האתר משתמש בקובצי Cookies לצורך תפעול ומדידה. מידע נוסף במדיניות הפרטיות.
זוֹכרים אותי? אני אִיוֹלָאוֹס, האַחיָין של הֶרְקוּלֶס. כן כן, אני האַחיָין שסִייֵעַ לְהֶרְקוּלֶס לִקטול את הִידְרָה, המִפלֶצת מְרוּבּת הרָאשים שמַצמיחה רֹאש חדש תחת כל רֹאש שכּורתים לה. כָּעֵת אני רוצֶה לספּר לכם את מה שנודע לי אחרֵי אותה הַרפַּתקה: הִתבָּרֵר לי שהמְשׂימה שבּה הִשתתַפתי לא הייתה אלָא השנִייָה בְּשוּרה של עשׂר מְשׂימות שהִטילה עלָיו הכּוהֶנת ממִקדַש אַפּוֹלוֹ בְּדֶלְפִי.
שָאַלתי את אימי מַדוּע נדרש דודי לבַצֵע עשׂר משׂימות שכּל אחת מֵהן הייתה קשה או נועֶזת מִקוֹדַמְתהּ, וּתשוּבָתהּ הייתה: “אִיוֹלָאוֹס שלי, יש שאֵלות שמוּטב לא לִשאול.”
“זה עונש?” שָאַלתי.
“משהו כזה,” ענתה, אך סֵירבה בְּתוקף לומר לי מה היו המַעשׂים שעלֵיהם נִדרש דודי לכַפֵּר. היא רק חזרה והִפצירה בי לא להיות מַרבִּיצָן ואַלים כְּמותו. וכַמוּבן, בְּכל פעם שהֵחל להִתרַברֵב וּלספּר עם מי הוא הִתקוטֵט, היא הייתה זוקֶרת מוּלו אֶצבּע ואומרת: “בַּבַּיִת הזה לא מִתגָאים בְּאַלימוּת!”
יום אחד, לְאחַר שסִייֵם להַרקיד מוּלי את שריר הקִיבּוֹרֶת שלו, כְּרֶמז לא־מילוּלי לְמה שהוא מְסוּגל לעשׂות, וּבְדיוּק כְּשֶאימי עמדה לבקש ממנוּ לַחדול גם מכּך, אמר דודי: “לא תמיד שימוּש בְּכוחַ הוא מַעשֶׂה אַלים. השבוע, למשל, הִשתמַשתי בַּכּוח שלי בְּאופֶן לא־אַלים, וּלְדַעתי גם בְּחוכמה”.
“בְּחוכמה?” פִּקפְּקה אימי.
“כן, כן,” אמר הֶרְקוּלֶס, “תַרשי לי לספּר?”
וכך זכיתי לִשמוע מִפִּיו את המַעשֶׂה בַּמשׂימה החמישית.
נִיקוּי אוּרְווֹת הַמֶלֶךְ
“וּבְכן,” פָּתח דודי ואמר, “המְשׂימה החמישית שנִדרַשתי למַלֵא הייתה ניקוּי אוּרְווֹת אצל אָוּגֵיָאס, מֶלך אֵלִיס. זו אולַי נִשמַעת משׂימה פּשוּטה, וּלְמַען האמת גם אני נטיתי לזַלזֵל בה לִפנֵי שהִגַעתי אל האוּרְווֹת וראיתי מה מַצבן, אבל…”
“הן היו מְלוּכלָכות מאוד?” שָאַלתי.
“מְלוּכלָכות?!” קרא דודי, “המילה הזֹאת מגַמֶדת את שרָאיתי, שהֵרַחתי! כַּמוּיות כָּאֵלה של…”
“אנחנו אוכלים עכשָיו!” מָחתה אימי.
“בִּיקשתְ סיפור בלי אלימוּת. לא אמרתְ בלי… כַּמוּבן, אני יכול לעצור וּלְהַמשיך אחרֵי הקינוּחַ,” אמר דודי.
“לא! תמשיך! אימא, בְּבַקשה, תַרשי לו!” הִתחנַנתי.
“טוב, טוב,” נִתרַצתָה אימי. “אני מַרשה, אבל אִם אֶפשר לא להגיד את המילה…”
“לא אמרתי,” ענה דודי, “אַת לא נתת לי להוציא אותה מֵהפֶּה. אבל אַת יודעת מה, אֶראה בְּכך אֶתגָר סִפרוּתי: איך מסַפּרים סיפור על דבר בלי לומר את שְמו… אז כמו שאָמַרתי, גם אני חשבתי שזה יהיה פשוט, שכּל מה שצריך הוא אֵת חפירה, מְריצה, כּוחַ וּנחישוּת, כמה שעות של עבודה ו…”
“זה לא היה ככה?” שָאַלתי.
“ממש לא,” אמר דודי הֶרְקוּלֶס, “לְמַעשֶׂה, אֵלֶה לא היו אוּרְווֹת של סוסים אלָא רפָתות שהיו בהן שלושֶת אלָפים שְוָורים וּפָרות. הבְּהֵמות המִסכְּנות, הן היו שקוּעות בַּטינופֶת הזֹאת עַד הצַוָואר. וּכְשֶאני אומר ‘עַד הצַוָואר’ אני לא מִתכַּוֵון לָזֶה כְּביטוּי! אני לא מֵבין איך מלך, שיֵש לו כל כך הרבּה עובדים וּמשָרתים, מַגיע לְמצב כזה! שָנים רבות המקום לא נוּקה. בושה, פשוט בושה ורַחמָנוּת על בַּעלֵי החַיִים המִסכּנים! גם אִם הייתי עובד שם מבוקר עד ערב חודשַיִים ימים, לא הייתי מַצליח לפַנות מַחצית מֵהגועַל נֶפש הזה, ואַל תִשכְּחו שבֵּינתַיִים, בְּדֶרך הטֶבע, הם היו מַמשיכים ל…”
“אתה מוּכן בְּבקשה לספּר לנו מה עשׂיתָ?” קטעה אותו אימי.
“אני כבר מַגיע לָזֶה,” אמר דודי, “רק רציתי שתִראו את הַתמוּנה, שתָריחו, ואז בְּוַודאי תבינו לָמה ביקשתי מֵהמֶלך תַשלוּם סִמלי: תמוּרת ניקוּי האוּרְווֹת ביקשתי שֶיִיתן לי עשׂירית מֵהבְּהֵמות”.
“והוא הִסכּים?” שָאלתי.
“כן,” הוא הסכים,” ענה הֶרְקוּלֶס, “אבל גם לו היה תְנַאי: הוא דרש שאפַנֶה את כל הגועַל נֶפש עד רֶדֶת הערב”.
“אבל זה בִּלתי אֶפשָרי,” מָחיתי, “הרֵי אמרתָ שזו עבודה לְחודשַיִים…”
“אמת ויַציב,” אמר הֶרְקוּלֶס, “וכאן נִכנֶסת לַתמוּנה החוכמה! כן,” הוא חִייֵך לְעצמו ואֶל אימא, “מִתבָּרֵר שֶאני לא רק גוּש שרירים מהַלֵך, יש לי גם מוחַ חזק! והמוח הזה חשב: אִם הֶרְקוּלֶס, האיש החזק בְּיותר בָּעולם, לא מְסוּגל לסַלק את כַּמוּיות הזבל הזה, צריך לחשוב מי כן יהיה מסוּגל”.
“מי?” קראתי נרגש.
“ביקשתָ עֶזרה מֵהאֵלים?” שָאלה אימי.
“לא. פשוט רתמתי לְעֶזרָתי את כוחות הטֶבע. חפרתי תְעָלה עמוּקה מֵהנְהָרות הסְמוּכים אל האוּרְוָוה, וּתעָלה נוספת מֵהאוּרְוָוה חזָרה אל ערוּצֵי הנְהָרות. בָּניתי סֶכֶר קטן, ואז פתחתי אותו והמַים זָרמו בְּעליזוּת דרך האוּרְוָוה, שָטפו וסָחפו איתם את כל ה…”
“אין צורך לומר את המילה!” הִזכּירה אימי.
“הייתם צריכים לִראות את האוּרְווֹת המַבְהיקות…” אמר דודי.
“ועַכשָיו אתה עצמךָ צריך לִבנות אוּרְוָוה לַבּהֵמות שקיבּלתָ,” אמרתי.
“הַלְוַואי,” אמר דודי. “אולַי פעלתי בְּחוכמה, אבל לוּ היה לי יותר שֵׂכל הייתי מֵבין שאוּרְוָוה שנִראֵית ככה מלַמֶדת מה טיבם של המֶלך ושל המַמלָכה שלו: המלך אָוּגֵיָאס לא עמד בְּמילָתו וסֵירב לתת לי את הבָּקר שהִבטיחַ לי! וזה לא הכול – אולַי משוּם שביקשתי לְעצמי תְמוּרה, המשׂימה הזֹאת לא תֵיחָשב לי ואֶידָרש למַלֵא משׂימה נוסֶפת… כַּנִראֶה הייתי צריך לַהרוג את המלך וזֶהו”.
“חלילה!” זָעקה אימי, “כמו שאני תמיד אומרת: ‘אַלימוּת לְעולם אינה הפִּתְרון’. והפַּעם בֶּאמת הִפגַנתָ שילוּב של כוח וּמוח ולא נהגתָ כמו פֶּרֶא אדם”.
“וגם אַל תִשכּחי,” אמר דודי בְּחיוּך, “שהִצלַחתי לספֵּר לכם את הסיפור בלי לומר את המילה ההיא שלֹא רצית לשמוע!”
“אתה בְּהֶחלֵט יכול להיות גֵאֶה בְּעַצמךָ,” חִייְכה אימי.
“אז עכשָיו כבר אֶפשר לֶאכול את הקינוּח?” שָאַלתי.
“רַעֲיון מְצוּיָן!” אמר דודי. הוא קרץ לי, ואז, לְרֶגע, הִרקיד שוב את הקִיבּוֹרֶת שלו.
עַל הַבִּיטוּי ‘נִיקוּי אוּרְווֹת’
אוּרְווֹת שלֹא נוּקו בְּמשך שנים הן עֵדוּת וסֵמל לְחוסֶר תִפקוּד, לְניהוּל כּושֵל, ולא פעם גם לִשחיתוּת. בְּהַשרָאַת הסיפור על הֶרְקוּלֶס שניקה את האוּרְווֹת בְּיום אחד מכּל הזוֹהמָה שנֶאֶגרה בהן נוצר הבּיטוּי ‘נִיקוּי אוּרְווֹת’: הביטוי מתָאֵר פּעוּלה יְסודית שצריך לבצֵע בְּאִרגוּן או אפילו בִּמדינה שמְנוֹהלים בִּידֵי אנשים לא כְּשירים. כַּאשֶר ‘מנקים את האוּרְווֹת’ מְסַלקים את הגורמים המַזיקים ונוקטים צַעדֵי הִתיַיעלוּת כּדֵי להַבטיח שהאִרגוּן יְנוֹהל בִּידֵי אנשים נְקִיֵי כַּפַּיִים, בְּיושֶר וּבְמִקצועִיוּת.
הסיפור על המַטָלה השנִייָה של הֶרְקוּלֶס, קֶטל ההִידְרָה, סוּפּר בְּגילָיון מס’ 271 של ‘עֵינַיִים’ בַּנושֵׂא ‘חוֹזֶק’.
