ציור או תצלום שלי
T3 for web.png

סיפור מאת תומר אבידן, בן 12

חדר השינה שלי הוא המקום היחיד בבית שבו אפשר לקבל קצת פרטיות, או כך חשבתי.
תוך 10 שניות נכנס לפה בסערה (ובבכי) התיק הראשון שלי. ג׳קג׳ק בא אלי בטענה שאיבד את הדובי האהוב עליו מר באבל (בה-גוגו-דדה). מיד הרגעתי אותו ואמרתי לו שאני מוכן לקחת את התיק (דודו-בה גגה). חבשתי את כובע הבלשים שלי ויצאתי לפעולה.

סרקתי את הבית בחיפוש אחר רמזים אבל לאחר 5 דקות הבנתי שאני רודף אחרי הזנב של עצמי כמו ניקי (הכלבה שלנו), אז הלכתי לשירותים לחשוב, וגם הייתי צריך מס׳2 דחוף, ואז אחרי שהורדתי את המים, מצאתי אותו, את החשוד הראשון שלי, הרוזן תיתולי (שזה פשוט חיתול). הנחתי ששוטר טוב - שוטר רע יעבוד מצוין במקרה שלנו, אבל מכיוון שהיה חסר לי שוטר רע אז הייתי צריך לאלתר אחד. מצאתי את המועמד המושלם - האסלה - ומיד התחלנו.

"רוזן מה שלומך? אכפת לך שאשאל אותך מס׳ שאלות?" החיתול לא ענה ואז הורדתי לאסלה את המים כסימן. כעת, בשפת האסלות, היא אמרה "אנחנו יודעים שגנבת את מר באבל. תשפוך." אבל החיתול לא זז. ואז אני שאלתי את הרוזן תיתולי "איפה היית בשעה 8:15?" החיתול לא זז ואז שוב הורדתי לאסלה את המים לאות כעס ובשפת האסלות היא אמרה "אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק. אני יודעת איפה אתה גר, ועוד מיליון פרטים אחרים עליך. אז אם אתה לא מתחיל לזמר זה הסוף שלך" אבל החיתול עדיין לא זז.

הרגשתי שזה בזבוז זמן גם בגלל שצעדנו למבוי סתום, ולא רק כי אני צריך לגמור את שיעורי הבית שלי עד 5:00. קדימה אסליגוס (שילוב בין אסלה ואמיגוס) אמרתי לאסלה "זה מבוי סתום בואי ננסה כיוון אחר" אבל מפני שהאסלה נשארה במקום החלטתי להמשיך לבד בתיק הזה. סיכוי ההשגה של קצה חוט היה כמו הסיכוי למצוא את נוני (אחותי הקטנה) ביום טוב. שום סיכוי. אז הלכתי למטבח כדי לחשוב וגם כי הייתי רעב ובזמן שאכלתי לחמנייה עם גבינה וזיתים הבנתי משהו! כפ-כפ
הכפית של ג׳קג׳ק, או איך שאני קורא להן חשוד מס׳ 2, הוא ממש אוהב לתופף איתה אז הוצאתי את הכפית שלו והנחתי שניסיון נוסף של שוטר טוב ושוטר רע ילך מצוין הפעם.

אבל עדיין לא היה לי שוטר רע מהחברה שלה ואחרי שהבטחתי לה שאעזור לה בשיעורי הבית שלה היא הסכימה להיות השוטר הרע, כי אין מישהו יותר מפחיד מנוני. אז מיד התחלנו לחקור, אבל לנוני היו תכניות אחרות. היא לקחה את המושכות דחפה אותי הצידה והפעילה את הקסם שלה. "תקשיבי לי את", אמרה נוני לכפית בקול המפחיד שלה, "אנחנו נעשה את זה בדרך הקלה או בדרך הקשה. הדרך הקלה היא פשוט להחזיר לנו את מר באבל והדרך הקשה היא שיטת השוטר הטוב". נוני בשיטה
הזאת היא השוטר הטוב שאומר בואנה הנוני הזאת פסיכית לגמרי אני הולך הביתה.

בשלב הזה הכפית כבר שיקשקה (כי בסיפור שלנו הסכו"ם הוא יצור חי) אז היא אמרה שהיא קיבלה מודיעין שניקי מתנהגת מוזר לאחרונה. "אני נשבע, בסדר?" אמרה נוני לכפית בקול הקודר שלה אנחנו נלך מפה...הפעם ואז דרכינו נפרדו. נוני הלכה לעשות שיעורי בית ואני הלכתי אל ניקי, או איך שאני קורא לה חשוד מס׳ 3. כשאני מגיע אליה, מה אני רואה? את ניקי מלקקת את מר באבל. תפסתי אותך אמרתי וניקי קפצה מרוב בהלה. אין לאן לברוח ניקי את מוקפת הב הב הב (נו באמת רק אתה פה) ,האומנם? אמרתי, ושניה אחר כך נוני קפצה מהצד השני וסגרה עליה. "תיכנעי ניקי! תורידי את מר באבל ותרימי את הזרועות שלך באוויר!" וכך היא עשתה.

הב הב הב הב הב (אבל אתם לא מבינים, הייתי צריכה עזרה ממר באבל לנצח את החייזרים). בסדר ניקי את משוחררת ללכת, אבל תשאירי את מר באבל כאן. הפעם אני אעזור לך וחוץ מזה אני מת על המשחק "החייזרים באים". נוני, תגידי לג׳קג׳ק שמצאנו את מר באבל, וכך מצאנו את מר באבל, ניצחנו את החייזרים וגמרתי את שיעורי הבית שלי.

הסוף.

T3 for web.png

מאמר בנושא חינוך
כתב: דניאל אברמוביץ

קוראים לי דניאל, ואני בן 8, ואחותי בת 6 וארבעה חודשים.
תחביביי הם:
נגינת והלחנת מוזיקה, ציור, פיסול בחימר, קריאה(ובמיוחד את גיליונות "עיניים").
אמא מלמדת אותנו ערכים חשובים מאוד כמו:
לכבד את האחר, לשמור על מרחב אישי, גם בשיח וגם פיזית, ואפס מקום לאלימות מכל סוג שהוא, לשתף אחרים את האחר גם אם הוא שונה, ולנסות לפתור הכול באמצעות דיאלוג, ואם יש צורך ורצון לקבל, אז ניתן להציע כלים שונים לפיתרון.
אנחנו אוהבים לעשות יוגה, אני חושב שהיוגה שלנו היא מיוחדת כי מלבד תרגילי יוגה מוכרים, אנו מוסיפים תרגילים חדשים משלנו, מעבירים בינינו כדור מספר, שבאמצעותו מספרים על החוויות שלנו, פותחים מתנות בעיקר מנייר ומחומרים ממוחזרים שהכנו לאמא כל השבוע, עם אבא אנחנו לומדים אלקטרוניקה, יש לנו גם רכיבים אלקטרוניים, וגם תוכנות מחשב שבאמצעותם אני לומד גם לתכנת.
חלק מימי השבוע אנו מבלים בים, בפארקים, בונים בורות(וחומות) של חול, וגם לומדים הישרדות.
אנו מלווים ועוזרים לאמא בחלק גדול מהמשימות שהיא צריכה לבצע, וגם אוהבים מאוד לבשל איתה.
מלמדים אחד את השני? אמא את אחותי ואותי, ואנחנו אחד את השני, וגם את אמא. לומדים יחד סביב אותו נושא, אני ואחותי ברמות השונות באופן הטרוגני(עבדנו על נושא המעגל)
ביצוע פרוייקטים משותפים כמו:
הקמת תערוכה, כתיבת מניפסט, צילום תערוכה וקיום שיח גלריה.
עשיית פרוייקטים כמו:
הכנת דגם הרחוב, יצירת לוח קיר, הדיוקן של הדמות שעל שמה נקרא הרחוב, פועלה ויצירתה של הדמות, דיאלוג בינה לבין יוצרים ותחומים נוספים...
יצירת משימות שונות כגון:
לקחת 30 חלקים ממשחק הלייזי, וליצור בעזרתם 2 פריטים שעושים טרנספורמציה ל-3 צורות, כמו הטובוטים שמשנים צורה מרובוט לכלי רכב.
מעבר לתחביב שלי ושל אחותי של נגינה, אנו גם מלחינים נושאים שונים כמו:
ריקוד האופניים, שמדובר על מוזיקה להפסקת רכיבה עד שאמא מגיעה כשהיא הולכת ברגל אחרינו.
גם המאמר הזה הוא סוג של למידה ובמהלכו אני מיישם את כללי כתיבת המאמר כמו:
הכנת טיוטה של ראשי פרקים, כתיבת פתיחת המאמר, גוף המאמר וסיכום.
בעצם אני מספר לכם כאן, שאני ואחותי גדלים בחינוך ביתי.
משמע, שאיננו לומדים בגן או בבית הספר, אלא בחינוך ביתי.
במאמר זה קיבלתם הצצה לתחום הלמידה בחינוך הביתי, אולי ארחיב בהמשך בגיליון עתידי בנושא "מסגרות"😉
תודה רבה,דניאל.

T3 for web.png

שקד אמסטר, בת 9 וחצי
יצירה בנושא תיקון: דף קרוע ומתוקן של מגזין 'עיניים'

T3 for web.png

איילה ממן דורה, בת 8
יצירה בזמן ובעקבות הקורונה

T3 for web.png

איילה ממן דורה, בת 8
יצירה בעקבות ובזמן הקורונה

T3 for web.png

אבישי סולניק, בן 9 ממוצא עילית
אבישי מספר: אני ממש אוהב אומנות מופשטת ואומנות בכלל

T3 for web.png

יעל גלפרין, בת 10

יעל כותבת: אני אוהבת מאוד אנימה. זה חצי מהחיים שלי😜

T3 for web.png

קומיקס על כלב שקוראים לו שבתאי
אריאל בללי, בן 9

T3 for web.png

קבר הורדוס - סיפור
נגה חודיק, בת 12.5

השעה הייתה חמש ואבא עמד ליד מדיח הכלים עם קיסם וצמר גפן וניקה ביסודיות את לוח הבקרה החשמלי. הוא אוהב ניקיון יסודי ולא נרגע עד שהכל מבריק לחלוטין. בדיוק באותה שעה, שכבתי בחדרי ומסביב ערימות של חול על הרצפה, שלוליות של דבק פלסטי לבן, גיזרי נייר, פחיות גזורות ובקבוקי שתייה ריקים. קיוויתי מאד שלא יפתח את הדלת.
שבועיים קודם נתנה לנו המורה משימה בהיסטוריה לבנות מודל של מבנה היסטורי. נותרו לי עוד כמה ימים אבל ממש רציתי לסיים כבר את המשימה. התלבטתי מאד מה לבנות ובאותו יום באה אלינו חברה טובה של אמא והתיעצתי איתה. היא הציעה לבנות משהו של גדול הבנאים – המלך הורדוס. "למעשה, אולי כדאי לבנות מודל של המבנה האחרון שקשור להורדוס- הקבר שלו". מתברר שהקבר של הורודוס הוא תעלומה ארכיאולוגית גדולה. רק בשנת 2007 גילה את הקבר הארכיאולוג אהוד נצר במקום שנקרא ההרודיון והמבנה שלו שוחזר. זו הייתה תגלית ענקית והחליטו להכין תערוכה חגיגית במוזיאון ישראל. אבל אהוד נצר לא זכה לראות אותה. הוא נפל ליד חלקת הקבר של הורדוס ומת מפצעיו. לא סתם קראו להורדוס - המלך השטני.
מיד החלטתי לבנות את המודל של קבר הורדוס. קניתי קרטון ביצוע, דבק פלסטי ובקיוסק ליד עשרים קרטיב קרח אננס ודובדבן (בשביל המקלות כמובן), פחית קולה ובקבוק שוקו קר (בשביל הגג כמובן).
חלפו מספר ימים והמודל שלי היה מוכן. עמודי מקלות הארטיקים מודבקים ישר, כיסיתי את המבנה בדבק וטבלתי בחול מכל צדדיו והוא היה דומה מאד לקבר האמיתי. בערב שלפני ההגשה הראתי אותו בגאווה בטלפון לעיניהן הנדהמות של חברותי- לילית ועופרית שעבדו על מודל הקולוסיאום ברומא (עשוי מסל קניות מפלסטיק). אם מבנה היסטורי צריך להיות שבור, מלוכלך וקשה לזיהוי – אז הצליח להן. "מה זה?" שאלו לילית ועופרית למראה המודל שלי והסברתי להן על קבר והורדוס ואיך בניתי אותו..
למחרת בבקר בעשרה לשמונה באתי לבית הספר אוחזת את המודל בזהירות בשני קצותיו. התקרבתי לשולחן עליו היו מונחים עשרה מודלים: כותל מגביעי יוגורט, מצדה מקרטון ביצים, תלולית חול ועליו שלט "הר סיני" ו...מה זה??? קבר הורדוס מפחית, מקלות ארטיק- זהה לשלי! לצידו פתק "מודל קבר הורדוס, לילית ועופרית". המודל שבניתי נשמט מידי ונשבר לחתיכות. בעיינים דומעות הרמתי את המודל והנחתי את שבריו על השולחן. מאחור שמעתי את צחוקן של לילית ועופרית ובטח של עוד כמה ילדים..
בכיתה זכו לילית ועופרית לשבחים רבים על מקוריות וביצוע מושלם. אחר פנתה המורה אלי ואמרה, "אני מבינה שגם את בנית את קבר הורדוס, או יותר נכון הריסות קבר הורדוס" והכיתה גאתה בצחוק.
"בנות," פנתה המורה לעופרית ולילית "אולי תספרו מעט לכיתה על הורדוס". עפרית ולילית דממו המומות.. "הורדוס..ההה..". "הוא מת! ויש לו קבר" אמרה לבסוף לילית. "אולי את תרצי להוסיף" פנתה אלי המורה. "הוא היה גדול הבנאים במלכי יהודה, אבל הוא היה גם מלך שטני.." עניתי והישרתי מבט לעפרית ולילית...

T3 for web.png

סקירת הספר 'להעריץ אותה' מאת אפריל גל גילרוביץ'
כתבה את הסקירה: ליבי ברגר, בת 13.5

הספר "להעריץ אותה" מספר על אמנדה בת ה16, שצופה בהערצה בסדרה "ימים של תקווה", ויום אחד זוכה בכרטיסים זוגיים לכניסה למאחוריי הקלעים של הסדרה, ביחד עם ג'ניפר חברתה הטובה. הן מצפות בהתרגשות לפגוש את הדמות הראשית בסדרה, ג'יל רובר, שמשחקת את לורה. הדמות הזו היא אמיצה וטובת לב, לא מפחדת להעיז ומכירה במשמעות של חברות אמת. בו בזמן שהן מעריצות את לורה, הן מעריצות את ג'יל – הדמות שמאחורייה, ומעריכות כי השחקנית היא בדיוק כמו הדמות. ואותה תחושה הן חשות כלפי מריאן וולש, שמשחקת את מלורי, דמות רשעה והאוייבת של לורה. הן מעריכות שמריאן היא אישה רעה ובכלל לא חמה ואוהבת כמו מלורי.
ומה קרה לפי דעתכם, כשאמנדה וג'ניפר גילו שג'יל ומריאן הן בדיוק ההפך של לורה ומלורי?
כאשר אמנדה וג'ניפר מגלות מי הן באמת, הן אינן מסוגלות להאמין... שג'יל ומריאן הפכים משלימים של הדמויות שלהן ושל אחת של השנייה.
הן גם מבינות את מחיר עולם הפירסום וכמה הוא משפיע על השחקנים, וכן על מריאן וג'יל. אך מה שאמנדה וג'ניפר לא יודעות, זה שמאחוריי האדם הטוב והחדש של מריאן יש סיפור, וגם לג'יל יש מטען לא פחות כבד.
האם מריאן וג'יל יפרו את המתח בניהן? האם אמנדה וג'ניפר יכירו את בני האדם שהן לעומק?
הכל מסופר בספר עם כתיבה מודרנית, עמוקה, שמחולק לשלושה חלקים: ההכרות של השחקניות ואמנדה לעומק ומעבר למפגש מאחורי הקלעים שהופך לקשר רגשי, ההיסטוריה של מריאן וג'יל והיחסים בין כל הדמויות בספר וכיצד סדרה של שחקניות משפיעה על חיים שלמים, גם שלהן, וגם של אמנדה וג'ניפר – המעריצות המושבעות.

עיניים שלי

אתם מוזמנים לשאול שאלות שמטרידות אתכם, וגם לשלוח סיפורים, שירים, ציורים או צילומים שיצרתם (אפשר בשם בדוי). על הכול אתם מקבלים תשובה אישית, חלק מתפרסם בעיתון המודפס והשאר יופיע כאן באתר.