האתר משתמש בקובצי Cookies לצורך תפעול ומדידה. מידע נוסף במדיניות הפרטיות.
בפינת החצר, ליד גדר חלודה, ישב הפוּפְצִיקוֹן ועָמַל בִּשְקִידָה. הוא פֵּירק וגֵירד, שִייֵף וניסר, ודפק בִּנחישוּת על רֹאשו של מסמר. סביבו היו פזורים בערֵמה אין־סופית צינורות וסירים מלאים באבנית. הוא עבד בְּריכוז, נושך אֶת קְצה הלשון בניסָיון לחבֵּר לאופניים מְנוע סילון.
מַנְיֵירָה תָחֲבָה אֶת אפּה בין סוֹרְגֵי החלון וניסתה להציץ. כבר כמה שָבועות הוא מנסֶה לִבנות לעצמו רכב מַקְפּיץ. הוא חולם על משהו חזק בִּמיוחד, בעל תנופה וּקפיצים, שֶיַזניק אותו עד מֵעל לָעֵצים.
לא שלִפנֵי כֵן הפוּפְץ לא קפץ. אַדְרַבָּא, הוא קפץ על כל מה שחָפַץ: בַּהתחלה על כריות, שׂמיכות וּבדים, אחַר כך על גדרות, מדרגות, ארגזים. הוא קפץ בְּרַגלָיו וּבְעֶזרת אוֹפַנָיו, על שני גלגלים וּלְעיתים רק על אחד, וזינק מִבּוּל עץ אחד לאחֵר כאילו הוא חרגול או פִּשפֵּש או פַּנְתֵר.
אבָל לָאחרונה הוא הֶחליט אֶת הקפיצות לשַדְרֵג וניגש לַמלאכה בְעֶזרת מברג; הוא הוציא לַגינה כל מינֵי חפצים כגון מְאַוְורֵר מקולקל וּמַטְחֵנַת שבלולים; נֶעֶלמו מהבית גם מִזרָן וְעֵטים, מַשאֵבות וּפקקים שהמְכַשפה שמרה בַּמחסן לְאורֶך שָנים.
הפוּפְצִיקוֹן הִרכּיב קפיצים חלודים על מקל, חיזק אותם בְּעֶזרת נחש מִתפּתֵל ולחש בִּמהירות: “פוֹגוֹ־סְטִיק בִּחְיַיאת, אַל תְאַכזֵב, בא לי להגיע עד לִקְצה המַרְזֵב!” מייד הִתיַישֵר המקל ונעמד, ועל פְּנֵי הפוּפְץ זרח חיוך רחב בִּמיוחד. אבָל כְּשֶעָלה על המקל והִתחיל לנַתֵר, הוא בקושי הִתרומם מעל הגדר. מאוכזב חזר הפוּפְץ לִנְבּוֹר בין מוטות וְכֵלים, ובתוך כך סידר בְּשוּרה צינורות חלולים. הוא הִרכּיב שלוש פחיות על סְקֵייטְבּוֹרְד שבור, הִדבּיק להן כנפיים טריות שֶתָלש מִדַבּוּר, ואחַר כך בָּזַק על הכול אבקה מִציפורנֵי ציפורים וקָשר בַּקָצֶה שלושה מֵיתרים. הוא נֶעמד על הסְקֵייטְבּוֹרְד, הִתנדנד לְצד אחד ולצד אחֵר, וּבעט בָּרִצפּה בְּקֶצב גוֹבֵר. בתוך כמה שניות ריחף מעל מעקות וגלש בקלילוּת בְּמורד המדרגות. מַנְיֵירָה צעקה אחריו במטאטא מוּרָם שֶיַחבוש מייד סיר על הראש או שהסְקֵייטבּוֹרד יוּחרַם. וכדי להראות לו שהיא רצינית, שָתלה בתוך האוזן שלו חצי צנונית. שעה קלה אחַר כך הפוּפְץ חזר, סְתוּר שֵׂיער וְנִרְגש אבָל מאוּשָר, וסיפר לְמַנְיֵירָה בִּקריאות נִלהבות שֶקָפץ מעל מכוניות עוברות וְשָבוֹת. מַנְיֵירָה חשבה שזה כבר סיכון ממש קיצוני, ונזפה בו קשוֹת בְּמבט אֵימְתָנִי (אף כי בֵּינה לבין עצמה חִייְכה מִתַחת לַשָׂפם, כי הייתה גאה בַּפַּעלול שהִצליח לכשֵף ככה סתם).
כך נמשך לו היום, והפוּפְץ הִמשיך להרכיב מכשירים משונים בְּתִקווה שיצליח לקפּוץ עד מעל לָעננים. הוא שִכלל אֶת נוּסחת הכישוף בְּרוֹק קרפדות, בְּגַלְגַלֵי שיניים וּבִנְמלים אבודות, עִרבּב וחיבר, לחש וּבחש, וּכְשֶהשמש כבר נגעה בִּקְצה הרָקיע, נֶחשׂף בֶּחָצר כלי משונֶה וּמפתיע. היה בו מושב תקוע על מוט מעוגל, צינור גומי מלוּפּף לְצורה של גלגל, גְליל נייר טוּאָלֵט שֶהוּסַב לְבוּכְנָה, מַצְנֵח מִגלימת נִינְגָ’ה עשׂוּיה מִכּותנה, אֶלף קפיצים של עט כדורי, וּמכשיר להכנת גלידה שִימֵש בו מנוע אֲרָעִי.
מַנְיֵירָה הֵציצה שוב מהחלון בַּחֲשָש: מה הוא מְתַכנֵן עכשיו, הבַּרנש? היא מָרְטה בעצבנות אֶת היַבֶּלת שֶעל קְצה אפּה, הִתבּוננה בְּשֶקט בּפוּפְצִיקוֹן וחיכְּתה. אחרֵי כמה דקות של טִרטוּרים ודפיקות טיפס הפוּפְץ על המוט והֵחל בִּקפיצות. הוא קיפץ בַּמָקום פעמיים־שלוש, ואז זינק ונגע בַּקָצֶה של הברוש. הוא ירד שוב לַקרקע, קיפץ בַּמָקום וזינק מעל פנס הרחוב הֶעָקוֹם. אחַר כך צָבַר תְנופה בְּדילוגים רחבים וניתֵר מֵעל לַגגות הקרובים. הוא נִפנֵף לְמַנְיֵירָה מהקומה העֶשׂרים וּבִּלְגֵן אֶת התחתונים בַּכּביסה של השכנים. מִשָם הוא זינק בִּקפיצות אדירות ונֶעלם מאחורֵי ההר לִשניות ארוכות, ורק אחרֵי כמה רגעים מלחיצים הופיע שוב עִם עִיסַת תוּתֵי עץ בַּכּיסים. הפוּפְץ דילג לגְבָהים בִּצחוק מתלהב וּמַנְיֵירָה הִרגישה שבעוד רגע יהיה לה הֶתקף לב. היא ניסתה לקרוא לו לחזור, אך הוא לא שמע כלום כי בְּדִיוק עבר ליָדו נֶשר עצום.
כְּשֶנעלם הפוּפְץ מֵעֵבר לֶעָנן הֵבינה מַנְיֵירָה שֶאיבדה שליטה על כּל העִניָין. אבָל כֵּיוָון שהמַטאטא של מַנְיֵירָה לא הִתאים לִקפיצות, היא נִשארה על הקרקע, אובֶדת עצות. היא משכה באוזנֶיה בְּלחץ גוֹבר, וניסתה לנקב אֶת השמיים בְּמַבָּטה החודֵר. לְבַסוף, אחרֵי שנִשְמָתהּ כבר כמעט פרחה, שמעה אֶת הפוּפְץ מִתקרב בִּשְאגות של שִׂמחה. הוא נחת לְיָדה בִּקלילוּת שוֹבבה, וּבְיָדו אבן שְקופה ומעט צהבהבה. מתוך האבן נִפנֵף לו חַייזר חמוד וירוק שהפוּפְץ מצא כְּשֶקָפץ ממש, אבָל ממש ממש ממש רחוק.
