המשך:

כך עברו עלָיו כמה שנים טובות עד שֶיום אחד הופיע ליַד האִי כָּריש מְנוּמר. אַבְנֵר קְרוּזוֹ שלף מֵהכּיס את הטֵלפון שלו וּבדק מה זה הכָּריש. הטֵלֵפון זיהה שזה כריש־נָמֵר, שנִמצא בְּדֶרך כלל רק בְּקַרקעית היָם ונדיר מאוד לראות אותו מֵעל פּנֵי המַים. הכָּריש הִתחיל לֶאכול את האִי, ואַבְנֵר קְרוּזוֹ דאג מאוד לַכּריש כי חשב שהוא בֶּטח ימוּת – וּבֶאמת אחרֵי כמה ימים הכָּריש מת. כמה שָבוּעות אחרֵי זה אַבְנֵר קְרוּזוֹ הֶחליט שהוא מאוד בודד ושהוא חוזר הבַּיתה. כְּשֶהוא הִגיע הוא הִתמודֵד בַּבּחירות לְרָאשוּת העיר, והוא נבחר! אז הוא הֶחליט לִשלוח בְּכל יום ספינות לָאי, להַחזיר את הפּסולֶת ולִזרוק אותה לַפּח, כי אף דג לא צריך למוּת בִּגלל הפּסולֶת של בּנֵי האָדם. אחרֵי שנה כבר אָספו את כל האִי, וכַדור האָרץ היה נקי… עד שֶיום אחד אמרו בַּחדָשות שמָצאו אי פּסולֶת אחר.

נִיתַאי טַל, בן 9.

המשך:

אַבְנֵר קְרוּזוֹ נֶהנָה מאוד בְּאי הזֶבל עד שפִּתְאום שמע רִשרוּש מֵהזבל – ואז הוא גילה שאִי הזבל הוא בְּעֶצם דְרָקון אדום וענקי! הדְרָקון סיפר לְאַבְנֵר שבּנֵי האָדם הרגו את אימו ואת אבִיו, ואז עקרו לו את כל הקַשׂקַשׂים. נשארו לו רק  שמונָה קַשׂקשׂים קטַנטַנים שצָמחו לו אחַר כך, וּכדֵי להִסְתַווֹת הוא עטף את עצמו בְּזֶבל. אַבְנֵר הֵבין את הדְרָקון ואז חשב כמה דקות ואמר שיֵש לו רַעֲיון. “בא לךָ שנִהיֶה יחד?” שאל אַבְנֵר, והדְרָקון חיבק אותו. מֵאז הם גרים יחד, וּמדֵי פעם המִשפָּחה של אַבְנֵר באה לבקר אותם וּלנַקות את הדְרָקון מֵהזֶבל.

עָמוֹס זַיִת שובל, בן 9.

המשך:

אַבְנֵר הִגיע לְיַבֶּשת הפְּלַסְטִיק, יָרד מֵהסירה והִתחיל לְשוטֵט בָּאי. פִּתְאום הִגיע איש ואמר לו: “הֵיי, לֵך מֵהַיַבֶּשת! אני הִגַעתי לְכאן כּדֵי שֶיִהיה לי שֶקט, לא כּדֵי שיִהיה לי פֹּה אתַר תַיָירוּת”. אַבְנֵר הֵבין שהוא כַּנִראֶה לא היָחיד שרצה שֶקט, ושהוא לא היָחיד שחשב ללכת לְיַבֶּשת הפְּלַסְטיק ואמר: “אני רואֶה שגם אתה רציתָ שֶקט והלכתָ לְיַבֶּשת הפְּלַסְטִיק”. האיש חשב רגע ואמר: “אוקֵיי, בוא נחַלֵק את היַבֶּשת לִשנֵי חלקים, ואז לִשנֵינו יהיה שֶקט”. אַבְנֵר חשב שזה רַעֲיון מְצוּיָן וּמִייָד ענה: “בסדר”. וּמֵאז הוא חַי שם בְּאושֶר וּבְשֶקט (וּבְסֵירָחון) עד עֶצם הַיום הזה.

כַּרְמֶל הוֹדָיָה מוֹרָד, בת 10.

המשך:

פִּתְאום הוא ראה סְנַפִּיר מבַצבֵּץ מֵעל המַיִם וּמִייָד חשב שזה כָּריש… אבל לְהַפתָעתו הוא גילה שאֵלֶה אנשים שעָקבו אחרָיו וּכשֶגילוּ שהוא רוצֶה להיות לבד הם הִתגַנבו לַספינה שלו רק כּדֵי שלֹא יהיה לו שֶקט.

יוֹנָתָן רוצי, בן 12.

המשך:

לְפֶתע הִגיעו המון אנשים והִשתַלטו על יַבֶּשת הפְּלַסְטיק, ואז אַבְנֵר אמר: ״הֵיי, זה שלי!״ והם ענו לו: ״לא, זה שלנו!״ אז הוא הֶחליט לא לריב איתם וחזר לְקָלִיפוֹרְנְיָה. כְּשֶהִגיע ראה שֶאיש לא נשאר שָם. הִתבָּרר לו שכּוּלם עברו לְיַבֶּשת הפְּלַסְטיק, אז הוא היה מְאוּשר כי סוף־סוף הוא היה לבד!

בְּאֵרִי זוּאָרֶץ, בן 8 וחצי.

המשך:

“היַבֶּשת יפה כל כך וּמכוֹעֶרת כל כך בּו־זְמַנית,” חשב לְעצמו אַבְנֵר. אך לְפֶתע הוא שׂם לב שמוּלו יש ערָפֶל גדול מאוד. הוא הִתחיל ללֶכת בְּתוך הערָפל  וראה בַּית. ״בַּית בְּמקום כָּזה? אין סיכּוּי,״ חשב אַבְנֵר. הוא הִמשיך ללֶכת וראה עוד ועוד בתים וגם הרבה אנשים… אַבְנֵר שאל איש אחד: ״מה אתה עושֶׂה פֹּה״? האיש ענה לו: ״מה שֶאתה עושֶׂה פֹּה. מה שכּוּלם עושׂים פֹּה. נִראֶה לךָ שאתה היָחיד שרוצֶה להיות קצת לבד? תטוּס לֶחָלל, שָם תִהיה לבד.”

אַבְנֵר היה מְיוֹאָש וּמְבוֹאָס. ״טוב, לא נורא, לִפעָמים טוב להיות גם עִם אחרים,״ חשב לְעַצמו.

עִידָן שָלֵו, בן 13.