סיפורים לילדים הסיפור שאינו נגמר

אתם מוזמנים להמציא המשך ל'סיפור שאינו נגמר' המופיע
בגיליון החדש. מבחר מן
ההמשכים שלכם יפורסם בגיליון
הבא, והשאר יפורסם כאן באתר במדור "סיפורים לילדים".
כמו כן ניתן לקרוא באתר סיפורים לילדים בקליק כאן.

תקציר הסיפור שהופיע בגיליון אורחים

בְּבֵית הספר שלי כולם מִתכּוננים לְבוֹאוֹ של אורֵח חשוב. איש התַחזוּקָה מֵקים בָּמה וּמַערֶכת הַגְבָּרה כי מתברר שיהיו עיתונאים. עִנְבָּר מספֶּרת לי על הבגדים החגיגיים שהיא תִלבּש לָאֵירוע והמחנך מבקש מהתלמידים לצייר ציור לִכְבוֹדה של האִישִיוּת המיוחדת. נִראֶה שאני היחיד שלא יודע במה מדובָּר, אבל אני מִתבּייש לִשאול, מֵחֲשָש שאֶעשֶׂה מעצמי צחוק.

המשך:

לא ידעתי על מי כולם מדברים, ההחלטה שלי הייתה לפענח את זה עם מישהו שיודע הרבה על בית הספר.

חשבתי עם מי להתחיל, ואז עלה בי רעיון, אשאל את המנהלת.

נפגשתי עם המנהלת שאלתי אותה את שאלות בנושא, והיא ענתה לי שהיא לא יודעת על כל תלמיד שבא.

10 דקות אחר כך שאלתי את המחנך ארנון, אבל היא היה עסוק.

אז החלטתי להמשיך לנסות אחר כך.

כמה דקות אחר כך לא יכולתי יותר להתאפק, התפרצתי לחדר שבו ארנון היה וראיית אותו.

הוא שאל אותי מה קרה, ועניתי לו שיש לי שאלה.

הוא שאל אותי מה היא השאלה, ושאלתי את שאלתי.

הוא אמר מחר יצטרף אלינו לכיתה תלמיד, אבל הוא שכח איך קוראים לו.

הוא הלך משם לחדר המורים.

אז ראיתי את ענבר, מתארגנת למשהו בחדר המוזיקה.

ראיתי אותה מתאמנת על הנגינה בכינור.

תהיתי אולי יש טקס חשוב מחר, שאלתי אותה מה היא עושה, והיא ענתה שהיא מתאמנת לנגן לאירוע קבלת הפנים מחר.

ושאלתי איזו קבלת פנים והיא ענתה: “שוב השטויות שלך”?

ואז ראיתי את עיתון בית הספר מונח על כיסא וראיתי שבכותרת כתוב: “התלמיד החדש”.

והיה כתוב שזהו נכדו של נכדו של נכדו של אלברט אינשטיין.

והתפלאתי מאוד, ואז הסתכלתי על התאריך זה היה ה-1 באפריל!


הדס בן אליעזר
בת 9 וחצי

המשך:

פתאום, אני שומע לחשושים בין ענבר ואריאל, הן אומרות אחת לשנייה עד כמה הן מתרגשות, ואני מנסה להאזין להן. לאחר מכן ארנון המחנך אומר ”יש לכם עוד 5 דקות של הכנה” ואני מבין, שכבר כולם לקראת סיום, ואני עדיין עם דף ריק. לפתע, אני שומע את גל אומרת ליואב, ”אתה יודע ששמעתי, שראש העיר הביא לבית הספר שלנו מתנה לכבוד בואו?”. בשנייה הזאת, לא המשכתי להקשיב לשיחה שלהם, והתחלתי לצייר על הדף הלבן הריק שלי במהירות כדי להספיק עד שארנון יגיד לנו להגיש לו. לאחר כ-3 דקות בערך, ארנון אומר: ”כולם להגיש לי, אנחנו עכשיו מתחילים ללמוד”. הגשתי לארנון את הדף שלי שבו כתוב: ‘ברוך הבא, ראש העיר’, עם מדבקת כוכב קטנה שנמצאת בצד שמאל למטה.

 ולאחר מכן התחיל ארנון את השיעור ”כולם לפתוח את חוברת העבודה בשיעורי הבית שהיו…..”.

כשנגמר היום, חזרתי הביתה וישר רצתי לחדרי לארגן בגדים למחר, ניסיתי לבחור בגד כמה שיותר מדוייק למה שהסברתי לענבר בתחילת היום, ולבסוף, בחרתי מכופתרת לבנה, וג’ינס חדש שסבא וסבתא קנו לי מתנה ליום הולדת 11 שהייתה לי לפני כמה שבועות. היום המשיך רגיל לגמרי, וכשניסיתי לישון, חיכיתי למחר והתרגשתי כל כך! ביום שאחרי, התארגנתי בבוקר, ציחצחתי שיניים, התלבשתי בבגדים שהכנתי יום לפני, אכלתי קורנפלקס ויצאתי לבית הספר. כשהגעתי, כולו היה מקושט וצבעוני, אפילו יותר מאיך שמקשטים אותו לפורים.. ”היי!” קרא אליי נדב, ”היי נדב” החזרתי לו, ”אתה מתרגש לקראת בואו של ראש העיר?” נדב שאל, ”בטח!!” עניתי לו שלפתע עצר אותנו הצלצול מהשיחה, ”ביי נדב!” אמרתי לנדב והלכתי לכיתה שלי. כשהגעתי, ארנון אמר לנו לרדת במסודר לרחבת הטקסים של בית הספר. וירדנו כל הכיתה במסודר. התיישבתי ליד דניאל וליאב, וחיכינו כל כך לראות את ראש העיר. ”שלום תלמידים!” נשמע קולו של ראש העיר, ”מה שלומכם?”, כל התלמידים צעקו לו בחזרה ”בסדר” כולל אני. ”אני רוצה עכשיו לומר כמה דברים, אז קודם כל…….”. ראש העיר התחיל את נאומו, ולאחר מכן, הוא אמר ”אני רוצה, להעלות את מצב הרוח, ולהזמין לבמה את נועה קירל להופעה קטנה וכיפית”.

גילי טל
בת 12

המשך:

ענבר, שישבה לפניי, ציירה את עצמה עם מזוודה ותיק, ומעל זה כתבה “בבקשה תיקח אותי!” עודד צייר ילדים בכניסה לבית ספר חדש, שמחים ומתרגשים, ואיילת ציירה לוח גדול שעליו כתוב “ברוכים הבאים”. לא הבנתי. חשבתי שעושים שיפוץ בבית הספר, לכן ציירתי שני עצים ובניהם כתבתי “תוסיף עצים, זה טוב.” יום למחרת הגעתי לבית הספר כרגיל, עם סנדלים וחולצת בית ספר (עם צווארון) כל הילדים באו חגיגיים, מסורקים ומקולחים. בצלצול כולם הלכו לרחבת בית הספר, ליד הבמה שגדעון בנה. לבמה עלה איש צעיר, עם חליפה ועניבה יוקרתיות. הוא פתח את פיו והחל לנאום על חשיבות החדשנות, היוזמה והמנהיגות. הוא גם דיבר על דיפלומטיה. לבסוף אמר שעכשיו יעבור בין הכיתות ויתבונן בתלמידים במהלך הלמידה. כל הילדים הלכו בנימוס לכיתות, בשונה מהימים הרגילים, שבהם היו רצים ודוחפים. התחלנו ללמוד נושא חדש – אחוזים. למדנו ולמדנו ובזמן השעה השלישית נכנס הבחור הצעיר לכיתה והתיישב בשורה האחרונה. לידי. כשארנון שאל שאלה, כל הילדים הצביעו, וכאשר ענו נכון, מיד הסתובבו לראות אם האורח שם לב. הבנתי שהם מנסים להרשים אותו. אני לא ניסיתי, השתתפתי בשיעור כרגיל, כאילו אין שום דבר מיוחד. בסוף השיעור האורח שאל אותי מה שמי. עניתי לו – דניאל בן-אור. הוא שאל אותי על שמם של עוד כמה ילדים ואז סגר את יומנו והלך. בסוף היום עלה האורח לבמה, ואמר שעכשיו הוא יקריא את שמם של הילדים שנבחרו. הוא קרא בשמם של 11 ילדים, אחד מכל כיתה. הילדים שקראו בשמם צווחו באושר ועלו לבמה לידו. כשהגיע לכיתה האחרונה, ו’ שנייה, שהייתה כיתתי, הילדים ממש התרגשו. ענבר הייתה ממש אדומה. רק אני לא נלחצתי, כי לא הבנתי במה מדובר. חשבתי שלא שמעתי טוב כשהאורח קרא במיקרופון “דניאל בן-אור מכיתה ו’ שנייה.” עליתי לבמה לאט, מנסה לחשוב מה זה יכול להיות. האורח פנה אלינו, אל הנבחרים, ואמר “כפי שאתם יודעים, אתם נבחרתם לייצג את בית ספרכם בבית הספר החדיש שלי, שאליו מגיעים ילדים מכל כיתה מ-30 בתי ספר שונים בארץ. זהו בית הספר הראשון שילדים מתקבלים אליו בצורה כזו. בשבוע הבא הפנימייה תיפתח, ובעוד שבועיים נתחיל ללמוד. הוא חילק לכולנו מכתבים להורים, ובהם היה אישור למעבר בית הספר. לפתע נזכרתי, הרי בשבוע שעבר הייתי חולה, ולא הגעתי כל השבוע, לכן לא שמעתי מיהו האורח המיוחד. חייכתי לעצמי וירדתי מהבמה.
כעבור כמה ימים, כשהגעתי לכנס הבית ספרי הראשון עם הורי, התברר לי מה באמת מיוחד בבית הספר הזה. המנהל הסביר שבכמה מדינות בעולם מקימים ברגעים אלו בתי ספר כמו זה, וכל שנה בית הספר יהיה במדינה אחרת בעולם, ובית ספר אחר יהיה בישראל. כמובן שבשנה הראשונה נישאר בישראל, סיים את דבריו. כשיצאנו חשבתי לעצמי איזו שנה מיוחדת עומדת להיות לי. בעצם, כמה שנים כאלו. עד שאגמור תיכון.

רונה ריזל
בת 11 וחצי

המשך:

כשהסתכלתי על הציור של נועה, ראיתי שהיא סתם קשקשה ולא רשמה שום דבר על שום אורח.
לאחר שהסתכלתי לעבר ענבר המורה קלטה אותי ואמרה “יונתן מיני! בוא אליי לשיחה אחרי ההפסקה.” באותו רגע כולם עזבו את ברכותיהם והסתכלו עליי הייתי מובך כל כך. לא הייתה לי ברירה אלה לספר את האמת. “אבל המורה, אני לא יודע למי עושים ברכה.” באותו רגע כל הכיתה השתתקה. ואז נועה הצילה אותי “המורה, האמת שגם אני לא יודעת” ואז המורה הכריזה “לכבוד הגעתו של הילד החדש כמובן, קוראים לו איתמר לוי. בנו של איתי לוי. נועה הסמיקה והסתכלה לכיוון הדלת.
לא ידעתי מה יש שם אבל הסתקרנתי והבטתי גם באותו הרגע ראיתי את הילד הכי יפה שראיתי בחיים. ילד עם שיער חום קרה שמתנפנף ברוח ובגדים קוליים. ישר הבנתי שזה איתמר, כי אבא שלו, איתי לוי עמד מאחוריו מחייך. כל הבנות כולל המורה צרחו ורצו לעשות איתם סלפי. וזהו משימתי הושלמה בהצלחה! גיליתי מי האורח!

אור אינגבר
בת 9

המשך:

כל אחד צייר משהו אחר, אז נאלצתי לחכות עד מחר אבל לא ידעתי בעצמי מה לצייר אז ציירתי את הבמה הגדולה והשלט (וגם המון קהל). בדרך הביתה הייתי כל כך שקוע במחשבות שנתקעתי בעמוד שהיה כתוב עליו: “מבוקש: ניר טאלות”. המשכתי לצעוד עד הבית ולמחרת כל הילדים כולל אני (לא ידעתי פשוט עשיתי מה שכולם עשו) התיישבו בכיסאות ובספסלים הרבים שהוצבו לפני הבמה, ואז מנהל בית הספר, יצחק, עלה ואמר במגפון “קבלו את האורח המיוחד של היום”, ועלה לבמה רן בן שמעון השוטר הישראלי שזכה בתואר “השוטר הכי טוב במדינה”. “רן,” שאל המנהל, “יש משהו שהיית רוצה לספר לנו ולילדים?” “כן,” ענה רן, “שאני לא באמת רן בן שמעון”. “האא?” התפלאו כולם, והוא הסיר את המסיכה ולעיני הצופים נחשף ניר טאלות אבל אז יצחק הרים מסיכה והוא היה רן האמיתי אז הוא תפס את ניר ושם אותו בכלא. 

זוהר פינקלשטיין
בן 7 וחצי

המשך:

למחרת, בשעת האירוע הגדול, לבשתי את החולצה והמכנסיים הכי יפים שלי והלכתי לאולם המרכזי. 

היתה התרגשות רבה, כל בית-הספר כבר היה שם, חיפשתי את נדב כדי לשאול אותו מי יבואו, ידעתי שהוא לא יצחק עלי כי היינו חברים טובים מאז שנולדנו. מצאתי אותו ליד הבמה. רצתי אליו מהר ככל שאפשרה לי נשימתי ואמרתי לו “הנה אתה! אני יכול לשאול אותך מי יבוא לבית הספר? אני לא מבין מה כל האירוע הזה ולכבוד מה הוא!” נדב חייך חיוך קטן ואמר “גם אני לא יודע, ועכשיו אני צריך ללכת”. צפיתי בו הולך, המום, הרגשתי כאילו הוא מתחמק ממני. לפתע ראיתי את ענבר מתקרבת, היא היתה יפייפיה, היא נעלה סנדלים ירוקים וענדה עגילי תלתן עשויים אזמרגד, היא לבשה גם כמובן את החצאית הירוקה עם חולצה ירוקה בהירה. היא שאלה אותי בחיוך רחב על הפנים “אתה יודע מה התאריך היום?” השבתי שלא, היא אמרה לי שתכף אגלה ורצה משם. עכשיו המנהלת רוקנרול (ברצינות ככה קראו לה, אף אחד לא העז לשאול אותה מה השם הפרטי שלה), עלתה על הבמה. “גבירותי ורבותי”, היא הכריזה, “הרגע הגדול שכולנו חיכינו לו – הגיע!!” כולם פרצו בתשואות אדירות ומחיאות כפיים סוערות. גד כהן טולרמן! הדהד קולה של המנהלת רוקנרול, כולם הביטו לעברי. נשמתי נשימה עמוקה וצעדתי על הבמה. כשעליתי לבמה שמתי לב שהכל היה מקושט בבלונים.

והעיתונאי החשוב שלנו פה – אודי טולרמן!! הבטתי בפה פעור אל אבא, שחייך לעברי חיוך מעודד. פתאום כל בית-הספר צרח “הפתעה!!!!!!!!!!” חייכתי, עכשיו נזכרתי מה היה התאריך. ה-18 באוקטובר, יום ההולדת שלי.

שכחתי לציין את זה שאבא שלי עיתונאי

 

כעבור כמה ימים, ניגשתי אל ענבר בסיום בית הספר, היא חייכה אליי. שאלתי אותה אם אפשר אותה רגע הצידה לפני שהיא הולכת הביתה, היא הסכימה. ניגשנו אל עץ קטן ושאלתי: “אאההםםםם… אהההה… היית רוצה שנהיה… אהההה… חברים? כלומר, כבר עכשיו אנחנו חברים, אבל התכוונתי לקצת יותר מסתם חברים. ענבר חייכה אלי חיוך ענקי ממש ואמרה “כן!”

אורי רום תדהר
בת 9 וחצי

שלחו את ההמשכים
לסיפור החדש בנושא

כדורגל

המשך:

מימיני ציירה אלה בלונים בכחול לבן – אולי זה ראש הממשלה או נשיא המדינה, חשבתי לעצמי. משמאלי צייר אורי איש עומד עם מיקרופון. אולי זמר מפורסם יבוא מחר לבית הספר שלי? בקיצור לא ידעת מה האירוע ומי האורח. למחרת לבשתי חולצת צווארון ומכנסיים נקיים והלכתי לבית הספר במתח ובציפייה לגלות סוף סוף מי האורח  שבא לבית הספר ושכולם מחכים לפגוש. כשהתקרבתי לשער בית הספר נפתרה התעלומה. כל הילדים חיכו לי בשער עם הרבה בלונים ומחאו לי כפיים. המנהלת הזמינה לחדר והציעה לי שוקו. הסכמתי כמובן. היא אמרה לי כל הכבוד, הלוואי כולם היו כמוך בבית הספר שלנו. אבל מה עשיתי? שאלתי בשקט. חחח צחקה המנהלת, כאילו שאתה לא יודע על מה החגיגה היום. אבל באמת לא ידעתי. אולי יש לי יומולדת? אני די בטוח שזה בחורף ועכשיו אביב. משם המנהלת ואני הלכנו לחצר שבה חיכה השלט שהרמתי עם גדעון ובמה מקושטת. כל הברכות שציירו הילדים נתלו שם על לוח. המנהלת ביקשה שאעלה איתה לבמה וביקשה מכולם להיות בשקט ולשבת בצל. ואז היא אמרה, בואו ניתן כבוד לתלמיד מיוחד במינו שעוזר לילדים שיושבים לבד בהפסקה במקום לשחק כדורגל עם החברים לכיתה. הסתכלתי סביב ואז הבנתי שכולם מסתכלים עלי. כולם מחאו לי כפיים וביקשו שאעלה לבמה לתת נאום. הייתי נבוך מאד אבל עליתי לבמה. אני אמרתי שגם אני הייתי פעם לבד בהפסקה וזה הרגיש לי לא נעים לדבר על זה. ולכן אני דווקא שמח לעזור לילדים שהם לבד בהפסקה. כולם מחאו לי כפיים ואפילו צילמו אותי לעיתון של בית ספר.

יונתן כץ גוטמן
בן 8

הצטרפו כמנויים דרך פייפאל:
כתבו לנו את שמות 2 גיל' המתנה
הצטרפו כמנויים דרך פייפאל:
כתבו לנו את שמות 2 גיל' המתנה