סיפורים לילדים הסיפור שאינו נגמר

אתם מוזמנים להמציא המשך ל'סיפור שאינו נגמר' המופיע
בגיליון החדש. מבחר מן
ההמשכים שלכם יפורסם בגיליון
הבא, והשאר יפורסם כאן באתר במדור "סיפורים לילדים".

תקציר הסיפור שהופיע בגיליון נפש

עֲנָת מגַלָה לַיומן שלה את כל מה שהיא לא מגַלה לאחרים. מבַּחוּץ היא מִתנַהגת בעדינוּת, בִּנדיבוּת וּבְרכּוּת, וכולם אומרים עלֶיהָ שהיא 'נפש טובה', אבָל בְּעצם היא לא כָּזֹאת: מִתחשֵק לה להרבּיץ לָאח הקטן שלה, היא שׂונֵאת אֶת חבֶרתהּ נַעֲמָה, היא רוצָה לצעוק על החבֵרות שלה ולומר להן שהן מְטוּמטָמות... אבָל אֵיזה פחד! מה יִקרה אִם מישהו יגַלה אֶת הַיומן וְיִקרא בו?

המשך:

פתאום נשמעה קריאה: “ענת החדר שלך נורא מבולגן, בואי נסדר אותו”. “טוב”, עניתי; אך ביומני כתבתי: האמא המעצבנת הזאת קוראת לי לסדר את החדר כשבא לי להרגיע קצת את הנפש. אמי התחילה לקרוא ביומן. “אפשר לזרוק את זה?” “לא!”, עניתי, פחדתי נורא.

למחרת כשיצאתי מבית הספר ידעתי שאמי תקרא לאבי כדי לשוחח על מה שכתבתי. כשהגעתי הביתה הם כבר היו בחדר, שמעתי את אמי אומרת: “איך שמלמדים לכתוב בבתי הספר האלה, הכתב של ענת היה כל כך מקושקש שלא הצלחתי לקרוא ביומן שלה”. נשמתי לרווחה, ומאז אני לא כותבת ביומן מחשש שיקראו בו.


אורי דוידוביץ'
בן 8

המשך:

אני יודעת שחושבים שאני נפש טובה, אבל זאת לא אני באמת. אין לי תמיד סבלנות להקשיב ולעזור. אני לפעמים רוצה קצת חופש, לא לציית, לומר לא לפעמים, כי זה מעצבן שאני לא יכולה להוציא את הכעס


סהר זילברשטיין
בת 7

המשך:

יום למחרת, סבא של ענת נכנס לחדר שלה כדי לסדר אותו. הוא ראה את היומן וקרא את מה שכתבה אתמול. ואז הוא אסף אותה מבית הספר ואמר לה שהם הולכים לנחל הסודי.

בנחל הסודי סבא אמר, ענתי יקרה קראתי את היומן שלך, ואת יכולה לבחור לעשות מה שבא לך, ולא מה שבא לאחרים.

ענתי כעסה על סבא שהוא קרא לה את היומן, אבל היא הבינה מה סבא אומר. ומאז היא מנסה להשתדל לעשות מה שבא לה.לפעמים היא עדיין עושה את מה שאחרים רוצים אבל היא משתדלת לעשות את מה שהיא רוצה.”

מעין לוי
בן 7 וחצי

המשך:

לפתע הרגשתי ששתי ידיים חמות מחבקות אותי. הפסקתי את הכתיבה, אבל פחדתי להסתובב, ידעתי שהפעם תפסו אותי. “אוי! ענתי! את בדיוק כמוני!” להפתעתי, זאת הייתה נועה, ילדה מהכיתה שלי, מגניבה, מצחיקה וכיפית. הסתובבתי בבהלה. היא חייכה אלי חיוך מעודד, תפסה את היד שלי וגררה אותי אל פינה שקטה בקצה המדשאה. לפני שהספקתי להגיד משהו היא אמרה, “בבית ספר הקודם הייתי בדיוק כמוך! הייתי שקטה, וכולם כינו אותי ‘נפש טובה’ שנאתי את זה, אבל בעיקר שנאתי את עצמי, על זה שאין לי אומץ להסתכל לתוכי ולהראות מי אני באמת. כשעברנו ידעתי שסוף סוף יש לי הזדמנות להבין מי אני באמת.” הייתי המומה, לפתע, הבנתי מי אני באמת. ידעתי שאין יותר מכשולים. בזכות נועה התגברתי על הפחד שלי מהאני האמיתי שלי. היום אנחנו חברות טובות, ואני כבר לא צריכה לחשוש כשבא לי לפעמים להיות קצת ‘נפש רעה‘ (-:

נעמי כרם שרייר
בת 12

המשך:

אני סוגרת את היומן ומניחה אותו בחזרה במגירה, אני לא אוהבת לחשוב על מה יקרה אם מישהו ימצא אותו ויקרא בו.

״ענת בואי לאכול ארוחת ערב״, אמא קוראת לי מהמטבח. אני יוצאת מהחדר, ראשי מלא במחשבות. אני מתיישבת לשולחן ליד אלדד ומנסה להרגיע את עצמי כאשר הוא שוב מתלונן על האוכל.

״אז איך היה היום בבית הספר?״, שואל אבא.

״היה בסדר״ אני עונה. אני לא מספרת לו שהחלפתי את הכריך אבוקדו שהכין לי עם הכריך טחינה ועגבניות של נעמה, או ששוב הייתי צריכה לפתור עוד סכסוך טיפשי בין חברותיי, או שאני אפילו לא רוצה להיות חברה שלהן! אני לא מספרת לו שום דבר מזה.

לאחר ארוחת הערב אמא מנסה להכניס את אלדד לאמבטיה והוא כמובן מסרב. לאחר שכנועים רבים הוא סוף סוף נכנס אבל כשמגיע הזמן לצאת הוא שוב פעם מסרב. ככה זה כל ערב.

אני נשכבת על המיטה וחושבת על מה שקרה היום. אני חושבת על כל האנשים שקראו לי ״נפש טובה״, כל האנשים שחושבים שהם מכירים את האני האמיתית, כל האנשים שבטוחים שאם אני מנומסת ומאופקת כלפי חוץ ככה אני גם מבפנים.

אבל הם טועים. אני לא ״נפש טובה״, הרי לפי הסטנדרטים שלהם נפש טובה צריכה להיות מישהי שכולה עדינה, נחמדה, צנועה, ומנומסת. מישהי מושלמת. אבל זאת לא אני, ואני בסדר עם זה.

אני מכבה את האור, מתכסה בשמיכה ועוצמת את עיניי.

נועה כהנא
בת 14

המשך:

באותו היום ענת הלכה לבית הספר ולא ידעה כי אמא מחפשת בחדרה ספר כלשהו. אמא חיטטה קצת פה, קצת שם, עד שמצא את היומן. אמא החליטה לקרוא בו. היא קראה על כל הקשיים של ענת ולא הבינה איך ענת לא סיפרה לה עליהם. היא החליטה לשאול את ענת על כך. כאשר חזרה ענת מבית הספר הזדעזעה למצוא את אמא קוראת ביומנה. ״אמא! למה את קוראת ביומן שלי?! לא ביקשת רשות!!!!״ אמא קמה בפנים זועמות. ״ענת, הרי את נפש טובה. למה את צועקת עליי?!״ ענת הרגישה איך   פניה מאדימות מכעס ומבושה וחשבה לעצמה ׳נפש טובה – אני לא.׳ ולאמא אמרה, ״איך את כועסת עליי זמן שאת קוראת ביומן שלי?!״ ענת ראתה שאמא היתה המומה. וכך פרצה מריבה גדולה בין אמא לענת.

מיכאלה שרלין
בת 9

שלחו את ההמשכים
לסיפור החדש בנושא

בוץ

המשך:

ענת סיימה לכתוב וקמה ממיטתה אל עבר הארון פתחה את התא הסודי שנמצא בתוכו הכניסה לתוכו את היומן והלכה, ככה עשתה מדי יום: כתבה, החביאה והלכה. בחלוף הזמן דירתם התיישנה וצברה אבק, לכן הוריה של ענת החליטו לעבור לדירה חדשה: גדולה יותר מרווחת יותר וטובה יותר, הוריה התחילו בסידורים שמו את חפציהם בארגזים ניקו את הבית והזמינו את המובילים. אחרי כמה ימים כבר כמעט הכל היה מוכן הם רק היו צריכים לעטוף בפצפצים את הרהיטים הגדולים, כשאימה של ענת אורלי הגיעה אל ארונה של ענת היא מצאה את התא הסודי שמוחבא בתוכו היא שלחה את ידה אל עבר התא פתחה את התא וראתה שם ספר שעליו היה כתוב “היומן של ענת” אורלי סגרה את התא מפני שכשהייתה ילדה הוריה נדחפו לה לכל הדברים שעשתה לכן כשענת נולדה היא החליטה לא לנהוג כמותם, אך סקרנותה גברה עלייה היא ניגשה אל הארון פתחה את התא והתחילה לדפדף דף אחר דף… לאחר שהיא קראה כל מה שכתוב היא החזירה את הספר אל עבר התא וצעדה אל עבר ענת חיפשה בכל החדרים עד שמצאה אותה במטבח אורלי ניגשה אל ענת התכופפה אל עברה ואמרה לה “הסתכלתי ביומן שלך” ענת נבהלה אחרי שתיקה קצרה אורלי המשיכה “אני לא כועסת עליך אבל אני ממש מאוכזבת מכך שלא סיפרת לי, ולהבא: אם קשה לך מדי פשוט תגידי ושתדעי שאת תמיד יכלה לספר לי הכל” ענת נשמה לרווחה וחיבקה את אורלי. ומאותו יום תמיד כשהיה לה קשה מדי היא תמיד אמרה את זה והם נתנו לה קצת מרחב.

אביב ברוך
בן 10

המשך:

אוי ואבוי, מה שחששתי ממנו קרה. נעמה מצאה את היומן וקרעה אותו לחתיכות קטנות והכניסה אותן לשקית שעליה כתבה (באדום) מעצבנת אחת! נעמה.

 כשהגעתי בבוקר לכיתה השקית עם קרעי היומן נפלה עלי מתוך התא שלי.

התחלתי לבכות והמורה ראתה שמשהו לא בסדר איתי ושאלה אותי :

“מה קרה?”  היא ראתה את היומן הקרוע, ושלחה את נעמה למנהלת.

כעבור כשעה, המנהלת הזמינה אותי לברר עם נעמה מה היה.

הסברתי למנהלת שנמאס לי להיות כל הזמן ילדה טובה והיחיד שאני יכולה לספר לו זה היומן שלי.

נעמה התנהגה לא יפה כשלקחה את היומן בלי רשות מהתא הפרטי שלי.

המנהלת הציעה שאני ונעמה נבקש סליחה אחת מהשנייה. אני אמרתי לנעמה שאני לא באמת שונאת אותה, רק את מה שהיא עשתה. ונעמה התנצלה על שקרעה את היומן שלי. ושתינו חזרנו יד ביד לכיתה.

אבידן ברשילון
בן 7

המשך:

למחרת: יומני היקר היום לנעמה היה כריך עם שוקולד.(יאמי!) החלטתי לנקום והחלפתי מהר בין הכריכים בלי אישורה של נעמה, נגסתי בכריך  שוקולד שלה, נעמה הופתעה וכעסה וצעקה “מעצבנת! זה הכריך שלי!”הזמנתי את החברות שלי לפתור את הריב, והן הופתעו שרבנו. בצהרים אמא אמרה לי לשמור על אלדד ואמרתי שאני עסוקה,אמא שתקה וגם היא הייתה מופתעת ממני. אוי יומני היקר אתה לא מבין לאיזה מפלצת הפכתי עכשיו, אוי יומני אני כל כך מתחרטת. למחרת:היום באו לחדרי  כל החברות מהכיתה, אמא,ואבא ואמרו לי שנעמה מצאה את היומן שלי על השולחן שלה והציצה בו הת מה שקראה  סיפרה לכולם לכולם עלמה שכתבתי היומנים הבטיחו שהשתדלו לשים לב לדברים כאלו. ולהשתדל שזה לא יקרה.

יעל שמרון
בת 10

המשך:

פתאום אמא שלי נכנסה לחדר, סגרתי את היומן ושמתי מתחת למיטה שלי בדיוק ברגע האחרון. בלילה אמא שאלה אותי איך היה עם אלדד ושיקרתי ואמרתי שהיה מעולה וגם היא שאלה אותי אם את רוצה שנזמין מחר חברה ומתוך הרגל אמרתי כן למרות שלא רציתי. למחרת אחר הצהריים באה אלי נוני האחות התאומה של ציקי. אחרי ששיחקנו קצת היא ראתה מתחת למיטתי את היומן שלי ושאלה אם אפשר לקרוא ושוב פעם עניתי כן מתוך הרגל ולפני שהספקתי להגיד לא היא קראה את הקטע על הריבים של החברות שלי…

יונה צבי שלו ישראלי
בן 9

המשך:

אוי, אני חייבת לחשוב מהר! עוד כמה דקות באות אלי כל החברות. אולי אני אסתיר אותך, יומן? אולי אבטל את הפגישה? אולי פשוט אקווה שהם לא יגלו אותך? לא, לא, מה אני אעשה?!

פתאום צלצל הטלפון שלי. זאת הייתה נעמה. היא אמרה לי שכשהיא תבוא אלי היא תביא לי כריך אבוקדו במקום זה שהיא לקחה. ואז אלדד נכנס לחדרי ואמר שהוא רוצה לשחק איתי. באו החברות ואמרו שהן השלימו. זה היה כמו קסם, כאילו הנפש שלי עשתה ‘קליק’ והכול הסתדר.

נעמי שי
בת 10

המשך:

אני ממש לא רוצה לחשוב על זה טוב אני נכנסת למיטה לילה טוב יומן בבוקר הילדה מתעוררת מחלום שרצתה לכתוב ביומן ואז מגלה שהיומן לא במקומו היא יורדת למטה והיא רואה את ההורים שלה את אלדד וחברותיה צועקים עליה וראתה את נעמה עם היומן שלה וממש התאכזבה מחברות שלה שבאו לבית שלה ולקחו את היומן מאז היא גם קצת ילדה שובבה

פלג רשתי
בת 11

המשך:

יומני היקר, איני יודעת מה יהיה אם ימצאו אותך, ויקראו מה כתבתי,

אבל אתה יודע, ורק אתה יודע, שאז השתנו לי החיים, שאז כבר לא יבקשו ממני להשלים בין כולם,

או לשמור על אלדד…

איך יראו החיים שלי אז? אולי כדאי לשתף מישהו ברגשותיי?

יומני היקר, עזור לי, תן לי עצה, כי אחרת אני לא אשרוד ואתפוצץ מהשמירה בלב כל כך הרבה זמן, או שאמשיך להיות “נפש טובה”?

ענבר גרומן