מֵאֵת :רִיטָה דָאב
תִרְגֵם מֵאַנְגְלִית: לִיאוֹר שְטֶרְנְבֵּרְג
אִייְרָה: מִיכַל בּוֹנַנוֹ
פִּתְחִי אוֹתוֹ.
קָדִימָה ,הוּא לֹא יִנְשֹׁךְ.
טוֹב …אוּלַי רַק קְצָת.
כְּמוֹ צְבִיטָה כָּזֹאת. עִקְצוּץ.
דֵּי נָעִים בְּעֶצֶם.
אַתְּ מְבִינָה ,הוּא מַמְשִׁיךְ לְהִפָּתַח.
אַתְּ יְכוֹלָה לִפֹּל פְּנִימָה.
בָּרוּר, קָשֶׁה לְהַתְחִיל.
זוֹכֶרֶת אֵיךְ לָמַדְתְּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ
בְּסַכִּין וּבְמַזְלֵג? בְּתֵאָבוֹן.
אַף פַּעַם לֹא תַּגִּיעִי לַקַּרְקָעִית:
זֶה מַמָּשׁ לֹא סוֹף הָעוֹלָם —
רַק הָעוֹלָם כְּפִי שֶׁנִּדְמֶה לָךְ
שֶׁאַתְּ מַכִּירָה.

הָאות הראשונה, המשפט הראשון, הסֵפר הראשון שקראנו בִּשְלֵמוּתוֹ, הרֶגע שבּו נִכנסנו אֶל תוך עולם אחֵר — כל אלֶה הן חֲוָויות מסעירות, מְעַצבוֹת, שכּולנו שותפים בהן. בַּשיר הזה המשוררת מזכּירה לנו אֶת טַעמָהּ של הרִאשוניוּת הזאת, אולי משום שאחרֵי קריאת ספרים אחדים אנחנו כבר מִתְקשים לשַחזֵר אותה.
כדי לְהַמְחיש זאת המשוררת מִשתַמֶשת בכמה דרכים מעַניינות: היא פותחת בְּדִימוּיִים של סכּנה דַווקא. אולי הסֵפר יכול לנשוך, לצבּוט. אחַר כך היא מְתָאֶרת אֶת הכּניסה אליו כִּנפילה אֶפשָרית, כִּכְניסה אֶל עולם שֶחוּקָיו לא בְּהֶכרֵחַ ידועים מֵרֹאש. דִימוּי נוסף הוא של למידה, של הַשָׂגת שליטה — הַקריאה בספר מוּשְוֵוית לְלימוד אכילה בסכין ובמזלג. אבָל אז שוב הפתעה: מתבָּרר שאין לַסֵפר קרקעית. מה שהיה נִדמֶה כִּשליטה אֵינו אֶלָא עוד נפילה. אך כמו פתיחת מסעה של אליס בְּאֶרץ הפְּלָאוֹת, הנפילה הזאת אֵינה מסוכֶּנת, יש בה עונג של פליאה ושל גילוּי, קצת כמו בְּמִתְקן שעשועים מפחיד בַּלונה פארק.
השורות האחרונות בַּשיר הן שוב שילוב של קריצה והפתעה על שום השימוש הדו–מַשְמָעי בַּמוּנח ׳סוֹף הָעוֹלָם׳. כל התהליך הזה, המפחיד מעט, מרגיעה המשוררת, אֵינו סוף העולם, הוא לא נורא באמת. אבָל בְּמובן עמוק יותר הוא אכן סוף: סופו של העולם כפי שהיה מוכָּר עד עכשיו וּתחילתו של עולם אחֵר — והַקריאה היא שמְאַפשֶרת לגלות אותו.
כָּתַב: לִיאוֹר שְטֶרְנְבֵּרְג

