפּה ואחזה בַּיָדַיים של שנֵינו. היא הִתאַמצה לחַיֵיך. “אני דיברתי עם הַיונה, והיא אמרה ששלוש ביצים זה בְּדיוּק מה שצריך”.
