רֹגֶז, רֹגֶז, רֹגֶז!
שָׁרוּי חָתוּל בְּרֹגֶז!
שָׁרוּי בְּרֹגֶז עַל חָבֵר,
עַל חֲתַלְתּוּל אָפֹר אַחֵר,
עַל בִּים, עַל בַּם, עַל בִּמְבּוּלָם —
בְּרֹ-רֹ-רֹגֶז עַל כֻּלָּם!
וְהוּא רוֹגֵז, וְהוּא כּוֹעֵס,
וְלֹא יִרְצֶה לְהִתְפַּיֵּס,
וְלֹא אָכַל, וְלֹא שָׁתָה,
וְלֹא טָטִי, וְלֹא טָטָה,
וְרַק שָׁרוּי בְּרֹגֶז,
רֹגֶז, רֹגֶז, רֹגֶז!
שִיר היְלָדים הקְלָאסי של מִרְיָם יָלָן שְטֶקֶלִיס מֵיטיב לבטֵא מצב של שלילה מוּחלטת. החתול בוחר להיות ׳בְּרוֹגֶז׳: לא להקשיב, לא לקבל, לא להסכים לְשום פּשָרה. בּיטוּי מוּבהק לְכך נמצא בַּחזרה הרַבּה על המילה ‘לא‘ בַּבַּית השני של השיר. הֶחָתול הסַרבָן יכול ליַיצג כל ילד או ילדה שנִמצאים בְּמצב רוח שכָּזה, ואין ספק שהשיר מכַוֵון גם לְכך. הַבּחירה של המְשורֶרת לסַיֵים אֶת השיר לְלֹא פִּיוּס והשלָמה אולַי רומזת שגם לִרגָשות שְלילִיים יש מקום, ושלֹא הכול צריך להיפָּתר, וּמִייָד. מצד שני, השיר מֵכיל גם ביקורת סְמוּיָה על סַרבָנוּתו של הֶחָתול: תֵיאור תגוּבתו בַּמילים השטוּתִיוֹת ‘וְלֹא טָטִי וְלֹא טָטָה’ מַעלֶה אֶת האֶפשָרוּת שכַּעס ללֹא פֵּשר והִתנַגדוּת לְכל דבר מבַטְאים הִתנַהגוּת חסרת טעם ואפילו בְּעָיָיתית.
כָּתַב: לִיאוֹר שְטֶרְנְבֵּרְג
