המשך

הִסכַּמתי, ואַחרֵי כמה יְמֵי אימוּנים הֶעלֵינו את הסִרטון לָאִינְטֶרְנֶט. זה היה די כֵּיף, וּממש קִיוִויתי שיָבינו שֶאנחנו לא אותו בן אדם. אבל… זה לא הִצליח. קיבלנו תגוּבות כמו “איך הוא עשׂה את זה?”, “אֵיזה מגניב!” ו”זה ממש נִראה כְּאילוּ יש שם עוד מישהו!”. בַּסוף כבר לָמַדתי לִחְיות ככה ואפילו הִתחַברתי עם ג’וֹנִי קַפְצוֹנִי.

דָנִיאֵל מוֹרִיסוֹן, בת 9 וחצי, מֵהוֹד הַשָרוֹן

המשך

חשבתי אֵיזה שֶהוא זמן ובַסוף הֶחלטתי שלֹא. ג’וֹנִי עשׂה פַּרצוּף נֶעלב ואמר: “טוב, בְּסדר, לא צריך,” והלך. אחרֵי שָבוּע, כְּשֶאימא יָצאה מֵהבַּית לִקנִיות, ראיתי אותו פִּתאום נכנס לַבַּית שלנו, את ג’וֹנִי קַפְצוֹנִי! אז צָעַקתי עלָיו: “גנב! צֵא מכָּאן!”. הוא הֵשיב: “מי, אני? אני לא גנב, הרֵי זה הבַּית שלי…”. אמרתי לו שזה לא הבַּית שלו והוא אמר שאימא הִשׂכּירה לו את הדירה. כל העִניָינים האֵלֶה נִראו לי קצת מוּזרים, אז הלַכתי מִשם. אחרֵי זה אימא שָאלה אותי: “לָמה אתה לא בַּבַּית?”. סיפרתי לה את כל הסיפור והיא אמרה שלֹא הִשׂכַּרנו לו שוּם בַּית. נִבהַלתי. לְמוחרת עלו לָרֶשת סִרטונים שֶאני והוא עושׂים בהם בְּיַחד גַ’גְלִינְג. כאן ממש נִבהַלתי. ואז פִּתאום השעון צִלצֵל וקמתי מֵהמיטה לְעוד מופַע אַקְרוֹבָּטִיקָה.

נִיתַאי טַל, בן 9, מתֵל אָבִיב

המשך

לָקח לי זמן לָצֵאת מֵהַהֶלם, ואַחרֵי הִתלַבּטוּת קשה הִסכַּמתי, כי בְּכל זֹאת – מי הבּן אדם שלֹא יִרצה לעשׂות סִרטון עם הַיוּטְיוּבֶּר הכי גדול?! הוא הִתחיל בְּתַרגיל הגַ’גְלִינְג הקָבוּע שלו והִדהים אותי, ואז אמר לי: “עכשָיו תורךָ”. אוֹי, הִגַעתי לַמצב הכי גרוּע שיָכולתי לבקש. שָאַפתי אֲוִויר, אָזַרתי אומֶץ ואָמַרתי לְג’וֹנִי שֶאני לא יודע לְלַהטֵט. אבל אז ג’וֹנִי הִציע רַעֲיון מַבריק: נחליף חוּלצות, הוא יַעשׂה את התַרגיל, וכולם יַחשְבו שזה אני. בְּעֶצם אני אקַבֵּל תְהילַת עולם חינם. עשׂינו את התַרגיל וקיבלנו המון צפִיוֹת ולַיְיקים. אבל אז ראיתי את הַתגוּבות של היְלָדים מֵהכּיתה שלי: “טוב נִמְרוֹד!” “אֵיזה מַגניב'”! וחשבתי: אוֹי לא! הִסתַבַּכתי… וּבענק!

נָדָב פלק, בן 10, מתֵל אָבִיב

המשך

ואָז עלה לי רַעֲיון ואָמַרתי לו: “אולַי נַעשֶׂה סִרטון שאַתה עושֶׂה גַ’גְלִינְג ואז אני נכנס לִקרַאת הסוף ואומר: ‘זה לא אני, זה ג’וֹנִי’. מה אתה אומר?”. ג׳וֹנִי ענה: “וָואלָה! זה רַעֲיון טוב! בוא ננסה אותו”. ג׳וֹנִי הִתחיל לצַלֵם, אני כבר הייתי מוּכן להַגיד את המִשפּט, אבל פִּתאום נפל לְג׳וֹנִי כדור אחד מֵהגַ׳גְלִינְג. הייתי בָּטוּח שזֶהו, הכול נֶהרס, אבל שָלַחתי את יָדי אל הכַּדור והִצַלתי אותו בָּרגע האַחרון. מֵרוב הֶלם שָכַחתי להגיד את המִשפּט, אבל כַּנִראֶה כולם כבר הֵבינו את המֶסר בְּעַצמם.

אֲרִיאֵל יָמִין, בן 12, מחָרִיש

המשך

עָמדתי כמה רגָעים בְּשֶקט ואז שָאַלתי את ג’וֹנִי: “איך יכול להיות שֶאנחנו דומים כל כך?”. תוך כּדֵי השׂיחה גילינו שנולַדנו בְּאותו יום וּבְאותו בֵּית חולים. שנֵינו הוּפתַענו והֶחלַטנו יחד לִבדוק אִם יש לזה הֶסבֵּר. אחרֵי כמה ימים של חיפּוּשׂים בְּאַלבּומֵי תמוּנות ושׂיחות עם בּנֵי המִשפָּחה הִתבָּרֵר שהמִשפָּחות שלנו הן קרובות־רחוקות. לָכן אנחנו דומים כל כך. כמה ימים אחַר כך נִפגְשו שתֵי המִשפָּחות. ג’וֹנִי צילם סִרטון קצר שבּו סיפר לָעוקבים שלו שֶאני לא הוא אלָא נִמְרוֹד, קְרוב המִשפָּחה שלו. מֵאז כולם הִפסיקו להִתבַּלבֵּל בֵּינינו, ואפילו נִשאַרנו חבֵרים טובים.

כַּרְמֶל גוֹלְדְבֶּרְגֶר, בת 10 מיְרוּשָלַיִם