המשך:

לְפֶתע צץ בְּמוחו רַעֲיון. הוא לקח דלי צֶבע וּמִברֶשת וכתב בְּתוך הכֶּתם הגדול: ‘נִיקִי מוּצרֵי ניקָיון בע”מ’. הלָקוחות הרִאשונים נכנסו והוּפתעו: “מה זה, צָבעתָ פֹּה?” נִיקִי חִייֵך ואמר: “כן, הֶחלַטתי שעוד קצת פִּרסוּם לא יַזיק לַחנוּת הזֹאת.”

אַלוֹנָה סַפּוֹזְנִיק, בת 11.

המשך:

טוב, חשב לְעַצמו נִיקִי, הַיום אני לא אֶפתח את החנוּת וּבִמקום זה אני אנַקֶה את הכֶּתם עד שהכול יבריק! כל הַיום הוא היה עסוק בְּניקוּי הכתם, אבל הכתם לא יָרד. נִיקִי אפילו ניסה תַמצית לימון, סבון כלים וגִרדֵי מְלָפפון, אבל זה לא עבד לו. “לא נִראֶה לי שהחנוּת תִראֶה לָקוחות, לא הַיום ולא מחר,” חשב לְעצמו נִיקִי. כך עבר לו חודֶש שלם.
אחרֵי החודש הזה נִיקִי לא הֵעז להַראות את הפָּנים שלו בַּשכוּנה. “בַּסוף אני אמוּת מֵרעב,” הוא חשב לְעַצמו, “אני חַיָיב להִתפַּרנֵס אֵיכשֶהו.”
לְאחַר עוד כמה ימים של תְהִייָה מה יַעשֶׂה הוא הֶחליט לִפתוחַ את החנוּת לַמרות הכול, ותַאמינו או לא – החנוּת הייתה מְלֵאה בהמונֵי אנשים לַמרות הכֶּתם הגדול! מִכּל העִניָין הזה נִיקִי למד את הלֶקַח החשוּב בְּיותר: להיות שׂמֵחַ בְּמה שיֵש לךָ. בְּסופו של דבר, הכתם הגדול הֵביא לַחנוּת הרבּה יותר לָקוחות.

כַּרְמֶל גוֹלְדְבֶּרְגֶר, בת 10.

המשך:

“לא יָדעתי מה לעשׂות. חיכּיתי וחיכּיתי בִּזמן שחָשַבתי על פִּתְרון, וּבֵינתַיִים הלָקוחות הִתחילו לאַבֵּד סַבלָנוּת וּלהַכּות בְּחַלונות החנוּת.” נִיקִי נִלחץ יותר ויותר, וגם הלָקוחות נִהיו יותר ויותר כועסים. בַּסוף הם ממש הִרעידו את החלונות ואת הדלת עד שהכּול הִתחיל להישָבֵר. פִּתְאום נִיקִי הִתעורר, מַזיע כולו, והֵבין שהכול היה חלום.

לִיאֵל גוּדְמָן, בת 8 וחצי.

המשך:

נִיקִי ניסה לִצבּוע את הקיר, אבל גם הצֶבע לא עזר. כל חומֶר שהוא ניסה לנקות איתו רק הִגדיל את הכֶּתם יותר ויותר. הוא חשב על לְיַיבֵּא חומרֵי ניקָיון מִמקומות אחרים, או אפילו לקרוא לִמנַקים מִקצועִיים אחרים, או לְבַנָאים שיְפָרקו את הקיר ויִבנו את החנוּת מֵחדָש.
בַּסוף הוא הֶחליט לזרוק על הקיר את חתיכת העוּגה שהֵביא לְעצמו לארוּחת עשׂר, ואֵיזו הַפתָעה! תוך רגע העוּגה מָחקה את הכֶּתם.

תוֹם אנגל, בת 6.

המשך:

אוי ואבוי! זה היה בדיוק מה שחסר לניקי! כמה נורא! אבל מה לעשות? אין לי מושג איך לעזור לו
ואז הוא נזכר בוואלי, מפקח הבנייה הידידותי שלנו שגר על ידי. שמו האמיתי הוא וולטר פרוסט, אבל כולם קוראים לו וואלי. הוא תמיד ידע מה לעשות ותמיד היה מוכן להושיט יד. הוא לקח את ארגז הכלים שלו, ונסענו מיד יחד לחנות של ניקי. ניקי הכניס אותנו אחרי שהורדנו את הנעליים ושטפנו ידיים. ואז ראינו את האסון: כתם גדול, אפרפר-כחול ממש מעל הדלפק! “אה!” אמר וואלי. “אנחנו צריכים לעשות משהו מיד!” ניקי תלה מיד שלט על הדלת: “סליחה, סגירה זמנית!” ואז וואלי אמר, “נראה לי שזה נזק מים, ועכשיו עובש כחול מתפשט! האם יש צינור מאחורי הקיר?” בדיקה של הדירה השכנה גילתה את הסיבה. במקום הזה צינור מים בקיר האחורי הכתם דלף. וואלי אטם את האזור בצינור באופן זמני והזמין מסיר לחות כדי לייבש את הקיר הלח. אחר כך הסרנו את המדפים והבקבוקים שלפני הכתם והשתמשנו תרסיס מיוחד להסרה מהירה ויסודית של עובש כחול. אחר כך עשינו הפסקת קפה של חצי שעה. בשבילי היה מיץ תפוזים. לאחר מכן ניגבנו את האזור עם ספוג רך ומים צחים, ייבשנו אותו, ולבסוף אטמנו את המקום בתרסיס איטום מיוחד כדי למנוע חדירת לחות נוספת, ובכך העבודה הייתה נגמרה. בסוף הדבר, ניקי אירח אותנו בארוחת ערב מקסימה במסעדה טובה, וכולנו היינו מאושרים ומרוצים

וולפגנג, בן 81 מדויסבורגב בגרמניה.

המשך:

ניקי היה מודאג מאוד, הוא לא ידע מה לעשות.. הוא כבר שמע בחוץ אנשים מתרגזים והולכים. לפתע הוא נזכר בכד שחברו הביא לו ליום הולדת, כד מיוחד כל כך, שאם הוא משפשף אותו קצת יוצא ממנו שד שעוזר לכל בעיה. כמובן שהוא שפשף את הכד, יצא ממנו השד ואמר לו: “אני יודע מה הבעיה שלך! אם תצא מהחנות, יקח לי שלושה ימים למחוק את הכתם. עד אז בבקשה שהחנות תהיה סגורה”. וניקי ענה שאינו יכול. “אאבד את הלקוחות שלי” הוא דאג. והשד השיב שאין מה לעשות. ניקי התעורר והבין שנירדם בחנות שלו וחלם הכול –
הסוף.

רוני כהן בת 8 וחצי.    

המשך:

ניקי צבע את הקירות בדיוק בצבע שהיה לפני ועכשיו אף אחד לא ידע לעולם.

מיה אנגל, בת 6.

המשך:
ואז משום-מקום הכתם נעלם. ניקי קרא: “הידד! אין יותר כתם”.
איך זה קרה הוא שאל את עצמו
“אולי אלוהים עזר מהשמיים? לא נראה לי. טוב לפחות הכתם נעלם”.
הלקוחות נכנסו ואמרו: “איך הצלחת לנקות את זה?”
אמר ניקי: “לא יודע”

עומר, בן 8.

יעל ותמר נכנסו כהרגלן, חלצו נעליים הלכו לדלפק וראו את הכתם הענק, ניקי האדים. לפתע קראה תמר “מה זה ניקי, החלטת לעשות עיצוב חדש?”
ניקי לפתע הפסיק מלהאדים וקרא “כן, איך עיצוב הכתם לחנות?”
“מושלם!” קראו שתיהן במקהלה. כל לקוח עבר ונהג אותו דבר.


נוי לוי בת 9 מנס ציונה

ראשוני הלקוחות התחילו לדפוק על הדלת אבל ניקי פחד שיחשבו שיגידו שהחומרים שהוא מוכר לא טובים. הוא בכל זאת הכניס אותם שיראו את הכתם, כולם צחקו כי ניקי לא הבין שהקיר הפך שוב לבן, כמו מרגל הוא ניסה להבין מי עשה את זה.

יהונתן בן 10 מתל אביב