עיניים שלי

אתם מוזמנים לשאול שאלות
שמטרידות אתכם, וגם לשלוח
סיפורים, שירים, ציורים או
צילומים שיצרתם (אפשר בשם
בדוי). על הכול אתם מקבלים
תשובה אישית, חלק מתפרסם
בעיתון המודפס והשאר יופיע כאן
באתר.

ציור לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה

ציירה: גפן בנור, בת 12

 

טרריום

יצר: נגב, בן חמש וחצי

בעקבות המאמר ‘עולם קטן בצנצנת’ מאת עידו בן-דורי, גיליון ‘היקום’


 

מוסר פרדוקסלי

כתב: עפרי עירון, בן 12

“המחשבות שלך אינם חופשיות.” ניקו סיכם בפשטות.
“למה לא?”
“המחשבות שלך נובעות ממך. ואת לא חופשייה.”
“יש לך דוגמה?”
“כמובן. קודם כל, מחשבותיך נובעות מהמצב הפיזי שלך, שבעולם טוב יותר לא היה צריך להשפיע על הגמישות הנפשית שלך, אבל בעולם אנושי לא מושלם מכביד עליך יותר משאת חושבת. ככל שאת יותר עייפה, כך יש לך פחות אנרגיות להתאמץ ולדחוף את ההיגיון שלך דרך הדעת המקובלת. הנפש שלך מעגלת פינות בשביל להתאים לתבנית הגופנית. דבר שני, ההיגיון שלך בוגדני.”
אמי שלחה בו מבט זועף.
“זה נכון.” פניו של ניקו היו צלולים, והוא הוסיף כדרך אגב, “היגיון הוא מושג מוטעה. תחשבי על עצמך כאבן, כשאת נולדת חדה ומשוננת. כל דעותיך על העולם נובעות מאינסטינקט פשוט. עכשיו, תדמייני שעל האבן שהיא את זורם נהר שוצף. זרם חזק. הזרם הזה הוא החברה שאת גרה בה. החברה, בעצם, היא רשת סבוכה של אינסטינקטים וצרכים שאנשים שונים במקומות שונים תוו ביחד. במקומות שונים, הצרכים היו שונים, ולפיכך הרשת שונה. באזור שלך בעולם, הרשת הספציפית שלך התוותה לך מוסר מסוים, צרכים מסוימים, וכמובן-דעות מסוימות, קדומות אפילו. האבן שלך נשחקה עם השנים תחת הזרם הזה. לכן את לא יכולה להסתמך על ההיגיון שלך, כי הוא בעצם ההיגיון של הסביבה שלך. כדי להיות חופשיה באמת, את צריכה להשתחרר מההיגיון שלך. אבל אז, כמובן, כל השיפוט שלך יהיה מבוסס על אינסטינקט חייתי בלבד, ולא שיקול מושכל.”
“פרדוקס,” הוסיפה אמי.

שני שירים קצרים

כתבה: טליה פרץ, בת 11

יש שאומרים שיש בעולם רק שחור ולבן יש שאומרים שיש גם אפור כמובן אני חושבת שהכל יחסי שבתוך השחור יכול לנצנץ אור.

*

לפעמים אני מרגישה שאין בתוכי כלום אני מרגישה מין ריקנות כזאת כאילו הגוף שלי רדום

הצעה למדור: ספר לי סיפור

הציעה וציירה כותרת: נגה גרמייז, בת 9

המרתף הכלבי

כתבה ואיירה: נגה גרמייז, בת 9

פעם היה כלב שקראו לו מותק! והוא היה מתוק. אבל יום אחד מותק התעורר מרעש שהגיע מהמרתף. מותק נבהל מהרעש, והוא התקרב בזהירות לדלת המרתף וירד במדרגות החשוכות, והרעש נהיה גדול יותר וחזק יותר. והנה צל גדול וצעדים מתקרבים אליו! והנה אחיו של מותק מתקרב סוחב עליו סולם שגובהו כשני מטרים!

סיפור החלום של מאיה

כתבה: נועה אליאס, בת 11 

29.8.2021

“יומני היקר, עוד שלושה ימים אני עולה לכיתה ה’1, אני מאוד מתרגשת, לא יאמן שאני כבר בכיתה ה’, אני זוכרת את היום הראשון שלי בכיתה א’. אני זוכרת איך אני ורוני, החברה הכי טובה שלי כבר מהגן, עברנו מתחת לגשר הבלונים הצבעוני שעליו כתוב: “שלום כיתה א”….

“מאיה, בוקר טוב, צריך לקום לבית ספר” שמעתי את אמא אומרת לי, “למה דווקא באמצע החלום” אמרתי. לאחר כמה דקות מצאתי את הכוחות וקמתי מן המיטה, צחצחתי שיניים, לבשתי את חולצת בית ספר הכחולה שלי וג’ינס קצר, עשיתי קוקו ובשעה 7:40, אני ועדי, אחותי שעולה לכיתה ג’, היינו מוכנות, “יצאנו לבית ספר” אמרתי לאמא ואבא, “בהצלחה מתוקות” הם אמרו. יצאנו מהבית. עדי ביקשה שאחזיק את ידה. היא אמרה שהיא כ”כ מתרגשת ושזה יעזור לה להירגע מעט. החזקתי לה את היד וסיפרתי לה סיפורים כדי להסיח מעט את מחשבותיה.  

הגענו לבית ספר, אני מאוד מתרגשת. ישר ראיתי את רוני שרצה לעברי בשמחה, היא תמיד מגיעה לבית הספר מוקדם. “את מתרגשת?” שאלה אותי רוני, “כן, מאוד”, עניתי. ” גם אני” השיבה רוני. צעדנו לכיוון הכיתה החדשה שלנו, הכיתה ממוקמת ליד חדר אומנות. “חשבת כבר באילו חוגים תהיי השנה?” שאלתי את רוני, “אני עדיין חושבת, אני מתלבטת בין אומנות, לתיאטרון”. רוני מאוד מוכשרת, “אני חושבת שמתאים לך חוג תיאטרון, את טובה בזה” אמרתי לה, “תודה. את חשבת כבר באילו חוגים את רוצה להיות?”, “כן אני רוצה להיות בחוג בלט”. פתאום שמעתי קול מאחורי, “בלט??? את???? איזו חיה בסרט, חושבת שהיא רקדנית” שמעתי צחקוקים ברקע, זו הייתה אמה, הילדה הכי מעצבנת בכיתה, תמיד מעליבה ילדים אחרים, הרגשתי מושפלת, פתאום כל ההתלהבות מהשנה החדשה, ירדה לי. המשכתי בכיווני לכיתה, ורוני אחריי. “איזו מעצבנת” אמרתי, “לגמרי, מה היא רוצה ממך? היא מקנאה בך” רוני ענתה. רוני תמיד מעודדת ועוזרת לי. הגענו לכיתה, רוני ואני התיישבנו אחת ליד השנייה, מאחורי השולחן של איתן ונדב.

פתאום נשמע הצלצול, כולם מיהרו להתיישב במקומות, גילה המחנכת החדשה שלנו נכנסה לכיתה. התחלנו בשיעור שפה, גילה ביקשה מאיתנו לכתוב על חוויה שחווינו בחופשת הקיץ. התלבטתי על מה לכתוב, על החופשה באיטליה, או על מסיבת יום ההולדת שהייתה לי בקיץ. לבסוף, החלטתי לכתוב על היום ההולדת.

כתבתי על כך שכל החברות מהכיתה הגיעו אלי הביתה, למסיבת בריכה לכבוד יום הולדתי, כתבתי שהושמעה מוזיקה מקפיצה והיו חטיפים טעימים, חלק מהבנות רקדו, חלק אכלו וחלק שחו בבריכה. לקראת סוף המסיבה, אמא ואבא הוציאו לנו את העוגה, היא הייתה כל כך טעימה בנוסף על כך שהייתה יפה. היא הייתה עם קצפת ורודה ועליה כתוב: “מאיה בת 10”. בנוסף, קישטו את העוגה כל מיני פרחים משוקולד, זה היה נהדר. בנוסף, כתבתי שלאחר שכל החברות הלכו פתחתי את המתנות, הן היו נפלאות: מרוני קיבלתי חולצה יפהפייה, משני קיבלתי פאזל של אלף חלקים, מזיו קיבלתי כוס עם תמונה שלה ושלי ועוד הרבה מתנות נפלאות. גילה ביקשה ממני להקריא את החוויה שלי מול הכיתה, הסכמתי. שסיימתי לקרוא גילה אמרה: “וואו, כל הכבוד כתבת נפלא, מישהו רוצה להוסיף?” “אני הייתי ביום הולדת והיה כיף מאוד, אה ומאיה כתבת מאוד יפה” רוני אמרה, חייכתי אליה. לעומת רוני, אמה עשתה פרצוף כועס ומעצבן, פשוט התעלמתי, אבל עדין לא הבנתי מה קרה, למה היא מתנהגת ככה ומה עשיתי.

השעה הייתה 13:30, נשמע הצלצול לסיום הלימודים. יצאתי מהכיתה וחיכיתי לעדי ליד השער, חיכיתי עשר דקות אבל לא ראיתי את עדי. לאחר כמה דקות שמעתי צעקה “מאיה!!”, “הנה את כבר דאגתי, למה לקח לך כל כך הרבה זמן לצאת?” שאלתי. “דיברתי עם עמליה, אנחנו רוצות להיפגש היום.” עדי ענתה. “עמליה?” שאלתי, לא זכרתי שיש לעדי חברה בשם עמליה. “נו מאיה, עמליה הג’ינג’ית עם העיניים הירוקות” עדי אמרה, “אה נכון”, נזכרתי, “אבל לא ידעתי שאת חברה שלה”, “עכשיו כן” עדי השיבה. הגענו הביתה, אמא חיכתה לנו בבית עם שניצלים ופסטה שהכינה, “היי אמא” אמרתי שנכנסנו, “היי חמודות, איך היה בבית ספר?” אמא שאלה, “היה נחמד, חוץ ממה שקרה עם אמה” עניתי. “מה קרה עם אמה?” שאלה אותי אמא, “אני אספר לך עוד מעט, עכשיו אני ממש רעבה”.

התיישבנו לאכול, עדי, אמא, מיכאלה אחותנו התינוקת ואני. עדי אמרה לאמא שהיא רוצה להיפגש עם עמליה, אמא הסכימה ואמרה שתדבר עם אמא של עמליה. “אז מאיה מה קרה עם אמה?” אמא שאלה. סיפרתי לה הכל ואז היא ענתה “היא מתנהגת מאוד לא יפה, אני אדבר עם גילה המורה”, “לא!!!! אני אסתדר לבד” אמרתי, וישר קמתי מהמקום פיניתי את הצלחת שלי לכיור והלכתי לחדר. לאחר כמה דקות אמא נכנסה אל החדר ואמרה לי: “מאיוש חמודה שלי, אני רוצה לעזור לך, אם אמה מתנהגת אליך ככה זה לא בסדר, אם תתנהג ככה גם מחר, תספרי לי” והתכוונה לצאת מהחדר, אבל אמרתי לה לפני שיצאה: “אוקיי אספר לך, אבל אמא אני גם רוצה להירשם לחוג בלט” ביקשתי, “אין בעיה, ארשום אותך” אמרה, “תודה, אמא”. אמא חייכה אלי ויצאה מהחדר. העברתי את היום בהכנת שיעורי בית במתמטיקה ומדעים, בצפייה בטלוויזיה ובנוסף דיברתי עם רוני בטלפון.

הגיעה השעה 21:30, כיוונתי את השעון המעורר לשבע בבוקר ונכנסתי למיטה, אך לא הצלחתי להירדם, הראש שלי היה מלא במחשבות מה לעשות עם אמה, אמרתי לאמא שאני לא צריכה את עזרתה ואינני צריכה גם את עזרת גילה המורה, עכשיו אני צריכה להחליט מה לעשות. החלטתי שאני אתייעץ מחר עם רוני, שני וזיו, בטוח הן ידעו לעזור לי. השעון צלצל וקמתי מן מיטתי, התארגנתי לבית ספר ורק ב-7:55 אני ועדי יצאנו לבית הספר, כי עדי לא קמה בזמן והייתי צריכה לחכות לה.

נשמע הצלצול לתחילת ההפסקה, קראתי לרוני, שני וזיו ואמרתי להן שאני צריכה לדבר איתן. התיישבנו מתחת לעץ שליד מגרש בית הספר והתחלתי לספר: “אז כמו שאתן יודעות, אמה מציקה לי הרבה בזמן האחרון, אני רוצה להבין למה ולעצור את זה. אמרתי לאמא שלי שאני לא צריכה את עזרתה ואת עזרת גילה המורה, אז רציתי להתייעץ איתכן מה לעשות. אז קדימה, אני מקשיבה, מה אתן חושבות שאני צריכה לעשות?” “אני חושבת שכדאי שמחר בהפסקה, תדברי עם אמה ותשאלי אותה למה היא מתנהגת ככה, אולי היא תשתף אותך ותטפלו בזה ואולי אפילו בעקבות השיחה תהיו חברות.” הציעה זיו. “אם תרצי נוכל לעזור לך ונבוא איתך לדבר עם אמה, כמו שאנחנו יודעות אמה הציקה בנוסף לעוד מספר ילדים מהכיתה וחייבים לטפל בזה, היא לא יכולה להתנהג כך” הודיעה שני. “אל תדאגי מאיוש אנחנו חברות שלך לעד, אנחנו נעזור לך”, אמרה רוני ומילותיה ריגשו אותי מאוד.

נשמע הצלצול אשר סימן את סוף ההפסקה וחזרנו לכיתה. המורה אוריה נכנסה לכיתה והתחלנו את שיעור מתמטיקה. “צהריים טובים, אנא עבדו בחוברת בעמודים 174-178, אפשר לעבוד בזוגות, עבודה נעימה.” אמרה אוריה. רוני הציעה לי לעבוד איתה והנהנתי בהסכמה.  התחלנו בעבודה, יחד עם הכתיבה והלמידה עזרנו אחת לשנייה בדברים שלא הבנו, צחקקנו, פטפטנו ודברנו על טיול תחילת השנה שמתרחש בצופים בעוד כשבוע. לפתע נאלצנו לעצור את עבודתנו בגלל אמה שהפילה את הקלמר שלי, הספרים שלי ומחברותיי. ישר שאלתי בכעס “אמה, למה הפלת לי את הקלמר, הספרים והמחברות?”, “אופס, בטעות” אמה אמרה, וברקע שמעתי ילדים וילדות שצוחקים. “ממש בטעות” רוני אמרה בתוקפנות, היא עזרה לי והגנה אלי. “מה קורה כאן?” שאלה אוריה, “אמה עברה ליד שולחני והפילה לי בכוונה את הקלמר, הספרים והמחברות  אך לא מודה” השבתי. “אמה זה נכון? אוריה שאלה בכעס, אמה הורידה את ראשה ושתקה, “גשי בחזרה למקומך, תמשיכי בעבודה.” הורתה אליה בכעס אוריה. “אוף, איזו מעצבנת, בואי נמשיך בעבודה” אמרתי לרוני, “כן, מקווה שהשיחה מחר תעזור” אמרה רוני בספק.

נגמר בית הספר, עדי ואני חזרנו ביחד הביתה ואמא הפתיעה אותנו בסושי, אני מאוד אוהבת סושי ולכן שמחתי מאוד. גמרנו לאכול, הלכתי לחדרי והתחלתי להכין את שיעורי הבית בגיאוגרפיה ובאנגלית. אמא נכנסה אל חדרי והודיעה “מאיה חמודה, מצאתי עבורך שיעור בלט במתחם הספורט היום, בשעה 17:00, כמו שביקשת, למורה קוראים נילי, דיברתי איתה. נילי אמרה שהקבוצה ברמה גבוהה, תצטרכי לעבוד קשה, את מוכשרת אני מאמינה בך”. “וואו, אמא איזה כיף, תודה רבה” אמרתי לאמא בהתלהבות וקמתי לחבק אותה. “אני אלבש את הבגד גוף השחור, הישן שלי”, אמרתי, “מעולה, נצא ברבע לחמש” הודיעה אמא.

הגיעה השעה ארבע והתחלתי להתארגן, לבשתי את הבגד גוף שלי, עשיתי גולגול בשיערי ואני ואמא יצאנו לשיעור. “אני מתרגשת” אמרתי לאמא תוך כדי נסיעתנו באוטו. “אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, את תהני מאוד” אמא הרגיעה אותי. “אמא, שחכתי לעדכן אותך, היום בהפסקה רוני, זיו ושני הציעו לי שאדבר מחר עם אמה, אשאל אותה למה היא מתנהגת אלי ככה  וכך נטפל בעניין”. “מעולה, מאיוש הגענו, בואי נצא” אמא אמרה. נכנסנו למתחם, עלינו במדרגות “נילי רשמה לי שהשיעור מתקיים בסטודיו הקרוב ביותר למדרגות” אמא אמרה לי. נכנסנו לסטודיו הוא היה מלא בבנות הלבושות בבגד גוף שחור, דומה לשלי, הן היו עם גרביון לבן, עם חצאיות בצבע שחור, נעלי בלט וגולגול בשיערן. בין כל הבנות פתאום הבחנתי באמה, היא הסתכלה אלי במבט כועס ומופתע, אך שתקה. המורה נילי נכנסה פתאום לסטודיו ושאלה אותי: “שלום, את מאיה נכון?” “כן” עניתי בלחש, “אני נילי, ואלו הבנות, תצטרפי אלינו היום לשיעור בלט קלאסי ותראי אם תאהבי”, הנהנתי. “בנות, בואו נתחיל בשיעור תעמדו במקומות בבקשה, מאיה בואי אלי אגיד לך היכן לעמוד” אמרה נילי, צעדתי לעברה, “מקומך הזמני יהיה שם, ליד גאיה” הנהנתי והלכתי לעמוד ליד גאיה. לא הבנתי הרבה מהתנועות, אבל מה שכן הבנתי, שאני אוהבת לרקוד בלט, פשוט זרמתי עם המורה, הבנות והמוזיקה היפה. הסתיים השיעור, אמא חיכתה לי מחוץ לסטודיו, “איך היה מאיוש?” שאלה אמא, “היה מדהים, כל כך כיף” עניתי, “מעולה, אני אדבר עם נילי ואעדכן אותה שאת רוצה להמשיך בחוג”.

למחרת היום, הגעתי לבית הספר כשאני חדורת מטרה לדבר עם אמה ולנסות לפתור את ההתנהגות הלא נעימה שהיא מפגינה כלפי. מעבר לכך שנפגעתי ממנה מאוד, ההתנהגות הזו גרמה לכך שהבנות לא יכולות להמשיך ולעשות דברים כיפיים ביחד, כמו שנהגנו לעשות בעבר. בשיעור הראשון שלחתי לאמה פתק, “אמה, אני רוצה שנדבר בהפסקה על מה שקורה בניינו”. הלב שלי דפק בעוצמה, כל כך פחדתי מהתגובה שלה. לשמחתי, ראיתי שחיוך קל עלה על השפתיים שלה לקריאת הפתק והיא השיבה לי במהרה “אוקי”. בהפסקה, יצאנו מהכיתה ביחד והלכנו לספסל המרוחק לדבר. “אמה, רציתי לדעת למה את מתנהגת אלי ככה? זה לא נעים לי… פעם היינו חברות, מה קרה?”. “את באמת לא יודעת מה קרה?”, “באמת” אמרתי. “מאיה, כל הקיץ לא הזמנתן אותי למפגשים שקיימתן כל הבנות והרגשתי שאתן לא רוצות להיות בסביבתי, אני זו שנעלבתי ובנוסף, עד שמצאתי לעצמי חוג בלט שבו אני טובה, עכשיו את מצטרפת והורסת לי גם את זה”. “אמה, קודם כל אני מתנצלת”, אמרתי. זכרתי שאמא לימדה אותי שאם משהו נעלב כדי קודם כל להתייחס לכך. המשכתי- “אני לא יודעת אבל על מה את מדברת כי כל פעם שנפגשנו הצענו לך להצטרף וכל פעם את דחית אותנו מכל מיני סיבות. אחרי מספר פעמים הרגשנו שאת זו שלא רוצה בחברה שלנו”. “זה לא נכון, כשאמרתי שאני לא יכולה, זה באמת כי לא יכולתי, אתן סתם קפצתן למסקנות”. “אני חושבת שיש מצב שאת צודקת” עניתי. “אני חושבת שפשוט עדיף לדבר על הדברים ולא להגיע למסקנות סתם”, אמרתי. “אני מסכימה” אמרה אמה. “מתחילות דף חדש?” שאלתי, אמא ענתה “אני אשמח”.

היום השלישי ללימודים נראה היה אחרת לגמרי מהיומיים שחלפו. סיפרתי לכל הבנות על השיחה שהייתה לי עם אמה ואמה הצטרפה אלינו להפסקות והיה כיף ונעים כמו פעם. חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא שהצלחתי להתמודד לבד ובעזרת החברות שלי. אמא מאוד שמחה ואמרה” מאיה, אני גאה בך, ניכר שהתבגרת”. עדי שתמיד אהבה להצטרף לשיחות שלנו אמרה “מאיוש, אני שמחה גם בשבילך כי אני לא אוהבת שאת עצובה”. אחר הצהריים אמה הציעה לי להצטרף אליה לבלט. שמחתי מאוד. הלכנו ביחד ודברנו עוד על הדברים ובעיקר מה נעשה כדי שלא נגיע שוב למצב הזה.

בלילה לפני השינה, הרגשתי שעכשיו השנה באמת יכולה להתחיל טוב. הרגשתי מסופקת מהחברות שעזרו לי ומהדרך שעשיתי בשלושה ימים שחלפו. חלמתי על הרצון שלי ללמוד בלט ועל כך שכיף יותר לעשות זאת עם אמה כחברה טובה.   

20.6.2022

“יומני היקר,

עוד עשרה ימים, נגמרת שנת הלימודים. בשנה האחרונה גדלתי, התבגרתי, הגשמתי חלומות ומצאתי חברות חדשות. אני אסיים את כיתה ה’, לאחר החופש הגדול אעלה לכיתה ו’, השנה האחרונה בבית הספר היסודי, ולאחר מכן אעלה לחטיבת הביניים. בנוסף עוד כשלושה ימים, מתקיים מופע סיום השנה בחוג בלט, אני מאוד מתרגשת. השנה התחלתי לרקוד בלט ואני מאושרת מהעובדה הזאת, הכרתי חברות חדשות וגם הכרתי את עצמי יותר לעומק בזכות הבלט. למדתי על עצמי שאני אוהבת לרקוד, המוזיקה מרגיעה אותי ותמיד נותנת לי השראה לעוד שאיפות וחלומות. למופע אני הולכת עם חברתי הטובה, אמה. התחלנו את השנה, לא בטוב, כפי שאתה בוודאי זוכר 😊אבל בזכות שיחות שקיימנו ותקשורת טובה, הצלחנו להתפייס ולהינות מחברות חזקה. אני מרגישה שהייתה לי שנה מאוד עמוסה ולכן לא כתבתי בך, יומני, משום שלא היה לי זמן. נתראה במופע…תחזיק לי אצבעות”.

 

צ’וצה והדג יוסיפון

כתבה: גילי גודין פישר, בת 9

הסיפור שאני כתבתי הוא סיפור מהחיים האמיתיים שלי 😄

הסיפור מתחיל בבית של דודה שלי, יש לה המון דגים🐟 אבל היום הסיפור על הדג יוספון (יש לו שם מוזר!?) דג העקרב שלה. יום אחד הכלבה של דודה שלי צ’וצ’ה הסתובבה בבית, היא אהבה מאוד חטיפים של כלבים. עכשיו בואו נחזור ליוספון, הוא קפץ מן האקווריום שלו. דודה שלי ראתה משהו שחור מתחת לשולחן אך חשבה שזה סתם לכלוך אבל באמת זה היה יוספון על הריצפה מת 😔. וכמו שאמרתי לכם צ’וצ’ה אוהבת מאוד חטיפים אז היא גם ראתה משהו שחור על הרצפה אבל בניגוד לדודה שלי היא ניסתה לאכול את זה . אחרי כמה שעות דודה שלי ראתה את האקווריום ריק ואז היא חשדה ב………………………. צ’וצ’ה😋 סוף

שיר

מאת: איילה בקי טבצ’ניק, בת 9

יש דבר,

שמעצבן אותי במיוחד,

שבפארק שעשועים יש רק מתקן אחד.

כי אם אתם רוצים, להיות לבד בנדנדה

תמיד יצטרף ילד או ילדה.

כי זה רק מתקן אחד,

וכל זה פשוט מאוד,

גן עם מתקן יחיד לא יכול לי לעבוד.

ספורן אוריגמי

יצר: דניאל אברמוביץ, בן 9 

שכבות היונוספרה בכדור הארץ

כתב: דניאל אברמוביץ, בן 8

אני שותף בקבוצות פייסבוק של אלקטרוניקה וארדואינו, ולאחרונה פתחתי קבוצה באותו נושא.

בקבוצת האלקטרוניקה ובקבוצת הארדואינו אני (ועוד אחרים) שואלים שאלות בקשר לנושא, ואם הם מצליחים להרכיב פרוייקט, הם משתפים אותו בקבוצה. לעתים קרובות אני גם עונה ומצליח לעזור גם לאחרים מכל הגילאים. נראה בעיני נפלא שגם ילד בן 8, שזה אני, פוגש אנשים מכל מיני מקומות מהארץ ומהעולם.

בקבוצת הארדואינו קיבלתי 3 “תגים”: מספר סיפורים ויזואליים, יוזם שיחות וכוכב עולה.

 

לאחרונה הזדמן לי לפגוש בנושא חדש הקשור לעולם האלקטרוניקה – חובבות רדיו.

מצאתי פוסט שפרסם עמוס, המרצה בקורס שהזמין חובבי רדיו להירשם לקורס.

אני ואמא קצת בדקנו את הנושא, וכבר הצלחנו להבין שמדובר לא בהקמת תחנת מוזיקה, אלא בהפעלת תחנה שדומה יותר לתחנה שמשדרת בשפת מורס. אבל גם מאפשרת לשוחח עם אנשים מכל העולם!

 

מהי חובבות רדיו?

חובבות רדיו היא תחביב מדעי, טכנולוגי וחברתי, שהתפתח במאה ה-20.

תועלתה העיקרית היא בקידום טכנולוגיות תקשורת, בפיתוח יכולות טכנולוגיות ובסיוע לשירות הציבור והמדינה.

בארץ יש לא מעט חובבי רדיו. אפילו באזורי מגוריי, בהמשך אנסה לחבור למספר חובבים, לבקר בתחנה שלהם ולהכירם.

 

הצטרפותי לקורס – התחלה

התכוננו לצאת, התרגשתי מאוד ולא ידענו מה יהיה בקורס.

בזמן הקורס אני הסתכלתי על המצגת שבקורס, ולעיתים אכלתי קצת או שתיתי.

ישבתי בקורס וכל הסטודנטים היו גדולים ממני, אבות לילדים אחרים אפילו, למרות זאת היה לי ביטחון לשאול שאלות במהלך הקורס.

עמוס היה המרצה. פגשתי גם את דניאל מחבר הספר, שנתן לי את ספר הקורס.

בסיום השיעור פגשתי מישהו שמומחה בארדואינו כמוני.

 

כיצד אני לומד בעצמי?

מכיוון שאני  “הצעיר בחבורת הסטודנטים” בקורס חובבי הרדיו, הייתי צריך לשכנע את עמוס ודניאל שאני מתאים. גם קיבלתי אישור מהוועד של חובבי הרדיו, ובעזרתם קיבלתי את קורס חובבי הרדיו- גם ממוחשב וגם כאפשרות להגיע ללמוד בכיתה עם עם יתר הסטודנטים.

 

שכבות היונוספרה

המבנה של היונוספרה מורכב מ-4 שכבות:D, E, F1, ו-F2.

התפקיד של היונוספרה הוא להחזיר את הגל האלקטרומגנטי שנפלט מהמשדר.

בשעות הלילה, שכבות D ו-E נמוגות, ושכבות F1 ו-F2 מתרכזות לשכבה F.

מה שזה אומר שקצת יותר קשה לשדר בלילה, מאשר ביום. 

 

בסיום הקורס כל הסטודנטים- ואני, עומדים לפגוש את האסטרונאוט הישראלי שיטוס לחלל.