סיפורים לילדים הסיפור שאינו נגמר
בכל גיליון מתפרסם סיפור ללא סוף, והמנויות והמנויים מוזמנים לשלוח לנו את הסוף שהם כתבו. חלק מההמשכים מתפרסמים בגיליון המודפס, וכולם מתפרסמים כאן בדיגיטל. כמו כן ניתן לקרוא באתר סיפורים לילדים בקליק כאן.
סיפורים לילדים הסיפור שאינו נגמר
בכל גיליון מתפרסם סיפור ללא סוף, והמנויות והמנויים מוזמנים לשלוח לנו את הסוף שהם כתבו. חלק מההמשכים מתפרסמים בגיליון המודפס, וכולם מתפרסמים כאן בדיגיטל. כמו כן ניתן לקרוא באתר סיפורים לילדים בקליק כאן.
תקציר הסיפור שהופיע בגיליון שער
האִם נכונה הַשמוּעה, וּבַבַּיִת הגדול, המוּקף חומה, אכן גרה מכַשֵפה? אַמְנוֹן ואני עוברים בְּכל יום בַּדרך לְבֵית הספר ליַד שער הבַּרזֶל החלוּד של הבַּית הנטוּש. אַמְנוֹן מפַחֵד מאוד ולא מַרשֶה לי להִתעַכֵּב מול השער וּלנסות לראות מה יש בַּגן שמֵאחורָיו, אבל כְּשֶעָבַרנו שם אֶתמול השער היה פּתוּח. "זו ההִזדַמנוּת שלנו לגלות סוף־סוף מה בֶּאמת יש פֹּה בִּפנים," אמרתי לְאַמְנוֹן. "אני נכנס! אתה בא איתי?"
המשך:
אַמְנוֹן לא ענה, והֶחלַטתי שֶאני נכנס. וָואוּ, הגַן כל כך יפֶה! פִּתאום ראיתי אישה מִתקַדֶמת לְעֶברי בִּמהירוּת.
“אוֹי, לא! זו המכַשֵפה!” קראתי.
האישה ענתה: “מכַשפה? אני בִּכלל לא מכשפה, אני קוסֶמת”.
“טוב,” אמרתי, “אז כולם חושבים שאַת מכַשֵפה. הבַּיִת שלָך נִראֶה ממש כמו בַּית של מכַשֵפה”.
“אה, כן,” אמרה, “פשוט לא רציתי שיְלָדים יִיכָּנסו ויִיפָּגעו מכּל הקסמים”. “וָואוּ,” אמרתי, “אַת ממש טובת לב”.
“טוב,” היא ענתה, “אתה יכול ללכת, בְּבַקשה, ולא לגַלות מה קרה פֹּה? פשוט אסוּר שֶיותר מכַּמה אנשים יֵדעו שיֵש קסם בָּעולם”.
“טוב, אני אלך,” אמרתי. הלכתי אֶל הרחוב, אבל ידעתי שֶיום אחד אֶחזור לְשם.
אַלְמָה טַל מַרְגָלִית, בת 9
המשך:
נִכנַסנו שנֵינו בִּשתיקה וּבְהַרגָשה אפֵלה. לְפֶתע נִשלְחה יד וּמָשכה את אַמְנוֹן. הוּפתַעתי וּפחַדתי, אבל שׂמתי לב שהיָד שַיֶיכת לְאישה מוּכֶּרת. קפאתי בַּמָקום, ולא יכולתי לזוּז. לאחַר כמה רגעים נשמע צחוק מִתגַלגֵל וּמוּכּר, וּמִבַּעד לַחשֵכה יצאה… אימא שלי!
“אימא!” שנֵינו הוּפתַענו.
“כן חמוּדים, פֹּה אני עובֶדת.”
“מה? חשבתי שאַת עובדת בְּמִשׂרד הַבּריאוּת!”
“בואו איתי,” היא ענתה.
הלכנו בְּמִסדְרוֹן עַד שהִגַענו לַחדר, וראיתי בַּכּניסה שֶלט ‘מִשׂרד הבְּריאוּת’. “אבל לָמה?” שָאַלתי, וכל האנשים שהיו בַּחדר ענו יחד: “כּדֵי שלֹא יהיו הפרעות”.
יצאנו נִדהמים. פִּתאום נִפתְחה בַּשָמַיִים מְעַרבּולֶת ענקית ושָאבה אותי ואת אַמְנוֹן. חזרנו בְּבת־אחת לַבַּיִת המוּכּר והאוהב בְּדיוּק בַּזמן. הִסתַכַּלתי על השעון וראיתי שהשעה 7:00. כמו תמיד ספרנו יחד: “שלוש, שתַיים, אחת…” וקולו של אבא נשמע: “יוֹנָתָן ואַמְנוֹן קוּמו ותִתאַרגְנו לְבֵית הספר”. מִייָד צחקנו והלכנו. כך עבר כל לַיְלה בְּמִנהֶרת הזמן בין היְקוּמים כבר מגיל שש.
נוֹי לֵוִי, בת 9
המשך:
“אני פוחד!” אמר אַמְנוֹן, וּבְדיוּק כְּשֶעָמַדתי להַשְוִויץ בָּאומץ שלי מוּלו נִפתחה הדלת. על המִפתָן הייתה אישה בְּלוֹנְדינית, בַּעלת שֵׂיער חלָק ארוך שהִגיע עד עֶצם הזנב. בַּשֵׂיער שלה היו המון המון סיכות וקְלִיפְּסים בְּצוּרת עַכְּבישים. אַמְנוֹן אמר: “זֹאת אישה ממש מוּזרה”, ואני עניתי לו בְּשֶקט: “נכון, היא ממש מוּזרה, והיא נִראֵית ממש נֶח –”
האישה קטעה אותי בְּאֶמצע המִשפּט ואמרה בְּנֶחמָדוּת: “שלום, קוראים לי ‘סִינַי’.”
“‘סִינַי’ הוא לא שֵם מוּזר קצת לְבת?” אמרתי.
סִינַי ענתה: “בִּשבילי זה לא שֵם מוזר כי אני איתו מֵאז הוּלַדתי. אז בואו נחזור לָעִניָין: קודם כול, איך קוראים לכם?”
הייתי מְפוּחד. לא רציתי לענות לה כי היא נִראתה מוּזרה, אבל היא ראתה שֶאני מְפוּחד ואמרה בְּחיוּך: “זה בְּסדר, אני אישה טובה, אתה יכול להגיד את שִמךָ ואת שֵם חבֶרךָ”.
“לי קוראים זִיו, וזה חבֵרי אַמְנוֹן”. עניתי.
“נעים להכּיר, זִיו ואַמְנוֹן. אתם רוצים שאסַפֵּר לכם משהו שֶוַודַאי תִרצו לשמוע?”
הִנהַנתי, ואז סִינַי הֵחלה לסַפּר: “בְּיום הוּלַדתי העֶשׂרים וּשנַיִים ירשתי את הבַּית הזה מסבתא שלי, שגרה בו לפנֵי שִבעים שנה בְּעֵרך. אתם יודעים שפעם החצר הזאת הייתה גן עֵדן?”
אני ואַמְנוֹן פָּעַרנו פֶּה, ואז סִינַי הִמשיכה לספּר: “בַּתקוּפה שהחצר שלי הייתה גן עֵדן הייתי נוהגת להיפָּגש כאן עם חבֵרות. כְּשֶגָדַלתי הֶחלַטתי שאני לא רוצָה להִתחתֵן, והִמשַכתי כאן את חַיַי הטובים. בְּמשך שנים טיפחתי את החצר מדֵי שבוּע, אבל אז הִגיע שָלב שהִפסַקתי לטַפֵּח את החצר: הִרגַשתי שאני עיֵיפה מדַי והִתעַצלתי. פשוט הִשאַרתי אותה מוּזנַחת… ודרך אגב, אני נִראֵית ככה, מוּזר, כי אני אוהֶבת לגדל שֵׂיער, וגם יש לי קְלִיפְּסים וסיכות של עַכּבישים כי אני אוהֶבת מאוד חרָקים מֵהסוּג הזה.”
“יש לי רַעֲיון,” אמרתי, “אִם אנחנו כבר קצת חברים, אנחנו נוּכל לעזור לָך לטַפֵּח את החצר שלָך”.
“זה רַעֲיון יפֶה,” אמרה סִינַי, ואנחנו הלכנו לְאיטֵנו הבַּיתה.
מֵאז נָפַשנו עם סִינַי בְּכל יום אחרֵי הלימוּדים, והמָסורֶת הזֹאת נִמשְכה גם כְּשֶגָדַלנו ונִהיינו מְבוּגרים. אומנָם כַּיום אנחנו כבר לא יכולים להיפָּגש עם סִינַי כי היא מתה מזמַן, אבל עם השָנים הִכַּרנו את בּנֵי מִשפַּחתהּ ואנחנו מַמשיכים לִשמור איתם על קֶשר.
אַלוֹנָה שֶרְמָן, בת 9
שלחו את ההמשכים
לסיפור החדש בנושא
נעליים
מנויים שלנו ורוצים להשתתף?
היכנסו לאזור האישי
הצטרפו אלינו ללא התחייבות והשתתפו!

