pand cut.jpg
unnamed (5).png
ציור או תצלום שלי
T3 for web.png

חיוך של סתיו
סיפור מאת רות אנבת' לונה וויזלי
----------------------------------------------
הרוח לחששה באוזנייה של הכותבת ממעבר לחלון.

להבות אשר רותחו בתבניות עלים נחתו בדממה רכה על אדן הצהר הרחב.

האוויר היה שקט וריח של גשם שקרב מילא אותו.

היא שאפה אותו אל תוך תוכה ועצמה את עינייה, שיערה האדום כדם מתנופף לאחור וכסאה המתסתובב חורק מצד לצד. היא שפשפה את הפריחה הקלה שישבה על זרועה ושמעולם לא הפריעה לה לאהוב את הסתיו.

רעיונות שוצפים, מתוקים ורעננים מלאו את דמיונה הקודח, אך היא שלפה בזהירות רק אחד מתוך כל ההומים, ושלחה מיד אל אצבעותייה פקודה אחת, פשוטה כצבע הלבן- הקלידו.

הלוח הדק והקר אשר שמו שניתן לו הוא "מסך", זַהַר באור כחלכל אל מולה ובכל שניה ושניה נוספו אליו עוד ועוד מילים גועשות.

"למה שלא תצאי להליכה? יש מזג אוויר נפלא!" לחש קול צרוד ומפתה במעמקי ראשה והצליח להוציאה לרגע קט מתוך סיפורה המתגבש אט אט.

היא יכלה לשבת כעת במשך שעות שלמות ולחשוב מה עדיף, אך היא כבר ידעה את התשובה. היא עברה את החומה הזאת לפני זמן רב.

היא יכלה לצאת ולשאוף אוויר מעט יותר צח. היא יכלה להניע את זרועותייה ורגלייה ולרקוד יחד עם הטיפות הזעירות אשר יחלו לנשור בקרוב מין השמיים האפרפרים. היא יכלה ללכת עם חברים למסעדה טבעונית חדשה ולצפות בעלים מתעופפים.

אך באותו הזמן היא גם יכלה לשהות לבדה בסתיו הכי סתווי בכל הזמנים- הסתיו שהמציאה היא עצמה, ושדמותה שלה שוכנת בו כעת. היא יכלה לפרוש את ידייה בעלות הכח הרב כל כך ולשחות בין המילים והאותיות, בתוך עולם שכולו יופי. עולם בו הכאב כואב יותר מתמיד והאהבה חזקה יותר מבכל הלבבות שנתקלה בהם מעולם.

וזה משהו שעכשיו בוער אצלה ואחר כך יעלם. חברים וטיולים יהיו לה תמיד, אך רעיונות באים רק כשהם באים... ועכשיו הם באו. וזהו זמנה לעזור להם להתגבש.

ולפתע הקול הצרוד והטורדני נעלם מראשה, והמילים חזרו.

האותיות, המילים, הסימנים, המשפטים, השורות וכל הסיפורים.

נביחה רועמת של כלב זועם נשמעה במרחק. אולי זה היה כלבה של השכנה ואולי זה היה כלבו של הדמות מסיפורה. ואולי גם וגם.

אך זה כבר לא היה משנה מה הייתה התשובה הנכונה מבין השניים כי גם אם אותו הכלב הזועם נבח בכלל מקצהו של יקום אחר, חתולתה השחורה יללה בבהלה. אמנם לא מקצהו של יקום מכושף, אך בהחלט מקצה הבית.

הכותבת הקלידה שתי מילים נוספות בזריזות רבה, חייכה בעצב וכמה ממקומה.

היא פסעה אל מחוץ לחדר העבודה המבולגן, ולאורך המסדרון.

צעד, צעד. פסיעה, פסיעה. כל אחד ואחת מביאים איתם צליל מעט שונה, ורגש נוסף בליבה של זאת שגרמה לקיומם הנורא והאפל, ואולי השמח והמואר.

לבסוף היא הגיעה למטבח המקושט פתקים עם רעיונות והגיגים רבים מספור.

חתולתה המשתרעת בגבעתו של ארון התבלינים הקטן גרגרה למראה חברתה האנושית. גירגור שקט ורועש בו בזמן, גירגור מזמין, גרגור שאוהב.

סיר המרק החם שעל האש פסק לפתע את רעידתו, וכך גם הקומקום עם התה המתקתק לצידו של חברו, ידידו הותיק משכבר השעה האחרונה.

הרוח בחוץ התחזקה ואל אוזנייה של הכותבת הגיעו קולות הטיפטופים הקרים. היא חייכה, והניחה את כף ידה הקפואה על פרוותה החמימה והטובה כמו הלילה של החתולה השחורה כעורב, ופתחה אל חלון המטבח כדי שיכנסו הביתה כמה טיפות חביבות.

היא מזגה לעצמה מעט מרק ותה ברעד, ובו בעת אחד משני הנוזלים נשפך על הסוודר האפור והחם שלה.

היא נשכה את שפתייה, ואז חייכה שוב אותו חיוך עצוב, מתגעגע עוד לפני שמישהו עזב, ולפתע עזבה היא בעצמה את החתולה המאוכזבת, וחזרה אל החדר.

הסוודר ששמה על עצמה כעט היה אפור כקודם, רק הפעם מעוטר בחתול שחור, אשר ממחשבותיו המפוזרות נשלפה המילה, מוקפת בענן לבן, "fall". סתיו. שוב החיוך הזה.

חיוך עצוב,

חיוך כמעט מאושר...

אך שבחר שלא.

הגשם בחוץ פסק. הרוח חלשה, ומבין העננים נגלה פלח דק של שמש, מאיר את הערפל. התחיל מעט להתחמם, וציוץ ציפורים נשמע ממרחק.

הכותבת שאפה את שאריות ריחו הטוב של הגשם, של הדשא הרך שמחוץ לביתה, של העלים היבשים שנרטבו, של הדלועים אשר הונחו על חלון הדירה ממול, של התה המתוק עם הקינמון והוניל (ומרכיב סודי), של הירקות החמים שבמרק, של האדים הריחניים כל כך אשר מרחפים ממנו.

היא עצמה את עינייה בתענוג, תענוג מתעג, מתענג מהשקט שבתענוג.

כשהיא פקחה לבסוף את עינייה, היא כבר דמיינה את עצמה מדליקה את האח בסלון ומביאה לשם את הלפטופ שלה, לוקחת שלוק מרק ותה, מקלידה שתי מילים, ושוב לוקחת שלוק...

אבל משהו היה חסר.

היא הסתלקה במומחיות חשאית מתוך החדר וצעדה במהירות לאור המסדרון, קולות רועמים בוקעים מפסיעותייה שכעט לא היו עדינות כלל וכלל.

היא הגיעה למטבח הקטן והצפוף.

מִיְּאֵר, בעלת השפם הארוך והאזניים המחודדות, לא הייתה שם. הכותבת נגשה אל החלון, וצפתה בחתולתה ממהרת וצוהלת לאורך הרחוב השקט, ממש כמו איש עסקים רגזן מהעיר.

היא צפתה בה, צפתה בה קופצת מחומה לחומה, מחצר לחצר, נוהמת על כלב אחד עכשיו ואחר כך על אחר.

היא עמדה שם, בעוד חיוכה העדין מתגנב שוב אל פנייה.

חיוך עצוב.

חיוך של געגוע.

חיוך שכמעט ניצח, שהפסיד, אך שקיבל את ההפסד.

חיוך שמלווה עיניים חכמות, שקדניות, עמוקות כאוקיינוס.

חיוך פשוט, אך מסובך.

חיוך של סתיו.

והחתולה המשיכה לְקַפֵּץ ולשחק בחוץ יחד עם עצמה, עם העלים, עם הרוח, הגשם שחזר ואיתו התיאור הטמון בראשה של הכותבת ל- 'סתיו'.

וגם מיאר תחזור. הכותבת ידעה זאת. היא תחזור...

ובכל אותו הזמן שחשבה לעצמה הכותבת האדמונית,
חיוכה העדין והשקט עדיין היה טבוע בפניה.

הוא תמיד היה שם. זה היה חיוכו
של הסתיו.

T3 for web.png

ציור מאת רגב טרסיק, בן 7

T3 for web.png

סיפור מאת תומר אבידן, בן 12

חדר השינה שלי הוא המקום היחיד בבית שבו אפשר לקבל קצת פרטיות, או כך חשבתי.
תוך 10 שניות נכנס לפה בסערה (ובבכי) התיק הראשון שלי. ג׳קג׳ק בא אלי בטענה שאיבד את הדובי האהוב עליו מר באבל (בה-גוגו-דדה). מיד הרגעתי אותו ואמרתי לו שאני מוכן לקחת את התיק (דודו-בה גגה). חבשתי את כובע הבלשים שלי ויצאתי לפעולה.

סרקתי את הבית בחיפוש אחר רמזים אבל לאחר 5 דקות הבנתי שאני רודף אחרי הזנב של עצמי כמו ניקי (הכלבה שלנו), אז הלכתי לשירותים לחשוב, וגם הייתי צריך מס׳2 דחוף, ואז אחרי שהורדתי את המים, מצאתי אותו, את החשוד הראשון שלי, הרוזן תיתולי (שזה פשוט חיתול). הנחתי ששוטר טוב - שוטר רע יעבוד מצוין במקרה שלנו, אבל מכיוון שהיה חסר לי שוטר רע אז הייתי צריך לאלתר אחד. מצאתי את המועמד המושלם - האסלה - ומיד התחלנו.

"רוזן מה שלומך? אכפת לך שאשאל אותך מס׳ שאלות?" החיתול לא ענה ואז הורדתי לאסלה את המים כסימן. כעת, בשפת האסלות, היא אמרה "אנחנו יודעים שגנבת את מר באבל. תשפוך." אבל החיתול לא זז. ואז אני שאלתי את הרוזן תיתולי "איפה היית בשעה 8:15?" החיתול לא זז ואז שוב הורדתי לאסלה את המים לאות כעס ובשפת האסלות היא אמרה "אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק. אני יודעת איפה אתה גר, ועוד מיליון פרטים אחרים עליך. אז אם אתה לא מתחיל לזמר זה הסוף שלך" אבל החיתול עדיין לא זז.

הרגשתי שזה בזבוז זמן גם בגלל שצעדנו למבוי סתום, ולא רק כי אני צריך לגמור את שיעורי הבית שלי עד 5:00. קדימה אסליגוס (שילוב בין אסלה ואמיגוס) אמרתי לאסלה "זה מבוי סתום בואי ננסה כיוון אחר" אבל מפני שהאסלה נשארה במקום החלטתי להמשיך לבד בתיק הזה. סיכוי ההשגה של קצה חוט היה כמו הסיכוי למצוא את נוני (אחותי הקטנה) ביום טוב. שום סיכוי. אז הלכתי למטבח כדי לחשוב וגם כי הייתי רעב ובזמן שאכלתי לחמנייה עם גבינה וזיתים הבנתי משהו! כפ-כפ
הכפית של ג׳קג׳ק, או איך שאני קורא להן חשוד מס׳ 2, הוא ממש אוהב לתופף איתה אז הוצאתי את הכפית שלו והנחתי שניסיון נוסף של שוטר טוב ושוטר רע ילך מצוין הפעם.

אבל עדיין לא היה לי שוטר רע מהחברה שלה ואחרי שהבטחתי לה שאעזור לה בשיעורי הבית שלה היא הסכימה להיות השוטר הרע, כי אין מישהו יותר מפחיד מנוני. אז מיד התחלנו לחקור, אבל לנוני היו תכניות אחרות. היא לקחה את המושכות דחפה אותי הצידה והפעילה את הקסם שלה. "תקשיבי לי את", אמרה נוני לכפית בקול המפחיד שלה, "אנחנו נעשה את זה בדרך הקלה או בדרך הקשה. הדרך הקלה היא פשוט להחזיר לנו את מר באבל והדרך הקשה היא שיטת השוטר הטוב". נוני בשיטה
הזאת היא השוטר הטוב שאומר בואנה הנוני הזאת פסיכית לגמרי אני הולך הביתה.

בשלב הזה הכפית כבר שיקשקה (כי בסיפור שלנו הסכו"ם הוא יצור חי) אז היא אמרה שהיא קיבלה מודיעין שניקי מתנהגת מוזר לאחרונה. "אני נשבע, בסדר?" אמרה נוני לכפית בקול הקודר שלה אנחנו נלך מפה...הפעם ואז דרכינו נפרדו. נוני הלכה לעשות שיעורי בית ואני הלכתי אל ניקי, או איך שאני קורא לה חשוד מס׳ 3. כשאני מגיע אליה, מה אני רואה? את ניקי מלקקת את מר באבל. תפסתי אותך אמרתי וניקי קפצה מרוב בהלה. אין לאן לברוח ניקי את מוקפת הב הב הב (נו באמת רק אתה פה) ,האומנם? אמרתי, ושניה אחר כך נוני קפצה מהצד השני וסגרה עליה. "תיכנעי ניקי! תורידי את מר באבל ותרימי את הזרועות שלך באוויר!" וכך היא עשתה.

הב הב הב הב הב (אבל אתם לא מבינים, הייתי צריכה עזרה ממר באבל לנצח את החייזרים). בסדר ניקי את משוחררת ללכת, אבל תשאירי את מר באבל כאן. הפעם אני אעזור לך וחוץ מזה אני מת על המשחק "החייזרים באים". נוני, תגידי לג׳קג׳ק שמצאנו את מר באבל, וכך מצאנו את מר באבל, ניצחנו את החייזרים וגמרתי את שיעורי הבית שלי.

הסוף.

T3 for web.png

מאמר בנושא חינוך
כתב: דניאל אברמוביץ

קוראים לי דניאל, ואני בן 8, ואחותי בת 6 וארבעה חודשים.
תחביביי הם:
נגינת והלחנת מוזיקה, ציור, פיסול בחימר, קריאה(ובמיוחד את גיליונות "עיניים").
אמא מלמדת אותנו ערכים חשובים מאוד כמו:
לכבד את האחר, לשמור על מרחב אישי, גם בשיח וגם פיזית, ואפס מקום לאלימות מכל סוג שהוא, לשתף אחרים את האחר גם אם הוא שונה, ולנסות לפתור הכול באמצעות דיאלוג, ואם יש צורך ורצון לקבל, אז ניתן להציע כלים שונים לפיתרון.
אנחנו אוהבים לעשות יוגה, אני חושב שהיוגה שלנו היא מיוחדת כי מלבד תרגילי יוגה מוכרים, אנו מוסיפים תרגילים חדשים משלנו, מעבירים בינינו כדור מספר, שבאמצעותו מספרים על החוויות שלנו, פותחים מתנות בעיקר מנייר ומחומרים ממוחזרים שהכנו לאמא כל השבוע, עם אבא אנחנו לומדים אלקטרוניקה, יש לנו גם רכיבים אלקטרוניים, וגם תוכנות מחשב שבאמצעותם אני לומד גם לתכנת.
חלק מימי השבוע אנו מבלים בים, בפארקים, בונים בורות(וחומות) של חול, וגם לומדים הישרדות.
אנו מלווים ועוזרים לאמא בחלק גדול מהמשימות שהיא צריכה לבצע, וגם אוהבים מאוד לבשל איתה.
מלמדים אחד את השני? אמא את אחותי ואותי, ואנחנו אחד את השני, וגם את אמא. לומדים יחד סביב אותו נושא, אני ואחותי ברמות השונות באופן הטרוגני(עבדנו על נושא המעגל)
ביצוע פרוייקטים משותפים כמו:
הקמת תערוכה, כתיבת מניפסט, צילום תערוכה וקיום שיח גלריה.
עשיית פרוייקטים כמו:
הכנת דגם הרחוב, יצירת לוח קיר, הדיוקן של הדמות שעל שמה נקרא הרחוב, פועלה ויצירתה של הדמות, דיאלוג בינה לבין יוצרים ותחומים נוספים...
יצירת משימות שונות כגון:
לקחת 30 חלקים ממשחק הלייזי, וליצור בעזרתם 2 פריטים שעושים טרנספורמציה ל-3 צורות, כמו הטובוטים שמשנים צורה מרובוט לכלי רכב.
מעבר לתחביב שלי ושל אחותי של נגינה, אנו גם מלחינים נושאים שונים כמו:
ריקוד האופניים, שמדובר על מוזיקה להפסקת רכיבה עד שאמא מגיעה כשהיא הולכת ברגל אחרינו.
גם המאמר הזה הוא סוג של למידה ובמהלכו אני מיישם את כללי כתיבת המאמר כמו:
הכנת טיוטה של ראשי פרקים, כתיבת פתיחת המאמר, גוף המאמר וסיכום.
בעצם אני מספר לכם כאן, שאני ואחותי גדלים בחינוך ביתי.
משמע, שאיננו לומדים בגן או בבית הספר, אלא בחינוך ביתי.
במאמר זה קיבלתם הצצה לתחום הלמידה בחינוך הביתי, אולי ארחיב בהמשך בגיליון עתידי בנושא "מסגרות"😉
תודה רבה,דניאל.

T3 for web.png

שקד אמסטר, בת 9 וחצי
יצירה בנושא תיקון: דף קרוע ומתוקן של מגזין 'עיניים'

T3 for web.png

איילה ממן דורה, בת 8
יצירה בזמן ובעקבות הקורונה

T3 for web.png

איילה ממן דורה, בת 8
יצירה בעקבות ובזמן הקורונה

T3 for web.png

אבישי סולניק, בן 9 ממוצא עילית
אבישי מספר: אני ממש אוהב אומנות מופשטת ואומנות בכלל

T3 for web.png

יעל גלפרין, בת 10

יעל כותבת: אני אוהבת מאוד אנימה. זה חצי מהחיים שלי😜

T3 for web.png

קומיקס על כלב שקוראים לו שבתאי
אריאל בללי, בן 9

עיניים שלי

אתם מוזמנים לשאול שאלות שמטרידות אתכם, וגם לשלוח סיפורים, שירים, ציורים או צילומים שיצרתם (אפשר בשם בדוי). על הכול אתם מקבלים תשובה אישית, חלק מתפרסם בעיתון המודפס והשאר יופיע כאן באתר.