לְפֶתע הִתאַגדו כל כוכְבֵי השמַיים ונוצרה צוּרה ברוּרה בְּיותר של דְרָקון! לַדרקון הייתה בטן צרה וארוּכּה. רגלָיו גם הן היו ארוכות וּגדולות, הזנב היה בְּאורך של מֶטרים! היה לו רֹאש דֵי גדול וקַרנַיים מַרשימות, וגם שׂפם כזה, כמו לַדרָקונים שיֵש בְּסין. והיו לו כנפַיים עצוּמות וארוכות.

הדרָקון הִתנועֵע בָּאֲוִויר ונופף בִּכנפָיו. יוּלִי נִבהלה והִסתַתרה מֵאחורֵי גָאיָה, אחותה התְאוֹמה. אבל לְרוע מַזָלהּ של יוּלִי, גם גָאיָה נִבהלה ולָכן הלכה אֶל מֵאחורֵי יוּלִי. וכך הַתאוֹמות הלכו סְחוֹר סחור… ואז יוֹנָתָן צעק: “הֵיי, זה כמו הדְרָקון מֵהסֵפר שלי. הוא מסַפֵּר על דרקונים עשׂוּיִים מִכּוכבים, זה בֶּטח אמיתי!”

אוֹפִיר הִנהֵן ואמר:” כן, בטח”.

“אבל, אבל…” אמר יוֹנָתָן, “אתה רואה את הדרָקון הזה מול עֵינֵיךָ!”

ואז עֵדֶן אמרה: “אולַי יוֹנָתָן צודק?” וכל הַילדים בַּקבוּצה נֶחרדו.

“יש! פעם רִאשונה מישהו חושב שאני לא מַמציא,” אמר יוֹנָתָן.

“טוב, זה לא משַנֶה עכשָיו,” אמרה המַדריכה תָמָר, “זה נִראֶה לא בְּטיחוּתי. קדימה כולם, קחו את הדברים שלכם ונרד לְמַטה בִּמהירוּת”.

הדרָקון הִמשיך להִתנועֵע והֵחל לעוף לְעֵבר הקבוצה. ואז קראה לִין: “תִברחו, הוא רודף אחרֵינו!” כל הַילדים הֵחלו לרוץ בִּמהירוּת וּבְפַחד. אפילו תָמָר נִבהלה מאוד. הדרָקון הִתקָרֵב אלֵיהם עוד ועוד, עד שהיה בְּמֶרחק עשָׂרה צעדים מֵהם. תָמָר אמרה: “כולם, אֶחזו זה אֶת זה בַּיָדַיים ורוצו הכי מהר שאתם יכולים”. הַילדים עשׂו כִּדבָרֶיה, אבל זה לא עזר כי הדרָקון הִספּיק לעקוף את כולם ולעמוד לִפנֵיהם. הם ניסו לעצור, אך לא הִצליחו והִתנַגשו בַּדרָקון.

“אוי לא, הוא יֹאכל אותנו!” אמרה גָאיָה. כולם קראו בְּפחד: “הצילו!!!”

“רגע, רגע, אני לא רוצה לִפגוע בכם,” אמר הדרָקון, “אני עשׂוּי מִכּוכבים, אני לא צריך לֶאכול דבר. וגם אם כן, לָמה שאוֹכל ילדים כְּשֶאני יכול להַזמין בְּווֹלְט?”

“יש ווֹלְט גם בֶּחָלל?” שאל יוֹנָתָן.

“בְּוַודַאי,” אמר הדרָקון.

“לָמה אתה כאן?” שָאלה תָמָר את הדרָקון. והדרקון ענה: “לא אוּכל לַענות על כל השאֵלות שלכם, אבל אֶשׂמח לִהיות חבר שלכם. אני דֵי בודד שָם לְמַעלה”. “טוב,” נֶאנחה תָמָר, “לא תזיק לנו קצת חֶברה”.

כַּעבור חמש דקות כולם צחקו ואכלו יחד נַקניקִייָה בְּלַחמנִייָה העשׂוּיָה מקֶמח כוכבים בְּתוסֶפת קַרנֵי שמש.