עיניים שלי

אתם מוזמנים לשאול שאלות
שמטרידות אתכם, וגם לשלוח
סיפורים, שירים, ציורים או
צילומים שיצרתם (אפשר בשם
בדוי). על הכול אתם מקבלים
תשובה אישית, חלק מתפרסם
בעיתון המודפס והשאר יופיע כאן
באתר.

סוגי חורים

כתבה: איילה טבצ’ניק, בת 9

יש כל מיני סוגים של חורים.
חורים ארוכים,
חורים קצרים.
יש גם חורים רחבים וצרים.
יש חורים בגבינה
(או אולי בירח?)
יש חורים באגרטל של
עציץ משגשג ופורח.
יש חורים בבד, שעשו עשים,
יש חור בשמחה כשלא מרשים.
יש אפילו חור בעצב, חור בילדה טובה,
ויש חור בדף שאת השיר הזה כתבה.

רימון, סלק וראש של דג

כתבה: אביטל סיאני

האוירה החגיגית של הסובבים בשולחן החג.
לולב, ערבה ואתרוג
לכבוד ירושלים הבנויה אתפלל ואארוג.

ריח של מרק חם
והתפילות של הקהל הקדוש
עולה השמיימה בטהרה.

החצב פורח
זה סימן שהקיץ בורח
הסתו בושש לבוא.

סיפור מאת אביטל סיאני

אוריאל היה נחוש בדעתו לנצח בתחרות, שהתערוכה בגלריה תהיה הצלחה מסחררת. הוא המשיך להאמין ללפיד.
לפיד לא הייתה אותה אחת משנה שעברה, שקונה אלף נעלים בהינף יד, שמקבלת את מבוקשה מבלי להתאמץ.

משהו השתנה בה. חברותיה התרחקו מסביבתה וניסו לשכנע את כולן שלא להיות חברה שלה בגלל שהיא שוברת את הלבבות של כל הבנים. כולל את ליבו של אוריאל.
אוריאל לא שכח את לפיד, אבל עדיין לא מצא כוחות נפשיים בתוך תוכו לחפש את הסליחה הראויה לו באמת ובתמים, ולא השפה לחוץ.
הוא ניסה להמשיך הלאה כדי להתקדם לקראת שליחת מן התמונות בזמן.
אוריאל רצה להוכיח ללפיד שהוא מסוגל להפציע את קריירתו כאמן מבטיח מחוץ לכותלי בית הספר שבו הוא למד.

תצלום בנושא ‘כישלון’

יצרו: יואב שמרון, בן 8 ויעל שמרון, בת 10

כישלון

מאת איילה בקי טבצ’ניק, בת 9

אוף!
אוף!
אוף!
שוב נכשלתי.
היה זה באותו ערב גורלי של יום העצמאות, עם כל המשפחה. עשינו מנגל וראינו זיקוקים, היה ממש כיף. אבל אז, כשהתחלתי לשחק “טאקי” עם רינת, בת הדודה שלי, הפסדתי.
חמש פעמים ברציפות.
אוף! בדרך כלל הייתי בלתי מנוצחת בטאקי. בלתי מנוצחת. אבל רינת? בת הדודה שלי? זה כבר סיפור אחר!
זעמתי. השלכתי את הקלפים. כמובן שכולם היו נרגשים ופטפטניים מכדי לשים לב, אבל נגד הזעם שלי, רינת היתה שלווה ורגועה בצורה שעיצבנה אותי.
“ניצחתי,” היא אמרה בקול שליו.
ברחתי מהמקום בדמעות.
נמלטתי במהירות השיא אל הספה בבית שלנו, שהיה קרוב מאוד. נכשלתי.
לא יכולתי לעצור את הדמעות. להפסיד במשחק זה קשה, אבל אני זוכרת את זה:
סיבוב 1. ניצחון לרינת.
סיבוב 2. ניצחון לרינת.
סיבוב שלוש, כמעט- לא.
ארבע וחמש- הפסד מוחץ.
בכיתי ובכיתי. אולי היה זה מוגזם לבכות כך חצי שעה – אבל קצת נרגעתי כששמעתי מעלי קול.
“מה קרה מתוקה?”
“סבתא! לא קרה כלום, אההה…”
“אני יודעת שקרה, ואני יודעת מה קרה. הפסד במשחק.”
“אני לא רוצה לדבר על-“
“אני כן. “
שתקתי.
“את יודעת מה קורה כשנכשלים?”
“לומדים לפעם הבאה, כן. אבל זה לא עבד!”
“לא. גם.”
“אז מה?”
“כאשר נכשלים,” אמרה סבתא, “מסתכלים ואומרים; היי, הפסדתי. טוב, אנצח בפעם הבאה. אבל אם לא מנצחים בפעם הבאה, ובזאת שאחרי ואחריה, מתרגזים. את מבינה, סמדרי, הכל תלוי באופטימיות. אחרי כמה סיבובים נואשת בטח. רבים מן האנשים לא מאמינים שאחרי כמה סיבובים תהיה אופטימיות: אבל אם תנסי, (זה ממש קשה) להאמין שתנצחי, תנצחי! וגם בכל פעם שאת מפסידה, תחשבי על כמה את טובה בדברים אחרים.”
“תודה,” אמרתי והרגשתי יותר טוב.
“ואת יודעת מה יעזור לך סופית?” אמרה סבתא בחיוך. “ללכת לאכול.”
ואז ניצחתי.

רחל ינאית בן צבי

מאת עדי פיורקו

מצלצל לכם השם? סביר להניח שלא. כי האישה הזאת לא קיבלה את ההד החברתי שהגיעה לה. אני מאמינה שרובנו מכירים את בן גוריון, יצחק רבין וגם את מנחם בגין. אך רחל ינאית, אשר הייתה אחת מהמנהיגות החשובות של היישוב היהודי בארץ ישראל לפני הקמת המדינה לא רבים מכירים את סיפורה. היא הייתה מהפכנית, המציאה לעצמה שם חדש, הקימה ארגונים חדשים וסייעה רבות בהקמת המדינה בה אנו חיים כיום. אך רחל ינאית בן צבי בכלל נולדה במקום אחר, בזמן אחר ובשם אחר. רחל ינאית נולדה בעיירה יהודית קטנה באוקראינה בשם – גולדה לישנסקי. גדלה בבית יהודי מסורתי עם אבא קפדן ונוקשה. אך למרות הקשיים שנתקלה בהם בתור בת בעיירה יהודית קטנה, היא לא וויתרה. היצר הטבעי שלה לדעת וללמוד והרצון שלה לקבל שוויון הזדמנויות כפי שקיבלו הבנים בעיירתה,  גרמו לה להיות הילדה היחידה בישיבה. יש לציין שלמשפחתה לא היו את האמצעים הכלכליים בכדי לממן לה שיעורי העשרה, לכן הייתה מצטרפת לשיעורי העברית של בני דודיה שהיו בין היחידים שלמדו את שפת הקודש. בגיל 15 נסעה רחל ינאית לעיר אחרת לבדה ובכדי שתוכל להתקיים לימדה שיעורים פרטיים בעברית (בגיל 15 כן?). בעיר הרחוקה מביתה באוקראינה נחשפה רחל ינאית לתנועות נוער יהודיות שדגלו בציונות אליה לראשונה נחשפה, כיוון שבביתה דיבורים כמו “ארץ ישראל”, “השיבה ארצה” וכו’ בל וייאמרו. בתקופה זו החלה להרהר ברעיון שהעם היהודי זכאי למדינה משל עצמו. אך באותם ימים זה היה רק חלום רחוק. ככל שעבר הזמן התקדמה רחל ינאית בתנועה הציונית, נהפכה לפעילה מרכזית ואף שימשה כנציגה בקונגרס הציוני. והרי איך אפשר שלא לקבל תגובות על היותך אישה אקטיביסטית? נציגי הקונגרס השתוממו לנוכח האישה הצעירה והנלהבת שהצטרפה אליהם (אבל אל תדאגו, הם התרגלו). בשיא פעילותה בקונגרס, פגשה רחל ינאית את יצחק שימשלביץ’ (תזכרו את השם) שהיה פעיל באותה תנועה. אני מניחה שעד כה הבנתם שרחל היא אקטיביסטית לכל דבר, כי ברגע ששמעה שישנן מהומות בין יהודים לערבים ביפו, ארזה מזוודה והפליגה לארץ ישראל עם דמעות בעיניים. סוף כל סוף החלום התגשם! היא עולה לארץ ישראל. מרבית מן היהודים הצעירים שעלו ארצה ראו את זה כמו “לידה מחדש” ולכן שינו את שמם. כך עשתה גם רחל. למה ינאית? על שם המנהיג היהודי אלכסנדר ינאי וכאות הוקרה לאביה – יונה. עם הגעתה ארצה רצה להתאחד עם יצחק שימשלביץ’ שגם הוא עיברת את שמו שמוכר כיום כשמו של הנשיא ה- 2 שלנו – יצחק בן צבי. יצחק ורחל ראו את עצמם כמו האלפים שעלו ארצה כחלוצים. אך רחל ויצחק לא היו חלוצים מן המניין, הם היו ממקימי קבוצות חלוצים שפעלו ביד אחת לטובת הארץ וייסדו עיתון עברי חדש. ואם זה לא מספיק בשבילכם הם אפילו הקימו בית ספר עברי חדש – “הגימנסיה העברית רחביה”. אחד הדברים שרחל ויצחק היו ידועים בהם, זו הדרך הצנועה בה חיו. ע”פ סיפורים רכושם היה מחצלת, כמה קרשים, בגדים ופרימוס (מכשיר הבישול של פעם). כיאה לזוג צעירים פעלתנים, רחל ויצחק הלכו בארץ לאורכה ולרוחבה, פגשו אנשים, שמעו סיפורים ואיך לא, גם החליטו לפעול. חוסר הצדק שיהודים מופקרים לגורלם צרם להם והם החליטו להקים את תנועת השומר שפעלה נגד מקרי האלימות. ולאחר שנים שבהם הספיקה ללמוד חקלאות, להקים את משק הפועלות שזכה להצלחה גדולה ולהנציח את בנה שנהרג בפיגוע בכל דרך אפשרית, בעלה, הלא הוא הנשיא יצחק בן צבי, נבחר לכהן כנשיא והיא לא הפסיקה את פעולתה. להמשיך ולספר על התרומה הגדולה שלה לארץ לא אמשיך משום שהרשימה עוד ארוכה, אבל אני מאמינה שכל אחד צריך לקחת לפחות דבר אחד מרחל ינאית בן צבי, שלא היו לה חיים פשוטים ובכל זאת קמה ועשתה מעשים. אוסיף ואומר שלקראת סוף חייה התמקדה רחל באימהות השכולות איתן הזדהתה בכל ליבה ותמכה בהן כפי יכולתה. כפי שאתם שהבנתם עד כה, רחל ינאית היא פעלתנית. אם דבר מפריע לה היא קמה ומשנה. לסיום, אני חושבת שעל הדור שלנו יש הרבה ביקורת, אבל אנחנו דור אקטיבי שאם דבר מפריע לו הוא קם ועושה מעשה כפי שעשתה רחל ינאית בן צבי (כמובן לפי חוקים וביושר).

סיפור קצר מאת תמר בק, בת 10

“אך אתה יודע את כול סוגי הצמחים ואת כול סוגי הפרחים”, שאלתי את אלון. “אני מקשיב לתוכניות טלוויזיה לומד מהם ואחר כך כותב אותם ביומן ולפעמים אני יוצה החוצה לתיול מסתכל אליהם וחוקר אותם. ועם כבר מדברים על פרחים מתחשק לי גם ללמוד על העצים”.  “אני קצת רעב ויש לי חשק לאכול משו,” אמרתי לאלון. “רוצה להכין סלט מלפפונים וחובזות” שאל אותי אלון. “כן” אמרתי לאלון בשמחה.

הגיג מאת אליה בלאט, בת 6

בוץ דבר כזה נהדר הידעתם
שיש מדינות שבהן בונים בתים מבוץ וגם חמר זה סוג של בוץ

ציור מאת אריאל בלאט, בן 7

אי אפשר לעצור את המחשבות הן מגיעות בלי רצון ואי אפשר לשלוט במחשבות

מכתב ל’עיניים’ מאת הסופרת רות אלמוג

שלום תמיר,

בשבת האחרונה בא אלי דוד נכדי עם הוריו. מייד בבואו שאל אם יש לי “עיניים” חדש. היה. עדיין לא פתחתיו. חוברת על שוויון. דוד סיפר לי שחברו נדב מאוד אוהב את “עיניים” ונדב אמר לו “לפעמים יש שם גם סיפור של הסבתא שלך.”

“את כותבת ל”עיניים” ? שאל אותי דוד.

אמרתי : “לפעמים. אבל לפעמים אני לא מצליחה וזה פשוט כשלון.”

אחר כך קראנו לו מתוך החוברת וכשהגענו לניסוי, אמרתי: “את זה אבא יעשה אתך.”

אבא של דוד קרא את ההוראות. ואמר: “אבל אין לנו צבע מאכל,” ושאל אותי אם יש לי נייר סופג. היה לי במטבח. הלכנו למטבח מילאנו כוס אחת במים עד סופה, שנייה עד השליש והשלישית ריקה, ואותה שמנו באמצע. ואז דוד אמר: “נעשה למים צבע עם קצת מיץ תפוזים” והוא מזג והמים נעשו כתומים בהירים. ואז דוד קיפל שני דפי נייר סופג לפי ההוראות ושם את פסי הנייר המקופל בכוסות והלכנו לשחק משחק. דוד תמיד מנצח, ואני תמיד כישלון, בעיקר במשחקי זיכרון. כשגמרנו לשחק הלכנו למטבח והינה ראינו שהכוס הריקה באמצע התמלאה במים הכתומים. “זה כמו נס,” אמרתי,  ואחר כך אמרתי: ” תראו איזה יופי, דוד עשה ניסוי מדעי והניסוי הצליח.” 

ואחר כך הוא צייר על דפים והוסיף משהו לסיפור והוא ישלח לכם את מה שעשה. הוא  כבר בן שש, ובחג השבועות סיפר לי שמולל חיטה בגן, חיטה שהם זרעו בחלקת אדמה בחורף ועכשיו כבר יש לה שיבולים.

הניסוי כל כך שימח אותנו. במכון דוידסון יש מדענית שנהגה להביא ברדיו להורי ילדים מיני ניסויים קלים. שכחתי את שמה. הזיכרון שלי הוא כבר כישלון, בגלל שאני זקנה. אבל הניסויים היו תמיד מעניינים ומשעשעים.

לפני שדוד והוריו הלכו הביתה, שאל אותי נכדי מתי הוא יום השיוויון ואמרתי: “נדמה לי שזה ה21 ביוני. ” איני יודעת אם זה נכון. אבדוק בגוגל.

כל הכבוד. יש לכם עוד קורא נלהב עכשיו. השבת הזאת האירה לנו החוברת את כל שעות אחר הצהריים. תודה. רות

 

 

 

ציור בנושא שבוע כדור הארץ ומדבר האקלים

ציירה: אלונה להב דרך, בת 11

 

 

מרפסת הג׳ונגל של רוז

כתבה: יסמין רוזנר, בת 13

 

“איך את יודעת איפה הצמח נמצא?”

שאלתי את רוז יום אחד.

 ישבתי ליד השולחן העגול הקטן במרפסת הצבעונית שלה, והתבוננתי באישה המבוגרת מהמהמת לעצמה בעודה משקה את הפרחים.

 “מה זאת אומרת?” היא ענתה, והמשיכה לאדנית הבאה, שהכילה פרחים צהובים קטנים. “איך את יודעת את מה להשקות, אם את לא רואה את הפרחים?” 

 “אני לא צריכה עיניים בשביל לראות אותם. מספיק לי להרגיש אותם.” 

 “הקטנים החייכנים האלה, לדוגמא.” היא החוותה בידה לכיוונם של הפרחים הצהובים, והניחה את המזלף הירוק המתקלף על השולחן לצידי. “אלה חיוכים שלא צריך לראות כדי להרגיש.”

 זאת הייתה הפעם הראשונה שלמדתי עוד קצת על הדרך בה רוז רואה את העולם.

 אני זוכר את היום בו פגשתי את רוז.

 זה היה כשרק עברנו לבית החדש. הגענו לדירה קטנה וריקה. קירות חשופים. מגדלי ארגזים. אבא כל הזמן בטלפון, מדבר עם אנשים חשובים. החדר שלי היה קטן. בלי פוסטרים של כרישים, בלי מדבקות של צוללנים ותמנונים על הקירות, בלי כלום. 

באותו היום, שוב רבתי עם רועי. הוא הפיל את הקלמר שלי על הרצפה, וכל הטושים נשפכו. “אופס,” הוא אמר, אבל היה לי ברור שהוא עשה את זה בכוונה. אז דחפתי אותו, לא חזק, אבל הוא אמר למורה ושנינו סיימנו במשרד של המנהל. בדרך הבייתה סיפרתי לאימא ואבא על מה שקרה, אבל במקום לכעוס על רועי, אימא הסתכלה עליי במבט של ‘יובל, כבר דיברנו על זה’, ואבא אמר לי שאני צריך ללמוד לשלוט בכעס שלי, למרות שבכלל הוא התחיל ושכל זה באשמתו ושהגיע לו. 

הגענו לכניסת הבניין, וראיתי את אימא ואבא מחליפים מבטים מעליי. נכנסנו למעלית בשתיקה זועמת.

איתנו במעלית הייתה עוד אישה, שברכה אותנו ב”שלום” מנומס. היה לה שיער כסוף אסוף בפקעת, והיא לבשה שמלה פרחונית. מיד שמתי לב שהיא הרכיבה משקפי שמש, למרות שהיינו במעלית, והחזיקה מקל הליכה משונה.

לפניה, ראיתי בן אדם עיוור רק פעם אחת – איש שמנמן שעבר על פנינו ברחוב, נעזר במקל הליכה כמו של האישה המבוגרת. 

זה היה המפגש הראשון שלי עם האישה העיוורת ששינתה את חיי.

הפעם השנייה שראיתי אותה הייתה כשירדתי עם הסקייטבורד שלי למגרש הכדורסל הקטן של השכונה. 

התחלתי לגלוש לאורך המגרש, מסל אחד לסל השני. אני אוהב את הסקייטבורד שלי. אני אוהב להרגיש את הרוח ולשמוע את הגלגלים מתחככים בבטון. אבל אז, פתאום, פניתי בצורה לא נכונה, הסקייטבורד החליק מתחתיו, ונפלתי על הגב. זה היה שוק פתאומי, ולרגע שכבתי שם, בוהה בשמיים כשכאב פילח את עמוד השדרה שלי. לפתע קול קרע אותי מהכאב והחזיר אותי למציאות. “אוי, זה נשמע כואב.” סובבתי את הראש שלי בנוקשות כדי לראות את העיוורת מהמעלית מגששת את דרכה לעברי באיטיות. “נפלת?” 

“כן”, אני מצליח לומר בקול קלוש. היא הגיעה אליי, והושיטה שתי ידיים מוכתמות בזקנה. לקחתי אותן, ובעזרתה, התיישרתי לאט לאט. הגב שלי עדיין כאב, אבל יכולתי לקום. 

“תודה,” אמרתי לה. “אין בעד מה. אני רוז, דרך אגב. אני מצטערת שנפלת, אבל לפחות אתה כבר לא כועס.”

לא היה לי מושג על מה היא דיברה. עשיתי את דרכי בנוקשות לעבר אחד מהספסלים לצד המגרש, הסקייטבורד מתחת לזרועי.

“כועס?” שאלתי בתימהון.

“אתמול, במעלית. מה קרה?”

אה, נכון. 

“סתם איזה ילד מעצבן מהכיתה שלי,” עניתי.

רגע… איך היא ידעה שהייתי כועס?

“הייתה לך אנרגיה של בועת זעם!”

“בועת זעם?” חזרתי אחריה.

“נו, אתה יודע, המצב הזה שבו אתה נאטם מהעולם וכל כך שקוע בכעס שלך שאתה בקושי שם לב למה שקורה בחוץ.” 

אני בכלל לא שמתי לב שהייתי ב”בועת זעם”. 

מאותו רגע, חלקים בתוכי השתנו. לדוגמא, בפעם הראשונה שלי במרפסת הג׳ונגל. 

זאת הייתה הפעם הראשונה שביקרתי את דירתה של רוז. בואו נגיד שהדירה הייתה פשוטה ולא יפה או מרוהטת במיוחד, אבל מי צריך קישוטים שאי אפשר לראות?

במקום להתיישב על הספה האפורה במרכז הסלון רוז הובילה אותי החוצה, אל המרפסת שלה.

כשהיא פתחה את הדלת, נדהמתי – המרפסת של רוז הייתה מכוסה לגמרי בצמחים! היו שם פרחים קטנים וצבעוניים, שיחים נמוכים… היה שם אפילו עץ קטן! הניחוח העשיר של עשרות פרחים ועלים שהתערבב ביחד ונכנס לנחיריי. מיד תחושה מדהימה מילאה אותי. רוז התחילה לצעוד בחדר בטקס מוזר ונפלא, מעבירה את ידיה בעדינות על הצמחים, מלטפת כל עלה וכל פרח. 

התיישבנו שם ליד השולחן העגול המתקלף, משוחחים על רגשות, מראות ותחושות, עד שאימא שלי ירדה וקראה לי לבוא לאכול ארוחת ערב.

השיחות עם רוז – הראשונה, וכל אלה שבאו אחריה, שינו בי משהו. בהתחלה השינוי היה כמעט בלתי מורגש, אבל ככול שעבר יותר זמן, הכרתי בו והערכתי אותו כחלק ממני. 

התחלתי להתפעל מצמחים לצד הדרך בדרכי הבייתה מבית הספר, במקום לשקוע בדאגה עצבנית כמו בדרך כלל.

שמתי לב שיופי שמקיף אותנו מכל כיוון, פשוט לא לכולם יש זמן להבחין בו, ולהעריך אותו. אפילו לקחת שנייה ולומר תודה על חיינו. אלה דברים שהופכים אותי לבאמת באמת מאושר.

כמה ימים אחרי שביקרתי את רוז, רועי צחק עליי בגלל בובת הלוויתן שתלויה לי על התיק. זאת בובה שקיבלתי כשהייתי ממש קטן, כשרק התחלתי להתעניין בחיים הימיים. מאז שקיבלתי אותה, לקחתי אותה איתי לכל מקום. היא באה איתי כל יום לבית הספר קשורה לי לתיק. 

באחת ההפסקות, ראיתי את רועי משחק איתה. הוא ניתק אותה מהתיק שלי, והקפיץ אותה מיד ליד. 

“תחזיר לי את זה, רועי.” אמרתי. 

“למה? יובלי רוצה את בובה? אה?” הוא ענה בקול תינוקי.

“תפסיק. תביא לי אל זה.” חזרתי. 

“אוי, יובלי עומד לבכות?”

יובל הישן היה חוטף את הלוויתן מהיד של רועי, דוחף אותו,ומתחיל מריבה. 

אני אני כבר לא יובל הישן. אני יובל חדש, שיודע לשלוט בעצמו. 

הושטתי את היד שלי ברוגע. “רועי, תחזיר את זה.”

אני חייב להגיד שהופתעתי כשרועי הניח את הלוויתן בידי. הוא בטוח לא ציפה לתגובה שלי.

ניכר כי רועי השתעמם ממני, והלך להציק לילד אחר.

זה היה רון, ילד ג׳ינג׳י ממושקף נמוך. 

“היי,” אמרתי.

“רועי, להציק לילדים לא עוזר לך בכלום. תעזוב אותו,  ותלך להעסיק את עצמך בדרך אחרת.” 

שניהם, רועי ורון, שלחו אליי מבטים מופתעים. זאת כנראה הייתה הפעם הראשונה שמישהו מנע מרועי להציק לילד אחר. בוודאות הפעם הראשונה שילד בגילו אמר לו את זה. “אתה לא יכול להחליש אחרים כדי לחזק את עצמך. זה לא עובד ככה. אתה תראה. אתה לא יכול לתת לכעס שלך להניע אותך ללא שליטה. אתה חייב ללמוד לעצור לפני שאתה עושה משהו. אתה חייב לחכות שנייה ולחשוב אם זה באמת שווה את זה. אתה חושב שזה שווה להיות חזק, אבל בלי שום חבר?”

רועי לא ענה. הוא התרחק מאיתנו כמו כלב עם זנבו בין רגליו. 

“תודה” שמעתי את רון אומר. 

חייכתי אליו. “על לא דבר. מישהו היה חייב להעמיד אותו במקום.”

מאז אותו יום, אני ורון היינו מסתגרים בחדר שלי לשעות, משחקים בצוללנים ומציירים ליוויתנים וכרישים. 

גם המשכתי לבקר את רוז. היינו יושבים במרפסת הג׳ונגל שלה ומשוחחים על כל מיני דברים מעניינים.

אבא הפסיק לדבר בטלפון כל היום. הוא הבטיח לי שכולנו נלך לאקווריום המפורסם שבעיר בסוף השבוע. אני לא יכול לחכות!

 

ציור לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה

ציירה: גפן בנור, בת 12

 

טרריום

יצר: נגב, בן חמש וחצי

בעקבות המאמר ‘עולם קטן בצנצנת’ מאת עידו בן-דורי, גיליון ‘היקום’


 

מוסר פרדוקסלי

כתב: עפרי עירון, בן 12

“המחשבות שלך אינם חופשיות.” ניקו סיכם בפשטות.
“למה לא?”
“המחשבות שלך נובעות ממך. ואת לא חופשייה.”
“יש לך דוגמה?”
“כמובן. קודם כל, מחשבותיך נובעות מהמצב הפיזי שלך, שבעולם טוב יותר לא היה צריך להשפיע על הגמישות הנפשית שלך, אבל בעולם אנושי לא מושלם מכביד עליך יותר משאת חושבת. ככל שאת יותר עייפה, כך יש לך פחות אנרגיות להתאמץ ולדחוף את ההיגיון שלך דרך הדעת המקובלת. הנפש שלך מעגלת פינות בשביל להתאים לתבנית הגופנית. דבר שני, ההיגיון שלך בוגדני.”
אמי שלחה בו מבט זועף.
“זה נכון.” פניו של ניקו היו צלולים, והוא הוסיף כדרך אגב, “היגיון הוא מושג מוטעה. תחשבי על עצמך כאבן, כשאת נולדת חדה ומשוננת. כל דעותיך על העולם נובעות מאינסטינקט פשוט. עכשיו, תדמייני שעל האבן שהיא את זורם נהר שוצף. זרם חזק. הזרם הזה הוא החברה שאת גרה בה. החברה, בעצם, היא רשת סבוכה של אינסטינקטים וצרכים שאנשים שונים במקומות שונים תוו ביחד. במקומות שונים, הצרכים היו שונים, ולפיכך הרשת שונה. באזור שלך בעולם, הרשת הספציפית שלך התוותה לך מוסר מסוים, צרכים מסוימים, וכמובן-דעות מסוימות, קדומות אפילו. האבן שלך נשחקה עם השנים תחת הזרם הזה. לכן את לא יכולה להסתמך על ההיגיון שלך, כי הוא בעצם ההיגיון של הסביבה שלך. כדי להיות חופשיה באמת, את צריכה להשתחרר מההיגיון שלך. אבל אז, כמובן, כל השיפוט שלך יהיה מבוסס על אינסטינקט חייתי בלבד, ולא שיקול מושכל.”
“פרדוקס,” הוסיפה אמי.

שני שירים קצרים

כתבה: טליה פרץ, בת 11

יש שאומרים שיש בעולם רק שחור ולבן יש שאומרים שיש גם אפור כמובן אני חושבת שהכל יחסי שבתוך השחור יכול לנצנץ אור.

*

לפעמים אני מרגישה שאין בתוכי כלום אני מרגישה מין ריקנות כזאת כאילו הגוף שלי רדום

הצעה למדור: ספר לי סיפור

הציעה וציירה כותרת: נגה גרמייז, בת 9

המרתף הכלבי

כתבה ואיירה: נגה גרמייז, בת 9

פעם היה כלב שקראו לו מותק! והוא היה מתוק. אבל יום אחד מותק התעורר מרעש שהגיע מהמרתף. מותק נבהל מהרעש, והוא התקרב בזהירות לדלת המרתף וירד במדרגות החשוכות, והרעש נהיה גדול יותר וחזק יותר. והנה צל גדול וצעדים מתקרבים אליו! והנה אחיו של מותק מתקרב סוחב עליו סולם שגובהו כשני מטרים!

סיפור החלום של מאיה

כתבה: נועה אליאס, בת 11 

29.8.2021

“יומני היקר, עוד שלושה ימים אני עולה לכיתה ה’1, אני מאוד מתרגשת, לא יאמן שאני כבר בכיתה ה’, אני זוכרת את היום הראשון שלי בכיתה א’. אני זוכרת איך אני ורוני, החברה הכי טובה שלי כבר מהגן, עברנו מתחת לגשר הבלונים הצבעוני שעליו כתוב: “שלום כיתה א”….

“מאיה, בוקר טוב, צריך לקום לבית ספר” שמעתי את אמא אומרת לי, “למה דווקא באמצע החלום” אמרתי. לאחר כמה דקות מצאתי את הכוחות וקמתי מן המיטה, צחצחתי שיניים, לבשתי את חולצת בית ספר הכחולה שלי וג’ינס קצר, עשיתי קוקו ובשעה 7:40, אני ועדי, אחותי שעולה לכיתה ג’, היינו מוכנות, “יצאנו לבית ספר” אמרתי לאמא ואבא, “בהצלחה מתוקות” הם אמרו. יצאנו מהבית. עדי ביקשה שאחזיק את ידה. היא אמרה שהיא כ”כ מתרגשת ושזה יעזור לה להירגע מעט. החזקתי לה את היד וסיפרתי לה סיפורים כדי להסיח מעט את מחשבותיה.  

הגענו לבית ספר, אני מאוד מתרגשת. ישר ראיתי את רוני שרצה לעברי בשמחה, היא תמיד מגיעה לבית הספר מוקדם. “את מתרגשת?” שאלה אותי רוני, “כן, מאוד”, עניתי. ” גם אני” השיבה רוני. צעדנו לכיוון הכיתה החדשה שלנו, הכיתה ממוקמת ליד חדר אומנות. “חשבת כבר באילו חוגים תהיי השנה?” שאלתי את רוני, “אני עדיין חושבת, אני מתלבטת בין אומנות, לתיאטרון”. רוני מאוד מוכשרת, “אני חושבת שמתאים לך חוג תיאטרון, את טובה בזה” אמרתי לה, “תודה. את חשבת כבר באילו חוגים את רוצה להיות?”, “כן אני רוצה להיות בחוג בלט”. פתאום שמעתי קול מאחורי, “בלט??? את???? איזו חיה בסרט, חושבת שהיא רקדנית” שמעתי צחקוקים ברקע, זו הייתה אמה, הילדה הכי מעצבנת בכיתה, תמיד מעליבה ילדים אחרים, הרגשתי מושפלת, פתאום כל ההתלהבות מהשנה החדשה, ירדה לי. המשכתי בכיווני לכיתה, ורוני אחריי. “איזו מעצבנת” אמרתי, “לגמרי, מה היא רוצה ממך? היא מקנאה בך” רוני ענתה. רוני תמיד מעודדת ועוזרת לי. הגענו לכיתה, רוני ואני התיישבנו אחת ליד השנייה, מאחורי השולחן של איתן ונדב.

פתאום נשמע הצלצול, כולם מיהרו להתיישב במקומות, גילה המחנכת החדשה שלנו נכנסה לכיתה. התחלנו בשיעור שפה, גילה ביקשה מאיתנו לכתוב על חוויה שחווינו בחופשת הקיץ. התלבטתי על מה לכתוב, על החופשה באיטליה, או על מסיבת יום ההולדת שהייתה לי בקיץ. לבסוף, החלטתי לכתוב על היום ההולדת.

כתבתי על כך שכל החברות מהכיתה הגיעו אלי הביתה, למסיבת בריכה לכבוד יום הולדתי, כתבתי שהושמעה מוזיקה מקפיצה והיו חטיפים טעימים, חלק מהבנות רקדו, חלק אכלו וחלק שחו בבריכה. לקראת סוף המסיבה, אמא ואבא הוציאו לנו את העוגה, היא הייתה כל כך טעימה בנוסף על כך שהייתה יפה. היא הייתה עם קצפת ורודה ועליה כתוב: “מאיה בת 10”. בנוסף, קישטו את העוגה כל מיני פרחים משוקולד, זה היה נהדר. בנוסף, כתבתי שלאחר שכל החברות הלכו פתחתי את המתנות, הן היו נפלאות: מרוני קיבלתי חולצה יפהפייה, משני קיבלתי פאזל של אלף חלקים, מזיו קיבלתי כוס עם תמונה שלה ושלי ועוד הרבה מתנות נפלאות. גילה ביקשה ממני להקריא את החוויה שלי מול הכיתה, הסכמתי. שסיימתי לקרוא גילה אמרה: “וואו, כל הכבוד כתבת נפלא, מישהו רוצה להוסיף?” “אני הייתי ביום הולדת והיה כיף מאוד, אה ומאיה כתבת מאוד יפה” רוני אמרה, חייכתי אליה. לעומת רוני, אמה עשתה פרצוף כועס ומעצבן, פשוט התעלמתי, אבל עדין לא הבנתי מה קרה, למה היא מתנהגת ככה ומה עשיתי.

השעה הייתה 13:30, נשמע הצלצול לסיום הלימודים. יצאתי מהכיתה וחיכיתי לעדי ליד השער, חיכיתי עשר דקות אבל לא ראיתי את עדי. לאחר כמה דקות שמעתי צעקה “מאיה!!”, “הנה את כבר דאגתי, למה לקח לך כל כך הרבה זמן לצאת?” שאלתי. “דיברתי עם עמליה, אנחנו רוצות להיפגש היום.” עדי ענתה. “עמליה?” שאלתי, לא זכרתי שיש לעדי חברה בשם עמליה. “נו מאיה, עמליה הג’ינג’ית עם העיניים הירוקות” עדי אמרה, “אה נכון”, נזכרתי, “אבל לא ידעתי שאת חברה שלה”, “עכשיו כן” עדי השיבה. הגענו הביתה, אמא חיכתה לנו בבית עם שניצלים ופסטה שהכינה, “היי אמא” אמרתי שנכנסנו, “היי חמודות, איך היה בבית ספר?” אמא שאלה, “היה נחמד, חוץ ממה שקרה עם אמה” עניתי. “מה קרה עם אמה?” שאלה אותי אמא, “אני אספר לך עוד מעט, עכשיו אני ממש רעבה”.

התיישבנו לאכול, עדי, אמא, מיכאלה אחותנו התינוקת ואני. עדי אמרה לאמא שהיא רוצה להיפגש עם עמליה, אמא הסכימה ואמרה שתדבר עם אמא של עמליה. “אז מאיה מה קרה עם אמה?” אמא שאלה. סיפרתי לה הכל ואז היא ענתה “היא מתנהגת מאוד לא יפה, אני אדבר עם גילה המורה”, “לא!!!! אני אסתדר לבד” אמרתי, וישר קמתי מהמקום פיניתי את הצלחת שלי לכיור והלכתי לחדר. לאחר כמה דקות אמא נכנסה אל החדר ואמרה לי: “מאיוש חמודה שלי, אני רוצה לעזור לך, אם אמה מתנהגת אליך ככה זה לא בסדר, אם תתנהג ככה גם מחר, תספרי לי” והתכוונה לצאת מהחדר, אבל אמרתי לה לפני שיצאה: “אוקיי אספר לך, אבל אמא אני גם רוצה להירשם לחוג בלט” ביקשתי, “אין בעיה, ארשום אותך” אמרה, “תודה, אמא”. אמא חייכה אלי ויצאה מהחדר. העברתי את היום בהכנת שיעורי בית במתמטיקה ומדעים, בצפייה בטלוויזיה ובנוסף דיברתי עם רוני בטלפון.

הגיעה השעה 21:30, כיוונתי את השעון המעורר לשבע בבוקר ונכנסתי למיטה, אך לא הצלחתי להירדם, הראש שלי היה מלא במחשבות מה לעשות עם אמה, אמרתי לאמא שאני לא צריכה את עזרתה ואינני צריכה גם את עזרת גילה המורה, עכשיו אני צריכה להחליט מה לעשות. החלטתי שאני אתייעץ מחר עם רוני, שני וזיו, בטוח הן ידעו לעזור לי. השעון צלצל וקמתי מן מיטתי, התארגנתי לבית ספר ורק ב-7:55 אני ועדי יצאנו לבית הספר, כי עדי לא קמה בזמן והייתי צריכה לחכות לה.

נשמע הצלצול לתחילת ההפסקה, קראתי לרוני, שני וזיו ואמרתי להן שאני צריכה לדבר איתן. התיישבנו מתחת לעץ שליד מגרש בית הספר והתחלתי לספר: “אז כמו שאתן יודעות, אמה מציקה לי הרבה בזמן האחרון, אני רוצה להבין למה ולעצור את זה. אמרתי לאמא שלי שאני לא צריכה את עזרתה ואת עזרת גילה המורה, אז רציתי להתייעץ איתכן מה לעשות. אז קדימה, אני מקשיבה, מה אתן חושבות שאני צריכה לעשות?” “אני חושבת שכדאי שמחר בהפסקה, תדברי עם אמה ותשאלי אותה למה היא מתנהגת ככה, אולי היא תשתף אותך ותטפלו בזה ואולי אפילו בעקבות השיחה תהיו חברות.” הציעה זיו. “אם תרצי נוכל לעזור לך ונבוא איתך לדבר עם אמה, כמו שאנחנו יודעות אמה הציקה בנוסף לעוד מספר ילדים מהכיתה וחייבים לטפל בזה, היא לא יכולה להתנהג כך” הודיעה שני. “אל תדאגי מאיוש אנחנו חברות שלך לעד, אנחנו נעזור לך”, אמרה רוני ומילותיה ריגשו אותי מאוד.

נשמע הצלצול אשר סימן את סוף ההפסקה וחזרנו לכיתה. המורה אוריה נכנסה לכיתה והתחלנו את שיעור מתמטיקה. “צהריים טובים, אנא עבדו בחוברת בעמודים 174-178, אפשר לעבוד בזוגות, עבודה נעימה.” אמרה אוריה. רוני הציעה לי לעבוד איתה והנהנתי בהסכמה.  התחלנו בעבודה, יחד עם הכתיבה והלמידה עזרנו אחת לשנייה בדברים שלא הבנו, צחקקנו, פטפטנו ודברנו על טיול תחילת השנה שמתרחש בצופים בעוד כשבוע. לפתע נאלצנו לעצור את עבודתנו בגלל אמה שהפילה את הקלמר שלי, הספרים שלי ומחברותיי. ישר שאלתי בכעס “אמה, למה הפלת לי את הקלמר, הספרים והמחברות?”, “אופס, בטעות” אמה אמרה, וברקע שמעתי ילדים וילדות שצוחקים. “ממש בטעות” רוני אמרה בתוקפנות, היא עזרה לי והגנה אלי. “מה קורה כאן?” שאלה אוריה, “אמה עברה ליד שולחני והפילה לי בכוונה את הקלמר, הספרים והמחברות  אך לא מודה” השבתי. “אמה זה נכון? אוריה שאלה בכעס, אמה הורידה את ראשה ושתקה, “גשי בחזרה למקומך, תמשיכי בעבודה.” הורתה אליה בכעס אוריה. “אוף, איזו מעצבנת, בואי נמשיך בעבודה” אמרתי לרוני, “כן, מקווה שהשיחה מחר תעזור” אמרה רוני בספק.

נגמר בית הספר, עדי ואני חזרנו ביחד הביתה ואמא הפתיעה אותנו בסושי, אני מאוד אוהבת סושי ולכן שמחתי מאוד. גמרנו לאכול, הלכתי לחדרי והתחלתי להכין את שיעורי הבית בגיאוגרפיה ובאנגלית. אמא נכנסה אל חדרי והודיעה “מאיה חמודה, מצאתי עבורך שיעור בלט במתחם הספורט היום, בשעה 17:00, כמו שביקשת, למורה קוראים נילי, דיברתי איתה. נילי אמרה שהקבוצה ברמה גבוהה, תצטרכי לעבוד קשה, את מוכשרת אני מאמינה בך”. “וואו, אמא איזה כיף, תודה רבה” אמרתי לאמא בהתלהבות וקמתי לחבק אותה. “אני אלבש את הבגד גוף השחור, הישן שלי”, אמרתי, “מעולה, נצא ברבע לחמש” הודיעה אמא.

הגיעה השעה ארבע והתחלתי להתארגן, לבשתי את הבגד גוף שלי, עשיתי גולגול בשיערי ואני ואמא יצאנו לשיעור. “אני מתרגשת” אמרתי לאמא תוך כדי נסיעתנו באוטו. “אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, את תהני מאוד” אמא הרגיעה אותי. “אמא, שחכתי לעדכן אותך, היום בהפסקה רוני, זיו ושני הציעו לי שאדבר מחר עם אמה, אשאל אותה למה היא מתנהגת אלי ככה  וכך נטפל בעניין”. “מעולה, מאיוש הגענו, בואי נצא” אמא אמרה. נכנסנו למתחם, עלינו במדרגות “נילי רשמה לי שהשיעור מתקיים בסטודיו הקרוב ביותר למדרגות” אמא אמרה לי. נכנסנו לסטודיו הוא היה מלא בבנות הלבושות בבגד גוף שחור, דומה לשלי, הן היו עם גרביון לבן, עם חצאיות בצבע שחור, נעלי בלט וגולגול בשיערן. בין כל הבנות פתאום הבחנתי באמה, היא הסתכלה אלי במבט כועס ומופתע, אך שתקה. המורה נילי נכנסה פתאום לסטודיו ושאלה אותי: “שלום, את מאיה נכון?” “כן” עניתי בלחש, “אני נילי, ואלו הבנות, תצטרפי אלינו היום לשיעור בלט קלאסי ותראי אם תאהבי”, הנהנתי. “בנות, בואו נתחיל בשיעור תעמדו במקומות בבקשה, מאיה בואי אלי אגיד לך היכן לעמוד” אמרה נילי, צעדתי לעברה, “מקומך הזמני יהיה שם, ליד גאיה” הנהנתי והלכתי לעמוד ליד גאיה. לא הבנתי הרבה מהתנועות, אבל מה שכן הבנתי, שאני אוהבת לרקוד בלט, פשוט זרמתי עם המורה, הבנות והמוזיקה היפה. הסתיים השיעור, אמא חיכתה לי מחוץ לסטודיו, “איך היה מאיוש?” שאלה אמא, “היה מדהים, כל כך כיף” עניתי, “מעולה, אני אדבר עם נילי ואעדכן אותה שאת רוצה להמשיך בחוג”.

למחרת היום, הגעתי לבית הספר כשאני חדורת מטרה לדבר עם אמה ולנסות לפתור את ההתנהגות הלא נעימה שהיא מפגינה כלפי. מעבר לכך שנפגעתי ממנה מאוד, ההתנהגות הזו גרמה לכך שהבנות לא יכולות להמשיך ולעשות דברים כיפיים ביחד, כמו שנהגנו לעשות בעבר. בשיעור הראשון שלחתי לאמה פתק, “אמה, אני רוצה שנדבר בהפסקה על מה שקורה בניינו”. הלב שלי דפק בעוצמה, כל כך פחדתי מהתגובה שלה. לשמחתי, ראיתי שחיוך קל עלה על השפתיים שלה לקריאת הפתק והיא השיבה לי במהרה “אוקי”. בהפסקה, יצאנו מהכיתה ביחד והלכנו לספסל המרוחק לדבר. “אמה, רציתי לדעת למה את מתנהגת אלי ככה? זה לא נעים לי… פעם היינו חברות, מה קרה?”. “את באמת לא יודעת מה קרה?”, “באמת” אמרתי. “מאיה, כל הקיץ לא הזמנתן אותי למפגשים שקיימתן כל הבנות והרגשתי שאתן לא רוצות להיות בסביבתי, אני זו שנעלבתי ובנוסף, עד שמצאתי לעצמי חוג בלט שבו אני טובה, עכשיו את מצטרפת והורסת לי גם את זה”. “אמה, קודם כל אני מתנצלת”, אמרתי. זכרתי שאמא לימדה אותי שאם משהו נעלב כדי קודם כל להתייחס לכך. המשכתי- “אני לא יודעת אבל על מה את מדברת כי כל פעם שנפגשנו הצענו לך להצטרף וכל פעם את דחית אותנו מכל מיני סיבות. אחרי מספר פעמים הרגשנו שאת זו שלא רוצה בחברה שלנו”. “זה לא נכון, כשאמרתי שאני לא יכולה, זה באמת כי לא יכולתי, אתן סתם קפצתן למסקנות”. “אני חושבת שיש מצב שאת צודקת” עניתי. “אני חושבת שפשוט עדיף לדבר על הדברים ולא להגיע למסקנות סתם”, אמרתי. “אני מסכימה” אמרה אמה. “מתחילות דף חדש?” שאלתי, אמא ענתה “אני אשמח”.

היום השלישי ללימודים נראה היה אחרת לגמרי מהיומיים שחלפו. סיפרתי לכל הבנות על השיחה שהייתה לי עם אמה ואמה הצטרפה אלינו להפסקות והיה כיף ונעים כמו פעם. חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא שהצלחתי להתמודד לבד ובעזרת החברות שלי. אמא מאוד שמחה ואמרה” מאיה, אני גאה בך, ניכר שהתבגרת”. עדי שתמיד אהבה להצטרף לשיחות שלנו אמרה “מאיוש, אני שמחה גם בשבילך כי אני לא אוהבת שאת עצובה”. אחר הצהריים אמה הציעה לי להצטרף אליה לבלט. שמחתי מאוד. הלכנו ביחד ודברנו עוד על הדברים ובעיקר מה נעשה כדי שלא נגיע שוב למצב הזה.

בלילה לפני השינה, הרגשתי שעכשיו השנה באמת יכולה להתחיל טוב. הרגשתי מסופקת מהחברות שעזרו לי ומהדרך שעשיתי בשלושה ימים שחלפו. חלמתי על הרצון שלי ללמוד בלט ועל כך שכיף יותר לעשות זאת עם אמה כחברה טובה.   

20.6.2022

“יומני היקר,

עוד עשרה ימים, נגמרת שנת הלימודים. בשנה האחרונה גדלתי, התבגרתי, הגשמתי חלומות ומצאתי חברות חדשות. אני אסיים את כיתה ה’, לאחר החופש הגדול אעלה לכיתה ו’, השנה האחרונה בבית הספר היסודי, ולאחר מכן אעלה לחטיבת הביניים. בנוסף עוד כשלושה ימים, מתקיים מופע סיום השנה בחוג בלט, אני מאוד מתרגשת. השנה התחלתי לרקוד בלט ואני מאושרת מהעובדה הזאת, הכרתי חברות חדשות וגם הכרתי את עצמי יותר לעומק בזכות הבלט. למדתי על עצמי שאני אוהבת לרקוד, המוזיקה מרגיעה אותי ותמיד נותנת לי השראה לעוד שאיפות וחלומות. למופע אני הולכת עם חברתי הטובה, אמה. התחלנו את השנה, לא בטוב, כפי שאתה בוודאי זוכר 😊אבל בזכות שיחות שקיימנו ותקשורת טובה, הצלחנו להתפייס ולהינות מחברות חזקה. אני מרגישה שהייתה לי שנה מאוד עמוסה ולכן לא כתבתי בך, יומני, משום שלא היה לי זמן. נתראה במופע…תחזיק לי אצבעות”.

 

צ’וצה והדג יוסיפון

כתבה: גילי גודין פישר, בת 9

הסיפור שאני כתבתי הוא סיפור מהחיים האמיתיים שלי 😄

הסיפור מתחיל בבית של דודה שלי, יש לה המון דגים🐟 אבל היום הסיפור על הדג יוספון (יש לו שם מוזר!?) דג העקרב שלה. יום אחד הכלבה של דודה שלי צ’וצ’ה הסתובבה בבית, היא אהבה מאוד חטיפים של כלבים. עכשיו בואו נחזור ליוספון, הוא קפץ מן האקווריום שלו. דודה שלי ראתה משהו שחור מתחת לשולחן אך חשבה שזה סתם לכלוך אבל באמת זה היה יוספון על הריצפה מת 😔. וכמו שאמרתי לכם צ’וצ’ה אוהבת מאוד חטיפים אז היא גם ראתה משהו שחור על הרצפה אבל בניגוד לדודה שלי היא ניסתה לאכול את זה . אחרי כמה שעות דודה שלי ראתה את האקווריום ריק ואז היא חשדה ב………………………. צ’וצ’ה😋 סוף

שיר

מאת: איילה בקי טבצ’ניק, בת 9

יש דבר,

שמעצבן אותי במיוחד,

שבפארק שעשועים יש רק מתקן אחד.

כי אם אתם רוצים, להיות לבד בנדנדה

תמיד יצטרף ילד או ילדה.

כי זה רק מתקן אחד,

וכל זה פשוט מאוד,

גן עם מתקן יחיד לא יכול לי לעבוד.

ספורן אוריגמי

יצר: דניאל אברמוביץ, בן 9 

שכבות היונוספרה בכדור הארץ

כתב: דניאל אברמוביץ, בן 8

אני שותף בקבוצות פייסבוק של אלקטרוניקה וארדואינו, ולאחרונה פתחתי קבוצה באותו נושא.

בקבוצת האלקטרוניקה ובקבוצת הארדואינו אני (ועוד אחרים) שואלים שאלות בקשר לנושא, ואם הם מצליחים להרכיב פרוייקט, הם משתפים אותו בקבוצה. לעתים קרובות אני גם עונה ומצליח לעזור גם לאחרים מכל הגילאים. נראה בעיני נפלא שגם ילד בן 8, שזה אני, פוגש אנשים מכל מיני מקומות מהארץ ומהעולם.

בקבוצת הארדואינו קיבלתי 3 “תגים”: מספר סיפורים ויזואליים, יוזם שיחות וכוכב עולה.

 

לאחרונה הזדמן לי לפגוש בנושא חדש הקשור לעולם האלקטרוניקה – חובבות רדיו.

מצאתי פוסט שפרסם עמוס, המרצה בקורס שהזמין חובבי רדיו להירשם לקורס.

אני ואמא קצת בדקנו את הנושא, וכבר הצלחנו להבין שמדובר לא בהקמת תחנת מוזיקה, אלא בהפעלת תחנה שדומה יותר לתחנה שמשדרת בשפת מורס. אבל גם מאפשרת לשוחח עם אנשים מכל העולם!

 

מהי חובבות רדיו?

חובבות רדיו היא תחביב מדעי, טכנולוגי וחברתי, שהתפתח במאה ה-20.

תועלתה העיקרית היא בקידום טכנולוגיות תקשורת, בפיתוח יכולות טכנולוגיות ובסיוע לשירות הציבור והמדינה.

בארץ יש לא מעט חובבי רדיו. אפילו באזורי מגוריי, בהמשך אנסה לחבור למספר חובבים, לבקר בתחנה שלהם ולהכירם.

 

הצטרפותי לקורס – התחלה

התכוננו לצאת, התרגשתי מאוד ולא ידענו מה יהיה בקורס.

בזמן הקורס אני הסתכלתי על המצגת שבקורס, ולעיתים אכלתי קצת או שתיתי.

ישבתי בקורס וכל הסטודנטים היו גדולים ממני, אבות לילדים אחרים אפילו, למרות זאת היה לי ביטחון לשאול שאלות במהלך הקורס.

עמוס היה המרצה. פגשתי גם את דניאל מחבר הספר, שנתן לי את ספר הקורס.

בסיום השיעור פגשתי מישהו שמומחה בארדואינו כמוני.

 

כיצד אני לומד בעצמי?

מכיוון שאני  “הצעיר בחבורת הסטודנטים” בקורס חובבי הרדיו, הייתי צריך לשכנע את עמוס ודניאל שאני מתאים. גם קיבלתי אישור מהוועד של חובבי הרדיו, ובעזרתם קיבלתי את קורס חובבי הרדיו- גם ממוחשב וגם כאפשרות להגיע ללמוד בכיתה עם עם יתר הסטודנטים.

 

שכבות היונוספרה

המבנה של היונוספרה מורכב מ-4 שכבות:D, E, F1, ו-F2.

התפקיד של היונוספרה הוא להחזיר את הגל האלקטרומגנטי שנפלט מהמשדר.

בשעות הלילה, שכבות D ו-E נמוגות, ושכבות F1 ו-F2 מתרכזות לשכבה F.

מה שזה אומר שקצת יותר קשה לשדר בלילה, מאשר ביום. 

 

בסיום הקורס כל הסטודנטים- ואני, עומדים לפגוש את האסטרונאוט הישראלי שיטוס לחלל.