תפריט
אנחנו, בנות ובני האדם, אוהבים סיפורים.
כשאנחנו קוראים או שומעים סיפורים, אנחנו מקבלים הצצה לתוך העולם של מישהו אחר. לפעמים ההצצה הזאת לוקחת את הדמיון שלנו למקומות חדשים לגמרי, ואז העולם נעשה מעניין ומלהיב יותר משהיה. ולפעמים זה להיפך, לפעמים אנחנו יכולים לזהות את עצמנו בתוך הסיפור, ולהבין שעוד מישהו כבר חווה שמחות וקשיים דומים לשלנו.
כשאנחנו כותבים סיפור, יש לנו הזדמנות לחלוק את העולם הפנימי שלנו עם אחרים. אנחנו יכולים לרגש אותם, להצחיק ולהפחיד אותם. כשאנחנו מעבדים חוויה ויוצרים ממנה סיפור, אנחנו גם מחליטים איך להציג אותה בפני עצמנו ובפני אחרים, ובכך אנחנו הופכים אותה לשלנו.
סיפורים עוזרים לנו להרגיש שאנחנו לא בודדים בעולם. וחשוב מכל – סיפורים זה כיף.
כל גיליון של עיתון ‘עיניים’ מכיל כמה סיפורים לילדים. כל הסיפורים עוסקים בנושא הגיליון, ומרתק לראות את האופנים המפתיעים שבהם כותבות וכותבים שונים בוחרים לטפל בנושאים של ‘עיניים’. הסיפורים שמתפרסמים ב’עיניים’ נכתבים על ידי מיטב הכותבות והכותבים בישראל. חלקם כותבים חדשים, שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם הספרות, ואחרים סופרים שכבר פרסמו רבות לילדים ולמבוגרים.
בין הסופרים והסופרות שפרסמו סיפורים לילדים בעיתון ‘עיניים’ לאורך השנים ניתן למנות את אתגר קרת, שהם סמיט, דוד גרוסמן, לירן גולוד, סמי ברדוגו, א.ב. יהושע, רות אלמוג, אריאל הירשפלד, עמית ויסברגר, עדנה שמש, חיים באר, יעל נאמן, נועה מנהיים, מיכל זמיר ורבים נוספים.
כל סיפור זוכה לאיורים מקוריים ומרהיבים של מאיירות ומאיירים המקבלים הזדמנות ליצור פרשנות יצירתית משלהם לטקסט במגוון טכניקות וסגנונות.
לצד היותו מקור לתוכן איכותי וסיפורים לילדים, עיתון ‘עיניים’ שואף להעניק לילדים פלטפורמה ליצירה וביטוי עצמי. בעיתון ארבעה מדורים בהם מתפרסמות מדי חודש יצירות של ילדים בתחומי הציור, הצילום, הכתיבה ויצירת הקומיקס. בכל גיליון מופיעות יצירות של כ-30 ילדים! מנסיוננו, פרסום יצירה בעיתון הוא חוויה מעצימה ומשמחת מאד עבור הילדים, ומעודדת אותם להמשיך ליצור ולשלוח לנו את יצירותיהם.
במסגרת מדור ‘הסיפור שאינו נגמר’ מפרסמת מדי חודש סופרת הילדים לירן גולוד סיפור מסקרן שאין לו סוף. הילדים מוזמנים לכתוב המשך לסיפור ולשלוח אותו למערכת ‘עיניים’. מספר המשכים מתפרסמים בגיליון, והיתר מתפרסמים באתר האינטרנט של ‘עיניים’.
בנוסף, העיתון מזמין את המנויות והמנויים לשלוח לעיתון סיפורים ושירים פרי עטם. הילדים מקבלים תמיד מענה מכבד ומעודד מצוות העיתון, ויצירותיהם מתפרסמות באתר האינטרנט. חלק מהסיפורים מתפרסמים גם בעיתון המודפס, במדור ‘עיניים שלי’.
***
לסיום, נשתף כאן את המאמר הקצר והמרתק שכתב דב אלפון עבור גיליון ‘ספר’ של ‘עיניים’:
מי מַכּיר אֶת הסֵפר ‘הָארִי פּוֹטֵר’? — “מי לא?” אתם ודאי עונים. אבָל תָלוּי מה הכַּוָונה ב’להכּיר’. באַנְגְלִיָה חָקְרוּ קבוצה של ילדים וּבָדקו אִם הם מַכּירים אֶת כל פִּיתוּלֵי הָעֲלִילה של הסיפור, והִתבָּרֵר שֶאֵלֶה שֶקָראו אֶת הסֵפר יָדעו לַענות על כל שאֵלָה, ואִילוּ ילדים שֶרק צָפו בַּסֶרט נִכשלו שוב ושוב.
החוקרים הֶחליטו לַערוֹך ניסוי נוסף. הם נתנו לַילדים לִקרוא אֶת הסיפור על מַמלֶכת נַרְנִיָה ‘האריֵה, המְכַשֵפה וארון הבגדים’, וְלִילדים אחרים הִקרינו אֶת הסרט. שוב הִתבָּרֵר שילדים שקָראו אֶת הסֵפר הֵבינו טוב יותר אֶת הָעלילה מאשר ילדים שהִסְתַפְּקו בַּסרט.
קריאַת סְפרים היא הפּעוּלה שֶמְפַתַחַת אֶת המוח בַּיעילוּת הרַבּה ביותר וּבַמהירוּת הרַבּה ביותר (ויש שיוֹסיפו: גם בָּאוֹפֶן המהנֶה ביותר). ב־1982 פִּּרסֵם פרופסור ווֹלְטֶר אוֹנְג מֶחקר מַקיף על בנֵי שֶבט החיים בְּפינה נִידַחַת של בְּרית המוֹעָצות לשֶעָבר ואשר אינם יודעים קְרוֹא וּכְתוֹב. החוקר חָד להם חידה: “בַּצפון הרחוק, באֲזורים שֶבּהם יש שלג, כל הדוּבּים הם לְבָנים. אזור נוֹבָאיָה־זֶמְבְּלָה הוא בַּצָפון הרחוק, ויש שָם שלג. מה צֶבע הדובים באזור נוֹבָאיָה־זֶמְבְּלָה?” אנשֵי השֶבט לא יָדעו לַענות על השאֵלה. הם אמרו: “אני לא יודע. בכל אזור יש דובים קצת שונים. פֹה הדובים הם חומים. אני ראיתי רק דובים חומים”.
אנשֵי השֶבט יָדעו לַענות רק על מה שהִכּירו בִּסְביבָתם, אבָל מי שקורא לומד לִקלוֹט מֵידע חדש וגם להבין את הקֶשר שבין הפרטים. מי שקורא חושב: “יש חַבלֵי ארץ שֶבּהם יורד שלג, ובהם כל הדובים הלבנים. אם כך בנוֹבָאיָה־זֶמְבְּלָה הדובים לבנים”.
קריאַת סְפרים חשובה לא רק לְהִתְפַּתחוּת האִינְטֵלִיגֶנְצְיָה, היא גם חֵלק מֶרכָּזי בְּתרבות המערב. העַם היהודי תָרם לָעולם אֶת התנ”ך, הסֵפר החשוּב ביותר והמוּכָּר ביותר שֶנִכתב עד היום, ואנחנו רואים בו יסוֹד מֶרכָּזי של קיוּמנו.
ביָמֵינוּ רבּים מְפַחדים שאנשים יַפסיקו לִקרוא סְפרים והסֵפר יֵיעָלם. הנבואה השחורה הזאת מכוּנָה לִפעמים ‘מוֹתו הצָפוי של הסֵפר’. החֲשָש הוא שֶבִּגלל הִתפַּתחוּת רשת האִינטֶרנֵט והִתקַדמוּת המַחשבים הנַיידים למִיניהם לא רחוק היום שֶבּו אנשים יַעדיפו לִקרוא סְפרים על גבֵּי צָג בִּמקום על נייר, ואז יַפסיקו להדפיס וְלִמכּור ספרים.
האִם זה באמת נורא? — “ודאי!” אתם עונים. אבָל אתם טועים. הסֵפר, כחֵפץ, הוא חסַר חשִיבוּת. מה שהופך אותו למוּפְלָא הוא הסיפורים שֶבּתוכו. כאשר יוֹהָן גוּטְנְבֶּרְג הִדפּיס אֶת הסֵפר הרִאשון, ב־1455, אנשים כבר קראו ספרים במֶשך אלפֵי שָנים. תֵיבת נוֹח, שִמְשוֹן ודְלִילָה, מִשפּט שְלֹמֹה ועֲצַת אֲחִיתוֹפֶל, כל הסיפורים הנִפלאים הללו נִכתבו בַּיד על גַבֵּי מגילות או בִּסְפרים עָבֵי כָּרֵס וְנִקראו שוב ושוב (ועוד לִפנֵי כן הם נֶחרתו באֶבן או בלוּחוֹת חוֹמֶר). הַמצָאת הַדפוּס אִפשרה לַהפוֹך אֶת הסֵפר להֲמוֹנִי: הוא נַעשָׂה זול הרבֵּה יותר מאשר בעָבר, וכמובן נוֹח יותר: אִי אפשר לִקרוא סיפור חָרוּת על לוחות אֶבן בַּמיטה; סֵפר, אֶפשר גם אפשר.
לכן אני בָּטוח שאִם הסֵפר ‘ימות’, זה יהיה רק מִפּנֵי שנִזכּה להמצאה שתַהפוֹך אֶת הַקריאה לזוֹלה עוד יותר ולנוחה עוד יותר. אולי זה יהיה באִינטֶרנֵט, אולי בַּטלפון הסֵלוּלָרי, אולי על גַבֵּי צָג מַדהים שעדיין לא קַיָים.
וּבעֶצם, זה לא חשוּב. ילדים הֲרֵי יַמשיכו לִקרוא אֶת ‘האוֹדִיסֵיאָה’ ואֶת התנ”ך, אֶת ‘פִּיטֶר פֵּן’ ואֶת ‘שַׂר הַטַבָּעות’, אֶת ‘הנסיך הקָטן’ ואֶת סיפורֵי מַמלֶכת נַרְנִיָה בכל צוּרה שֶבּה יהיה להם נוֹח. לא חַייבים לפַחֵד
מֵהָעתיד — הָארִי פּוֹטֵר מַפחיד גם ככה.
