האתר משתמש בקובצי Cookies לצורך תפעול ומדידה. מידע נוסף במדיניות הפרטיות.
למִשפחה אחת בֶּעָתיד היה רוֹבּוֹט שנִראָה אֱנוֹשִי לגמרֵי, ותפקידוֹ היה לעשׂות מה שאומרים לו. ערב אחד הוא נֶעמד ליד החלון והִבּיט אֶל הָעיר ואל הגֶשם.
“לא הִכנסתָ אֶת הכֵּלים לַמֵדיח”, הֵעיר האב וקם מהשולחן.
“עוד מעט”, אמר הרוֹבּוֹט.
“גם לא פיניתָ אֶת השולחן אחרֵי האוכל”, הוסיפה הבת.
“דַי כבר”, אמר הרוֹבּוֹט, וסובב אליהם אֶת גבו.
בְּנֵי הבית הִבּיטו בו וגם זה בָּזֶה בְּתַדהֵמה. האֵם ניגשה אליו. “מה קרה?” שאלה בְּקולה הַנעים והניחה אֶת ידה על כתפו.
“נשבּר לי”, אמר הרוֹבּוֹט, “תמיד פקודות והוראות וּמשׂימות”. האב הִזְעִיף פָּנים, פתח אֶת היִישׂוּמוֹן בַּנייד וּבָדק בַּהַגדָרות. “תגיד עוד דברים”, ביקשה האֵם, שהייתה אִכפּתית וּמְכילה.
“בעיניכם אני רק מְשָרֵת”, כעס הרוֹבּוֹט, “עבֶד!”
“בסדר”, אמר האב. הוא היה קְצר רוח והֶחְלֵטִי: “אנחנו נִפטרים מִמנוּ.”
“בואו, ננסֶה להבין מה העִניין”, הִציעה האֵם.
“הֵבנתי כבר”, אמר האב, “רק צרות יהיו בגללו”.
“לא, כי אתה…” אמר הרוֹבּוֹט בעוֹקצָנוּת.
הבת הִבּיטה בהם בִּפליאה. מֵעולם לא חשבה שרוֹבּוֹט יגיד דברים כאלֶה.
“אמרתי לָך שאסור לִקנות אֶת הדֶגם הזה”, אמר האב. הייתה לו נְטִייה להאשים אֶת האחרים.
“חכֵּה ונִראֶה מה יהיה”, ביקשה האֵם.
“שיִתאַפֵּס וּמייד”, אִייֵם האב, “או שנזמין לו אַלְטֶע־זָאכֶען”.
הרוֹבּוֹט הֶעמיד פָּנים שלא שמע, הִתרחק לְעֶמדת הטעינה וכיבָּה אֶת עצמוֹ. האֵם הִבּיטה בכולם, נְחוּשָה לִמצוא פִּתְרון.
*
הטֶכְנַאי סגר אֶת הכּוֹנָן בְּעוֹרֶף הרוֹבּוֹט ושתה מהתֵה. האֵם הִתנצלה: “הרוֹבּוֹט הִפסיק להכין קפה ולא מגלֶה היכן הצִנצנת.”
“הִתרגלתי”, גיחך הטֶכנאי, “ככה זה בְּכל משפחה עִם הדֶגם הזה”. “מה יהיה?” הִפצירה בו האֵם, “בַּעלִי מִשתגע, כל הזמן יש מריבות, הבית מבוּלגָן, הרוֹבּוֹט טורק דלתות, טוען שכּולנו נֶגדו… אני לא יודעת מה לעשׂות”.
“לַדֶגם הזה יש בִּינָה מְלָאכוּתית מִתפַּתחת וּרגשות”, הִסבּיר הטֶכנאי בּשָעה שמִילֵא דוּחַ. “מַגיע שָלב שפָּחות מְעַניין אותם להשׂבּיעַ רצון והם בודקים אֶת הגבולות, מְחַפּשׂים איפֹה הם יכולים להִסתדר בְּעַצמָם”.
“כמו בְּגיל ההִתבַּגרות?” חִייְכה האֵם בִּמְבוּכָה, מִשתוֹמֶמת. “משהו כזה”, הִסכּים הטכנאי וְנִזכּר בִּנְעוּרָיו שלו וּבִבְנוֹ שלו. “בכל אופן זה לא מסוכן בשום צורה וּבַסוף זה יעבור”.
“ואִם לא?” הִתעַניינה האֵם בחשש. “ההחלטה תִהיֶה בְּיַדכם”, אמר הטֶכְנַאי, אסף אֶת צִיוּדוֹ ויצא.
האֵם הֶעבירה אֶת אֶצְבָּעה על לֶחְיוֹ של הרוֹבּוֹט הדוֹמֵם. העור המְלָאכוּתי היה נעים. היא נגעה בִּתְנוּךְ אוֹזְנוֹ. נשמע זִמזוּם קָלוּש. הרוֹבּוֹט פקח אֶת עינָיו והִבּיט בה. היא הִרגישה חמימוּת בין גְרוֹנָה לְבִטְנה.
“אני רוצָה שתישאר איתנו”, אמרה לו, “עזור לנו לעזור לךָ”.
“זה לא תלוי בי”, אמר הרוֹבּוֹט, “זה משהו פְּנימי”.
*
עוד ארוחת ערב נִגמרה. האב הִכניס אֶת הכֵּלים לַמֵדיח. הרוֹבּוֹט הִשקיף על העיר, מִתנועע בְּקֶצב המוזיקה שֶשָמע. האֵם הִבּיטה בו בְּעֶצב. זה היה הלילה האחרון שלו אֶצלָם והוא לא ידע זאת. הבת לא יכלה להתאפק עוד, ניגשה אֶל הרוֹבּוֹט וּמשכה אֶת האוזניות מֵרֹאשו.
“לְמה זה טוב?!” הוא גער בה.
“בסדר, הֵבַנו”, אמרה הבת, “אתה הכי חכם והכי חזק והורַיי לא מְבינים חצי מֵהפוּנְקְציות שלךָ, אבָל הם קנו וגידלו אותךָ”.
“וזה נותן להם זכות להִתיַיחס אליי ככה?” שאל הרוֹבּוֹט בְּצִינִיוּת. “הם אוהבים אותךָ”, אמרה הבת, “הם רוצים בְּטוֹבתךָ”.
“שמישהו יקפל בשבילךָ אֶת הכביסה זאת אהבה?” הִשתוֹמֵם הרוֹבּוֹט. “אבָל זה תפקידךָ!” אמרה הבת.
“וָואוּ, קשֶה לנחֵש לטוֹבת מי אַת”, ענה לה הרוֹבּוֹט, מסתיר אֶת עֶלבּוֹנוֹ. “אוּף איתךָ!” אמרה הבת והִתרחקה בכעס. שֶקט הִשׂתָרֵר בַּבַּית.
“אולי תצאו יחד?” אמרה פתאום האֵם.
הבת והרוֹבּוֹט גיחכו. עד עכשיו לא רצה האב להִתעָרֵב, הוא פשוט לא הֶאמין לְמִשמַע אוֹזנָיו. “עִם החברים שלָך”, הִמשיכה האֵם, “שיצטָרֵף אליכם העֶרב”.
“בְּכֵּיף”, אמרה הבּת, מושֶכת בִּכתֵפֶיהָ.
“זה רציני?” שאל הרוֹבּוֹט והֶעביר אֶת מבָּטוֹ מִזוֹ אֶל זוֹ.
“למה לא?” אוֹרוּ פָּנֶיה של האֵם, “מַגיעה לךָ חופשה”.
“אני לא מאמין!” אמר הרוֹבּוֹט ותפס אֶת רֹאשו מאוּשר.
הבת הלכה להִתכּונֵן. לָאֵם רָוַוח, והיא נתנה לָרוֹבּוֹט כסף לבזבֵּז. הוא חיבק אותה בתודה ואסף אֶת הצלחות שנוֹתְרו על השולחן. אחַר כך הוציא אֶת צִנצנת הקפה מהמחבוא והניח אותה ליד האב.
“אַל תִתרגל”, הִזהיר הרוֹבּוֹט בחיוך קטן.
“גם אתה לא”, ענה האב.
הבת והרוֹבּוֹט יצאו לְבַלוֹת, והאב הכין קפה לָאֵם וּלְעצמו.
“איזה חצוף”, הוא נֶאנח.
“מה לעשׂות”, הֵשיבה האֵם, “זה הגיל הזה”.
